היי דדי, מצטער על התסכול שאתה חווה. מסכים איתך שקשה לקבל את עצמנו "ככה", כלומר עם תחושות של דכדוך ומועקה, ועם געגועים לימים אחרים לפני שגילינו בתוכנו את המקומות המדוכדכים. אתה מתאר שההשוואה לעבר חוזרת כמו לופ ומשאירה אותך במקום. ובעצם, זוהי משאלה שאכן לא תוכל להתקיים. גם כשהתסמינים הדיכאוניים והחרדתיים ידעכו, לא תחזור למה שהיית לפני. משום שלפני לא הכרת בעצמך את המקומות הדיכאוניים והחרדתיים הללו. ואולי יש בכך דבר חיובי שיכול לשנות את האופן שבו אתה מסתכל על החיים ועל עצמך. מהניסיון שלי, משברי חיים על אף הקושי העצום שמביאים איתם והירידה במצב הרוח הנלווית אליהם, הם מקומות שאנחנו בהחלט משתנים ולא חוזרים למה שהיינו, אבל יכולים לצמוח מהם, להכיר את עצמנו טוב יותר ולקבל בעצמנו גם את החלקים המורכבים והקשים. אתה מדבר על "כניעה", ואני יכול להציע כאלטרנטיבה את המילה קבלה (שגם אותה הזכרת). מושגים אלו מתחברים לגישות בפסיכולוגיה השואבות מתפיסות המזרח, מהפסיכולוגיה הבודהיסטית. מציע לך לפנות לטיפול בגישת ACT, תרפיית קבלה ומחויבות, שנשמעת רלוונטית להתמודדות שאתה מתאר. בהצלחה!

לשחרר את זה זה קשה. אני חושבת שדבר ראשון שצריך לעשות (לפחות מה שאני עשיתי) זה לעמוד מול המראה ולהגיד בפני עצמך את כל הכאבים וחסרונות שלך. ברגע שתודה בזה ותגיד את זה, תוכל אולי להתחיל לקבל את עצמך ואת החסרונות שלך.