כמוניטראומה מטרור ומלחמהלזכור גם את נפגעי הנפש

לזכור גם את נפגעי הנפש

08/05/19 15:34
1 תגובות

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=2671635089519152&id=289495407733144

Facebook logo 
 

Gadi Wilcherski גדי וילצ'רסקי

יום הזיכרון לשריטה ולשיגעון

בהתחלה היינו בטוחים שמגייסים אותנו בגיל 18 כי אנחנו צעירים ובכושר שיא. גם היינו נלהבים וחדורי מטרה; אצלנו בתיכון לא היה חיה כזאת מישהו שלא מתגייס. כולם התגייסו, כולם ניסו להגיע ליחידה מובחרת: היה לנו טייס אחד, מטכ"ליסט אחד, וכל היתר ניסו לפחות להתקבל לסיירות. רק יניב "שפן" (קראו לו ככה בגלל השיניים, לא בגלל שהוא היה פחדן) לא התגייס וכולם ירדו עליו בגלל זה.

אחר כך הבנו שגיל הגיוס קשור לרמת הצייתנות. וואלה אם בגיל 25 היה בא אליי בחור שבמקרה נולד כמה חודשים לפניי, והיה צועק עליי לרוץ אל העץ וחזרה ב-30 שניות... הייתי נקרע לו בפנים ואומר לו שיעשה שאכטה ויירגע.
בגיל 18 לא שאלנו שאלות: רצנו, זחלנו, הסתערנו גם בלי להבין למה, סחבנו משקלים שאנחנו לא באמת מסוגלים לסחוב, סחבנו.

כשהגענו ללבנון הבנו שזה קשור לחוסר פחד. היינו עד כדי כך צעירים שלא פחדנו להיהרג. היו פחדים אחרים, אני מודה: פחדנו שישתו לנו את היציאה הביתה, פחדנו שלא יישאר תה חם כשאנחנו יורדים מהשמירה, פחדנו שעד שנצא הביתה הבחורה שקבענו איתה תבין שכבר עדיף לה איזה ג'ובניק שיישן איתה כל לילה... אבל מהמוות לא פחדנו.

ביריחו הבנתי שזה קשור גם לסוג של "קשיחות" שמקורה בחוסר ניסיון-חיים: כשהאינתיפאדה השנייה התחילה עמדנו על הגדרות וירינו כמו מטורפים, ממש עניין לנו את הביצה מי נמצא שם בצד השני.

ואז אתה משתחרר מהצבא ונוסע. 
נוסע לאן? כמה שיותר רחוק. 
לכמה זמן? כמה שיותר.
סמים? תעמיס!

לאט לאט זה מתחיל לצוף: הכדורים ששרקו לך ליד האוזניים, הפצמ"ר ששלח את חבר שלך לרמב"ם, הבחור ההוא שאתה אפילו לא זוכר את שמו, שחטף הלם קרב בהיתקלות על הגדר, מי זוכר אותו בכלל? אני רק זוכר שהמח"ט אסף אותנו במועדון ואמר לנו שהוא מצפה מאתנו להגיב טוב יותר בפעם הבאה, שנעמוד במשימה לאור המטרה ובלה בלה בלה.
ואז המ"פ שנהרג; חטף בצוואר כדור, שיצא מהגרון, ותוך שתי שניות אין מ"פ.

פתאום אתה קולט כמה סחבנו.
פתאום אתה מבין, שכמו שהגב שלך גמור כי הוא לא באמת עמד במשקלים שהיו עליו, ככה גם הנפש. 
אתה מבין שסחבת רק בכאילו.

