היי חבר, זה עצוב לשמוע את הכאב החד שאתה מביע במילים. הלוואי ותצליח לצאת מזה ולהתחזק...אני באמת מקווה, ואני באמת מאמין שאתה מסוגל לזה, אם רק תאמין בכוח החיובי שיש לך ולא תתן לשום דבר להוריד אותך, אתה תצליח לגרום למצב להשתנות לטובה....יש לך כוחות נפש אדירים ואני מקווה שתצליח לראות את זה כמוני

כל האנשים שהיו במצבים קשים מאוד וחשבו על "פתרון" נוראי שכזה מודים על כך שחזרו לחיות ורובם מצאו משמעות והנאה בחייהם. אין דבר יקר יותר מהחיים ,ראה מאבקם של ניצולי השואה. להיות בטיפולים ועם צריך כדורים זה חשוב ובסדר רק תחשוב מה הדברים שעשו או עושים לך טוב ואיך אתה יכול להתמקד בהם. דע לך שגחלילית אור קטנה מאירה את הלילה הכי אפל. מצא את הגחליליות שלך ולאט לאט תעזור לעצמך ואולי מי יודע גם לאחרים הנמצאים במצבים קשים. זה לא יהיה קל אבל אתה תצליח!

תודה על התגובה המפורטת :) אני מכבד את מה שאתה מרגיש כרגע ואני מבין את המקום הזה, הריקנות; ללכת בחשיכה בלי להבין לאן הולכים. המקום הריק הזה נראה אחרת כשמשחררים את הצורך לדעת לאן הולכים, ובמקומו מתרכזים בצעד הקרוב - לעשות טוב כראות עינינו; להאיר אור בחשיכה בדרך שנבחר. בצעדים קטנים ומדודים. אישית אתה נשמע לי בחור מאוד אינטליגנטי, אחד שמסוגל לעזור לאנשים בכל מיני דרכים. אשמח שתחשוב על נקודת המבט שציינתי..

מפחיד אותי קצת להסכים איתך, משום מה...לא יודעת אם יש בי את האצילות שהייתה נדרשת לשחרר אדם שלא רוצה להיות כאן. אבל לא משנה מה, לא משנה כמה אני "שמחה" או "מתפקדת", משהו בי מרגיש שזה נכון.

נטע גבר? ההורים שלך לא ריחמו עליך.. כן יש דרכים נטולות כאב לצאת מהעולם הזה ואני לא אפרט, אתה פשוט מתעצל להשקיע זמן. ברור שאתה לא רואה היום מה חיובי בחיים גם אם תהיה שמח, זה ככה כשאתה מדוכא. ודבר אחרון, תמיד אפשר למות אבל לחיות אפשר רק כל עוד לא מתים.

אתה אמיץ,וכל הכבוד לך על כך. יש בך רצון להתמודד,להפסיק כדורים שזה קשה. אבל תקשיב לי - אל תרים ידיים. אל תתייאש. אתה אף פעם לא יודע מה יקרה מחר בבוקר? הכל עובר בחיים,גם הכאב. הכל עניין של זמן! ובזמן בזה שעובר תשתדל לעשות דברים שיסיחו אותך מהדיכאון,כתיבה,מוזיקה,ריצה,שחייה משהו שיעזור לך להסיח את הדעת...

היי נטע, כמה כאב עולה ממה שכתבת.. אחרי כל כך הרבה ניסיונות לצאת מהמצב - טבעי להרגיש תסכול, מיאוס ותחושה של חוסר אונים. לפעמים טיפולים שמנסים לא מצליחים מכל מיני סיבות, לרוב כי אין כימיה בין המטפל והמטופל, או תחושה שלא מבינים אותנו עד הסוף, וזה כל כך מתסכל כי עד שכבר הבאנו את עצמנו למצב של ללכת לטיפול, בסוף זה לא עובד לנו... במצבים כאלו לפעמים נכון ללכת למטפל/ת אחר בתקווה שהכימיה תהיה מוצלחת יותר, אבל מניסיוני לרוב כדאי לנסות להגיד משהו על התחושות שלנו ועל אי שביעות הרצון שלנו מהטיפול כדי שניתן יהיה לשפר ולהתאים את הטיפול לצרכים שלנו. זה הכי לגיטימי להגיד בצורה מפורשת אם משהו לא עובד או אם אמירה מסוימת לא מדויקת, יש לכך מקום ומטפלים יודעים להתמודד ולקבל את הביקורת כי היא חלק מהתהליך. ספר באילו טיפולים התנסית ומה לא עבד בהם? מעבר לכך, חיים בלי תחושת משמעות הם בהחלט קשים וחסרים, מכיר את הספר "האדם מחפש משמעות"?, כתב אותו ויקטור פרנקל, ניצול שואה, שתיאר כי הדרך לשרוד מצבים קשים בחיים היא דרך מציאת משמעות. לכל אדם יש משמעות שונה שהוא מוצא בחיים, ולעתים המסע למציאת משמעות הוא מאתגר, אך אפשרי. האם בעבר מצאת משמעות כלשהי מאיזושהי פעילות, קשר חברתי, או ערכים מסוימים שהאמנת בהם?