הייתי ממליץ לך להתחיל בטיפול לא תרופתי ואם את רואה שזה לא ממש עוזר להתחיל תרופתי. בכל מקרה אם לוקחים את הציפרלקס במינון הדרגתי אין תופעות לוואי קשות, מקסימום בחילות קצת בימים הראשונים. ותמיד אפשר להפסיק. מאחל לך בהצלחה

שלום לך יקרה. אני בהחלט מבינה את החשש שלך. אף אחד לא רוצה לקחת טיפול תרופתי בהתנדבות. יחד עם זאת כשבאים לשקול אם ליטול טיפול תרופתי או לא צריך לשקול את כל הצדדים: אם המחיר של אי נטילת טיפול תרופתי הוא שנים של חידלון כמו שאת מספרת על שנות בית הספר אני לא חושבת שהייתי מהססת לגבי טיפול תרופתי. חשוב לזכור כמה דברים: דיכאון וחרדה הם אינם חולשת אופי או מצב רוח אלא מחלות מוגדרות וידועות שלכל מי שסובל מהן מגיע טיפול. בנוסף, לאי נטילת טיפול יש לעיתים מחיר עצום של שנים שלמות שהולכות "לאיבוד" ונזקים משניים של פגיעה לא רק באיכות החיים אלא גם בתפיסה העצמית ובהערכה עצמית. טיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה הוא לעיתים מציל חיים ממש. לעצם העניין התרופתי ישנם אנשים שמגיבים מצוין וללא כל תופעות לוואי לטיפול וישנם כאלו שנאלצים לשאת תופעות לוואי שנעלמות תוך זמן קצר וישנם כאלו שנאלצים להפסיק את הטיפול התרופתי ולהחליף. לא ניתן לדעת קודם איך האדם יגיב לטיפול התרופתי. כן ישנה בדיקה גנטית הבודקת התאמת התרופה לאדם אולם היא איננה בסל הבריאות ולא כולם מסכימים על האמינות שלה אם כי באופן אישי ראיתי לא מעטים שהבדיקה עשתה שינוי מהותי בחייהם. מאחלת לך שתדעי לעשות את ההחלטות הנכונות ואם כן תחליטי לגבי טיפול תרופתי- כל חששותייך תעלמנה. בהצלחה!

הבנתי שציפרלקס ממכר וקשה אחר כך לצאת ממנו מהפורום פה, אם את יכולה להמנע ולהסתדר בלי זה אולי עדיף, אם את חייבת אז אין מה לעשות.

היי חבר, אני יכול לומר שאני נוטל טיפול תרופתי אופייני לocd חרדה בדיכאון שהשתנה מדי פעם אבל בסך הכל מאוד עוזר. אפשר לי לשפר את היכולות שלי. לא שאני במצב מדהים אבל הרבה יותר טוב מבעבר. ממליץ להתחיל גם תרופתי אבל לתת לזה זמן. זה הכי חשוב.

אומנם זו תקופה ארוכה שאני לוקח ללא הפסקה אבל אני זוכר בעבר שבהחלט היו תקופות שהפסקתי ולא הייתי צריך את הכדורים. חזרתי בגלל מתחים וחרדות שהתגברו בגלל ארועי חיים. כן יכול לומר שלפעמים ההפסקה יכולה להיות לא נעימה- אבל לא משהו שלא יכולים לעמוד בו עם רוצים וצריכים לעשות אותו. אם זה החשש ממש לא שווה לא לקחת בגלל הסיבה הזו. אני יכול לומר שלפעמים עוברת המחשבה לבקש ולנסות להוריד מינון או להפסיק אבל בינתיים אני מרגיש שלפחות אצלי זה לא הזמן המתאים.

ראיתי את התגובה על שזו "תרופת האושר", לדעתי ומבחינתי זה לא מדוייק, זה לא עושה אותך מאושר, זה עוזר להפחית את תחושת הדיכאון או החרדה. מה קורה עם אושר זה תלוי כבר יותר בנו ובסביבה שלנו. לדעתי לפחות.

שמילפיל מסכימה איתך האושר זה משהו שאתה מייצר אבל לדעתי דכאון או חרדה או יחד הם מורידים אותך למטה שמאיפה תמצא תכוח להיות מאושר או איך בכלל תוכל לחשוב על אושר או להפיק אותו שאתה ככ שקוע בדכאון שלך

היי תהילה, כתבתי מה שכתבתי דווקא מהמקום שמבחינתי לפחות אני לא מהטיפוסים ש"מתרוממים" לאושר או שמחה גדולה, אלא שמה שעזר לי הכדור, כנראה, זה הלהיות "פחות כבול" למשיכה למטה שגורמת הכניסה לדיכאון. מסכים איתך לגמרי שכשאתה בדיכאון אין לך כל כך את הכוחות לצאת מזה בכוחות עצמך. אני זוכר את התגובות של "תראה את".... שכאילו אנשים עם בעיות קשות הרבה יותר לא שוקעים ומצליחים לתפקד. אני זוכר כמה זה רק תסכל אותי והוריד אותי עוד יותר במצב הרוח. מי שלא חווה דיכאון וחרדה קשה מתקשה להבין כמה קשה לצאת מזה.

אני יקרה, מציעה לך לקרוא את הספרים של קייטי ביירון: "לאהוב את מה שיש", לטענתה, ואני בהחלט מסכימה איתה אחד ממקורות הסבל שלנו הוא שאנחנו רבים עם המציאות. נשמע, שאת מתמודדת עם החרדה אבל בעיקר סובלת מעצם העובדה שהיא בכלל קיימת בחיים שלך. בחיים שלנו ובעצמנו ישנם הרבה דברים שהם לא הבחירה שלנו: חולי, נתנונים ביולוגיים, דפוסי אישיות וגם "מתנות" כמו דיכאון וחרדה. קיומם הוא עובדה ועצם הוויכוח עם כך דומה לתלונה ביחס לגובה שלך או לצבע העיניים. אף אחד מאיתנו לא בוחר להיות בדיכאון/חרדה אבל אם זה "נופל" עלינו, הדבר הכי חשוב זה להתייחס לכך כמו שמתייחסים למהלך במשחק שחמט: החרדה תוקפת ואנחנו צריכים להתמודד איתה באופן הטוב ביותר לנו שעבור כול אחד הוא ייחודי: יש כאלו שספורט אינטנסיבי יעשה שינוי, כאלו שישנו אורח חיים, אילו שיתמודדו דרך טיפול ואילו שייעזרו גם בטיפול תרופתי. בעיני (וזו דעתי בלבד לא חייבים לקבל אותה) כול האמצעים כשרים בכדי להגיע לאיזון ואף אחד לא יכול להכתיב לאחר מה יותר נכון עבורו - אפשר רק להמליץ. מחזיקה לך אצבעות שיהיה שינוי ומהר...