מנהלי קהילה
מבקשת עצה לגבי הדרך
כתבתי כאן לפני כחודשיים לערך. מאז לא השתנה הרבה. רק קצת.
רוצה לשאול את הבחורה האחרונה שהגיבה לי, וכעת אינני מצליחה למצוא אותך (מאותגרת טכנולוגית אנוכי). את כתבת שהטיפול בבולימיה הוא רק לאחר נפילה ממש לתהום. ואני אמא לבת 17 ורוצה לעזור לה לפני שתיפול לתהום. אני ובעלי התחלנו ללכת לטיפול או הדרכת הורים. מבקשת שתחזקו את הקול שבתוכי שאני צריכה להביא אותה לטיפול. ואם יש למישהי עצה איך עושים זאת. היא בהתנגדות רבה. חלק בה בהכחשה מוחלטת, למרות פעמיים ביום שהיא מקיאה. ויש רגעים קטנים מאוד שהיא עצובה, ואולי קצת פחות מכחישה. בכל מקרה בדיבור איתנו כל פעם שעולה הנושא, היא נסגרת ונאטמת. לא רוצה לשמוע דבר. לא רוצה לטפל.
רוצה לטפל בדרך שלה: ללכת למכון כושר, לא לספר שיש לה את ההפרעה.
ולשיליב: כתבת שאת יצאת מזה בדרך אחרת. את יכולה לפרט טיפה? מה כוונה לסיוון אופירי?
האם אמא צריכה לעמוד מנגד ולתת לבת שלה לפול, ולהמשיך...ובנתיים לשרוד. לא להגיד מילה. כי האמת היא שאני נמנעת מלהגיד, ואז כשכבר כן אומרת זה יוצא ממש ממש לא מוצלח. ופודע ולא מקדם בכלום. ואני מייסרת עצמי על שפגעתי בבתי.
בקיצור. מסובך מאד.
גם לעת עתה אני לא מונעת ממנה דבר מהמציאות: היא לומדת. היא עובדת. היא מתכננת לנסוע לשבוע לחופשה בחו"ל עם חברות. אני לא אומרת לא את לא תעבדי, לא תסעי כי את חולה, וצריך לטפל במחלה. החיים לא יכולים להעצר לגמרי. אני מבינה שהיא חולה. זה כלכך כואב שהיא צריכה להתמודד עם זה. אבל אני לא יכולה לפעול בדרך של סנקציות.
\מה דעתכם? אם יש כאן אמהות לבולימיות, ובכלל כל עמדה שתוכל לקדם. אשמח לתגובה.
shellyav
קודם כל, אני מאד אמפטית לדאגתך וכאבך, על אף שאיני יכולה לדמיין כמה קשה להיות אמא לבולמית. אני חושבת שאת אמא נהדרת ונפלאה שרוצה מאד לעזור לבתה ואם כן, אני ממליצה לך בשלב הראשון ללמוד לעומקי העומקים את המחלה הזו. לדבר עם מי שנמצאות שם, עם מי שהיו שם ויצאו מזה, עם אנשי מקצוע (שאני בד"כ לא מאמינה גדולה בהם) ועם האינטרנט. יש לי הרגשה מבין השורות שאת לא מבינה לעומק מה היא עוברת (ובהחלט יכול להיות שאני טועה). אני בכנות גמורה לא מאמינה שאפשר לעזור למישהי עם הפרעות אכילה אם היא לא רוצה לעזור לעצמה. לא מכירה לגמרי את מצבה של ביתך, אבל אם היא עוד נמצאת בשלב ה"ירח דבש" של המחלה בו היא חושבת שהיא יכולה לאכול את כל מחלקת העוגות ולהשאיר אותה שלמה, שהיא חושבת שהיא מנצחת את המערכת. אם היא עוד שם, ועוד לא סובלת ממש - אני בספק שטיפול יעזור. הייתי שם, זרקתי המון כסף, וזה לא עזר. אני לא אשת מקצוע, על אף שאני בתחום הרפואה (אחות, פרמדיקית) וקוראת ה-מ-ו-ן מחקרים בתחום, אבל אני יכולה רק להמליץ מנסיוני - סיון אופירי עברה את כל זה בעצמה, יצאה מזה והיא מקיימת סדנאות שעל פניו הן