אפשר לחשוב שהחיים בצל הפרעת אכילה שחורים משחור, קשים ומתסכלים. אולי זה יכול להרגיש ככה. אבל זה לא, לפחות לא תמיד. לפעמים אני רוצה לומר לחברות שלי תודה. תודה רבה על שלמרות מצבי הרוח ההפכפכים, למרות התקפי הבכי, למרות השתיקות המוזרות, המבט הלא מובן. למרות שלפעמים אני יכולה להיות די בלתי נסבלת, ואני יכולה, הן עדין לצידי. רוצה לומר להן תודה על שאלה אכפתית בבוקר, חיוך של "הכל יהיה טוב", חיבוק ויד מלטפת. תודה רבה. רוצה לומר להן שהדברים הקטנים האלה, הנעשים לפעמים כלאחר יד, מפזרים קצת את העננים, גורמים לי להרגיש פחות לבד. רוצה להגיד להן שהרגעים האלו מצטרפים לקולאז' מאיר שהופך את היום שלי לטוב יותר, שנותן לי כוח להמשיך. נותן לי כוח לקבל את עצמי, ואולי אפילו קצת לאהוב. רוצה להגיד להן את כל זה ויותר. אבל לא מצליחה. חבל.