לא כולם מתאימים לשירות קרבי. לא כל אחד עם פרופיל 97 יכול לשאת מראות מלחמה. לא כל ילד בן 18, שרק לפני שבועיים נחנק מהבגרות במתמטיקה, בנוי להרוג אנשים, גם כשההרג נעשה בלית-ברירה.
(אם אתם שואלים אותי אף בן-אדם לא בנוי לזה, אבל יש כאלה שאיכשהו יכולים לעמוד בזה)

הגיע הזמן שהצבא ימיין קצת, לפי מבחנים פסיכולוגיים פשוטים, אילו אנשים עם פרופיל 97 בכל זאת לא מתאימים לקרבי. וואלה היו לי בפלוגה כמה אנשים שלא היו בנויים נפשית לצפות ב"להציל את טוראי ריאן"; זה נגמר רע, חלק מהם אושפזו בבתי חולים לחולי נפש. חלק מהם סתם נדפקו לגמרי.

ובעיקר הגיע הזמן שהצבא ומשרד הביטחון ייקחו אחריות מלאה ורצינית על אלה שנשרטו. למערכת קל להתעלם כי "כולם" מתגייסים וכל אחד נשרט ברמה כזו או אחרת. עם שלם בפוסט-טראומה וכולם משחקים אותה גיבורים. וואלה יופי. אחר כך אתה פוגש את ה"גיבורים" האלה בקולומביה, מסניפים את עצמם לדעת, או בגואה, מחושמלים על צמרת עץ, צורחים על אלוהים שיפתח שש-בש אם הוא גבר.

יום הזיכרון נועד לזכור את הנופלים, חשוב שלא נשכח גם את אלה שהנפש שלהם נשרטה.

‏5‏ שעות · 

ציבורי

לייק לדף

אהבההגבשתף

לייקאהבהעצב

 

 · 

Natali Sun

חיפשתי מישהו שידבר גם על זה, לצד כל הכאב על אלו שהלכו.
אני איבדתי את החבר הכי טוב שלי בזמן עופרת יצוקה.
הוא לא מת, הוא פשוט לא חזר אותו האחד ועד היום הוא חסר.
מדינה שלמה בפוסט טראומה, מיליוני זוגות עיניים שאיבדו חלק מהנשמה שלהם בזמן השירות, בשכול ומעצם החיים חסרי השקט כאן.
הלוואי ויהיה כאן שקט,
הלוואי והמספרים ישארו אותו הדבר,
הלוואי שיהיה כאן שקט, שלום, חיים טובים, ללא מקלטים, ללא אזעקות, ללא אובדנות ועם חיבוק עצום לאלה שאיבדו מהאור אחרי שפגשו בחושך.

אתה מדוייק גדי, 
תודה 

1 תגובות

תמר44
12/05/19 8:57
תודה אבי יקר:heart:

מנהלי קהילה

רמי יולזרי
רמי יולזרי
מתמודד עם פוסט טראומה מאז מלחמת לבנון הראשונה, רץ למרחקים ארוכים , מאד .  אב ל-3 בנים, תושב נס ציונה, יזם חברתי , מנהל חברה משפחתית למחקרי שוק , ועוד 
עמותת נט
עמותת נט"ל
נט"ל, נפגעי טראומה על רקע לאומי, היא עמותה (מלכ"ר) א-פוליטית, אשר הוקמה על ידי ד"ר יוסי הדר ז"ל ז"ל, הוגה המרכז ויוזמו, ויהודית יובל רקנאטי, יו"ר העמותה. נט"ל הוקמה בשנת 1998 מתוך רצון להעלות למודעות הציבורית את תופעת הטראומה על רקע לאומי, קרי השלכותיו של הסכסוך הישראלי-ערבי, ולהבחין בין נפגעיה של טראומה זו לבין נפגעי טראומה כתוצאה מאירועים א
גלי דגן
גלי דגן
גלי דגן -סמנכ"ל שיווק והסברה בנט"ל

מובילי קהילה

אבי אגלמז (אבי88)
אבי אגלמז (אבי88)
לפני כ20 שנה כמעט נפרדתי מהעולם בארוע חבלני ללא התראה מוקדמת וללא ברירת קנס. מאותו יום מרגיש שהחיים ניתנו במתנה ולא מקטר על הנכות שנותרה, אלא מברך על כל יום. כפועל יוצא מודה לכל יום שזוכה לראות את אור השמש ,