נשברתי שנפרדנו, כלכך אהבתי אותך והיית כלכך חסר לי שמתתי להתאבד, רק שתאהב אותי ואתה לא ראית את זה ולא ראית אותי והשארת אותי שבורה, כל כך שבורה וזה כאב יותר משהצלחתי להכיל אז התנתקתי, לא ידעתי מה לעשות לא ידעתי מי אני לא ידעתי מה לבקש ואיך לבקש , אז התנתקתי, מעצמי, מהעולם ונהייתי בן אדם חדש, כזה שלא מחובר לעצמו, צבועה אל העולם, ושהעולם צבוע אלי, ככה התחברתי לכולם וכולם אהבו אותי אבל אף אחד לא ראה אותי, הסתרתי את עצמי כי אם היו רואים מי אני אז לא יודעת מה היה קורה אבל זה לא סיכון שיכולתי לקחת. אז נשארתי עם חור , ענק , ענקקק, ואף אחד לא בא למלא אותו, אף אחד. וככה הסתובבתי עם חור שצריך למלא, אז הלכתי לשכב עם בנים ואז החור גדל והתלכלך. ואני? כבר לא הייתי אני.. הייתי חור עם בן אדם ורציתי כלב או להתאבד או כדורים אבל גם את זה לא קיבלתי אז התחלתי לכעוס על ההורים שלי, שנולדתי ושאני בוכה חודשים ומרזה בטירוף כי אני בפאקינג דיכאון. ושהם. לא.שמים לב. למה אתם לא שמים לב?! ואני מרגישה לבד וחלולה וכואב לי כואב לי כאילו משאית פגעה בי (אבל בכוונה ). אני בן אדם שקל לו להיכנס לדיכאון, תמיד הייתי, ואני בן אדם שקל לו להסתיר את זה, תמיד הייתי. וחוויות חיים קשה לא עוזרת. וזאת הייתה חוויה שגרמה לי להשתנק מבכי. אני שומעת את אמא שלי למטה ואני צריכה שהיא תעלה ותביא לי חיבוק אבל הבעיה היא שאני לא אגיד לה את זה כי. אז אני רוצה למות , שוב, כדי שישימו אלי לב, כדי שיראו אותי אבל אני לא אעשה את זה כי אני לא רוצה למות. אז אני אשאר עם הכאב עד שמישהו יקרה