שלום , אני בת 24
הסיפור שלי מתחיל ככה, לפני כעשור ההורים שלי התחילו תהליך של הגירה לקנדה, אני אמא אחותי ואבא. לאחר הרבה כשלונות בקבלת האישורים ההורים החליטו שנשארים בארץ. ההחלטה היא אף פעם לא הייתה שלי מכיוון שהאיתי קטינה. עם הזמן הלכתי והתחלתי תואר ראשון וגם מצאתי זוגיות. לאחר שנה מאז שהתחלתי את התואר ההורים קיבלו הודעה שהם רשאים להיכנס לקנדה ולקבל מעמד של תושב כולל אותי ואחותי. אני סיכמתי איתם שאני ישאר פה לסיים את התואר ויטוס אליהם בקיץ כל שנה כדי לא לאבד את התושב. זאת הייתה תקופה של שלוש שנים שבא הספקתי להתחתן עם הבן זוג שלי ואנחנו גרים ביחד מאז שההורים שלי עזבו עם אחותי לקנדה. וגם עברתי שינוי משמעותי ובוגר יותר החברים החדשים שנקשרתי אליהם באוניברסיטה. הבעיה שלי היא הבחירה ההולכת ומתערערת כל הזמן עם אני באמת רוצה לעבור לשם ולעזוב את הארץ. אני בשנתיים האחרונות של הלימודים ירדתי 10 קילו מהמחשבות על המעבר, אני אף פעם לא האיתי כל כך חרדתית ובדיכאון. בנוסף ללחץ של הלימודים והמצב הכלכלי הלא קל של הסטודנטים ובנוסף הדרישה בלחסוך כסף ולצאת מהחובות כדי לעבור מפה עם קצת כסף אני לא יצאתי לבלות כמה שנים כבר. אני גם מפחדת שבעלי לא יסתדר בקנדה בנוסף יש לו בעיות עדיין עם האזרחות בארץ לכן העזיבה שלו לשם תיקח יותר זמן ממני והעזיבה של כל מה שאני מכירה פה מפחידה אותי. המשפחה לוחצת עלי לעבור בטענה שאין לנו עתיד בארץ והמלחמות מעל הראש. אני יודעת בתוכי שאני ובעלי נצליח פה להסתדר ממש טוב בארץ מצד אחד מצד שני אני יהייה מנותקת מההורים והילדים שלי יגדלו פה בלעדיהם שזה מצער אותי נורא.
אני מרגישה שאין לי שליטה על החיים שלי והבחירה הזאת היא נורא גורלית ומפחידה אני התחלתי להתנתק מאנשים להיות שלילית כל הזמן בקושי מדברת אם אנשים קרובים שלי מהפחד להיקשר ואז לעבור את הפרידה המיוחלת. אני באמת לא יודעת מה להחליט ואני במצב שבו אני רוצה לברוח מכולם . אני סיימתי את התואר עכשיו אני צריכה עוד שלוש חודשים לעזוב לשם לצמיתות כדי לשמור על התושב ועוד שנה הטקס סיום רק של התואר שבו מחלקים לנו את התעודה..בנוסף שזה יגרום לניתוק ביני לבין בעלי בתווך של חצי שנה עד שנה עד שנדע בכלל עם יש לו את האפשרות לעבור אלי. אני לא יודעת עם מי לדבר כבר... אני אומנית גם לכן בארץ קשה להתפרנס האומנות לעומט קנדה..