עייפה. עייפה מאוד גם פיזית וגם נפשית.
אני עובדת קשה בטיפול ה CBT שאליו אני הולכת וזה לוקח ממני המון כוחות. אני כל כולי רק בזה. כמעט ולא מצליחה לפנות מקום בראש ולעשות דברים נוספים. אני מאוד מחויבת ומגויסת ויש לי הרבה מוטיבציה.
זה טיפול לא פשוט אבל הוא עוזר לי. אני מתחילה לראות שיפור והתקדמות ניכרת. אם בתחילת הטיפול אפילו לא יכולתי לצאת לבד מהבית ללא ליווי כדי ללכת עד הפח שבחוץ לזרוק את הזבל בגלל החרדה החברתית, אז היום אני כבר הולכת עד למכולת בעצמי ואשכרה קונה שם מה שאני צריכה ומקיימת אינטראקציה עם המוכר. שלא לדבר על כל הפעמים שאמרתי 'שלום' לשכנים שלי.
בנוסף גם ההתנהלות שלי בבית השתנתה לטובה. אני מתחילה לאט לאט, בצעדים קטנים להחזיר לעצמי את התפקוד.
לא הייתי מאמינה לפני חודש שאוכל ללכת לבד למכולת כי עם החרדה שהייתה לי מאנשים ושעדיין קיימת, זה היה פשוט בלתי נתפס שזה אפשרי.
ולא רק אפשרי אלא בהדרגה גם הופך להיות קל יותר.
הסיוט הכי גדול עבורי הוא נסיעה באוטובוס. וכבר התחלנו לדון על כך עם המטפלת שלי. ואני, שמפחדת כל כך להביט שבוע קדימה כי זה עושה לי רע ושחור בעיניים, פתאום אני יכולה לדמיין את זה קורה. שהנסיעה באוטובוס יכולה להיות דבר אפשרי עבורי בעתיד.
הכל הדרגתי מאוד ובקצב שלי. אני מאמנת את המוח שיראה שבעצם פעם אחר פעם לא קורה לי שום דבר רע. אין טעם לדבר אל ההיגיון כשיש לי חרדות. צריך פשוט לתרגל ולתרגל.
וכן אני חוזרת הביתה מיוזעת וסמוקה מהמאמץ הנפשי ועדיין קשה לי לחוש סיפוק כשאני מצליחה ועומדת במשימה, אבל לא יאומן באמת פשוט קשה להאמין לשינויים האלה שחלו בחיי. עולמי הצר מתחיל להתרחב מעט.
שרק ימשך כך
אמן.