להורדה במשקל אבל הן באמת הרבה מעבר לזה (אני מניחה שהסלוגן שלה "פשוט לרדת במשקל" נועדו למשוך קהל). בסדנה הזו למדתי דרך ההגיון והמדע שכל הפרעות האכילה שלי (בינג'ים, בולמיה) לא באשמתי. למדתי ש"נלקחתי בשבי" ע"י האוכל וע"י מניפולציות תעשיתיות וסוציאליות, ולא סתם נלקחתי בשבי אלא גם לקיתי בתסמונת סטוקהולם (התאהבתי בשוביי). קצרה היריעה מלהכיל כמובן, אבל סיון אופירי מלמדת שיטות ונותנת כלים אמיתיים ופרקטיים ליציאה מהמצב. לי זה עזר (אין לי שום קשר אליה פרט לעובדה שהסדנה הצילה את חיי). עם זאת, אני לא חושבת שהיא מקבלת ילדות. לא סגורה על זה. אני באמת לא חושבת שאת צריכה לפעול בדרך של סנקציות, זה יחמיר ועוד איך את המצב. אני לא מכירה את בתך או אותך או את מערכת היחסים ביניכן, אבל זה הזמן להתבגר ולהתחיל לתקשר ברמה גבוהה. ספרי לה על המצוקות שלך בעניין ואולי היא גם תספר לך על שלה. נסו ללמוד ביחד על כמה נוראית המחלה הזו ואיך אפשר להתגבר עליה ולכו לייעוץ וטיפול ביחד ולחוד. תני לה להרגיש שאת מבינה אותה, לא שופטת אותה, לא חושבת שזו אשמתה, רוצה אך ורק בטובתה תמיד ולנצח. גם אם זה לא יעזור, וגם אם היא תתבגר ביחד עם המחלה (כמוני) לפחות לא תנטור לך על שהתעלמת ולא עשית כלום (כמוני כלפי משפחתי). בסוף יגיע הצורך שלה להיפטר מזה, ואז הסיכויים להצליח גבוהים הרבה יותר. סליחה על ה"חפירה". מאחלת לך הרבה הצלחה וכל טוב, ודעי שזה עוד יבוא. שלי
מיכל92
אני יכולה רק להגיד שאני כרגע בטיפול אבל לפני שכל הטיפול התחיל לא יכלתי לשמוע מילה על זה ישר שהיו מדברים איתי על זה הייתי מכחישה הכל ואומרת שאני אוכלת ומצד שני ממשיכה לרדת ולעשות את זה יותר בסודיות כדי שלא יעלו עליי ... את האמת כל הדיבורים של המורות ההורים החברות כלום לא עזר עד שביום אחד החליטו לקחת אותי בכח רק לבדיקות כביכול בבית חולים כדי לבדוק "שהכל תקין" ואני עושה מרחאות כי אף אחד לא דיבר איתי על אפשרות של אישפוז וברגע שהבדיקות הראו כי המצב הגופני היה מסוכן לא היה לי מה להוסיף פשוט יש החלטה ששהותי בבית מסוכנת ואני צריכה להתאשפז ... ופה התחילה תקופה קשה וארוכה שנמשכת עד עכשיו
Pensatore
הי אמ78, אני מבינה את הכאב וחוסר האונים שלך, למרות שאף פעם לא הייתי אמא. לצערי אין לי כלים ממשיים לתת לך אבל כן הייתי ממליצה לך לקרוא את הדפים האלה:
Pensatore
וגם זה
יוליה
אמא שלי הרבה שנים לא ידעה שיש לי בולמיה. וחבל. אולי הייתי יוצאת מזה מהר יותר. הדבר שהכי הייתי זקוקה לו זה אמא שתבין אותי. שתבין את מה שעובר עלי. שתשאל אותי "מה שלומך? איך את מרגישה?". כשרציתי לצאת מהמצב מצאתי את הטיפול הדרוש. זה היה רצון שלי ולא של ההורים שלי ואז ההחלמה הייתה הרבה יותר יעילה. המלצה שלי תמצאי את כל הדרכים שיש כדי להבין את בתך. מוזמנת להיות איתי בקשר אוכל לעזור לך בזה:heart: