אני לר יודעת בכלל איך להתחיל אבל אני מרגישה שאני מוותרת יותר ויותר על הכל אני מאוד רגישה בכל הנוגע לבעלי חיים ולאחרונה מצאתי את עצמי עושה אומנה ל6 גורי חתולים ומשם אני מרגישה שבאמת כל מה שנבנה עד עכשיו עם הטיפול התרופתי (שהתחיל בגלל דיכאון, חרדות ו ocd) פשוט הלך לפח.. אני רק מדמיינת את עצמי חותכת כל אזור בגוף בערך , חושבת על דרכים פשוט לסיים עם כל החיים בעולם הדוחה הזה ובאמת שהכל פשוט נמאס לי כמובן שאני בנתיים פחדנית מדי כדי לעשות משהו ואני פשוט מוצאת את עצמי עושה דברים כדי שמשהו אחר יגרום למוות איכשהו מוצאת את עצמי חושבת על מקרין בעבר שזה יכל לקרות בכזאת קלות ועצרתי את זה ואני פשוט מתחרטת על הרגע אני פשוט רוצה לברוח מהכל, באמת שאני כבר לא עומדת בזה אני הכי מנסה לשמור על קור רוח בשביל אמא שלי והאחים ואני עושה הצגה די טובה אבל זה פשוט עומד לי בגרון ואני לא יכולה כבר לפני הקורונה כשהייתי רוצה לברוח הייתי הולכת לחברה ומעשנת איזה פייסל (פחדנית מדי להביא לבית) ועכשיו אין לי גם את הדבר הפשוט הזה לברוח אליו רוב הגורים לא שרדו (בגלל איזה טיפשה , סיפור ארוך) אני מיואשת מהכל וכבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי כל מה שאני עושה, עם כל מי שאני מדברת אני פשוט מרגישה עול, גם עכשיו כשאני מקלידה את זה , כל מה שעוחה לי לראש זה להתנצל בפני מי שקורה את זה פשוט כי אני לא מרגישה שאני שווה את התשומת לב כבר אין בי "רעל" לשום דבר , דברים שהיו מעניינים אותי פעם כל כך, דברים שהעסיקו אותי,תחביבים ... הכל נעלם וכל מה שנותר זה המוח הפגום שלי ואני אפילו הכלב שהוא תמיד היה זה שעצר אותי מלעשות משהו לעצמי, פשוט כי אני לא סומכת על אף אחד איתו.. ואני תמיד ידעתי שיהיה לו קשה להפרד, מתחיל להתרחק ממני בגלל החתולים ואני פשוט מאבדת את זה ונוסף על כל הכיף הזה סבא שלי נפטר לפני פחות מחודש, סבא שהייתי מחוברת אליו כל כך בעיקר בתקופה האחרונה, בימים הראשונים לא הפסקתי לבכות אבל אז נהיה לי מין סוויצ במוח ואני לא חושבת עליו ישירות כמעט בכלל אבל אני שומעת רק מוזיקה שהוא אהב, חוקרת ממש על השורשים ועל התרבות שלו מפעם (עוד יותר מבדרך כלל שזה.. המון) מרגיש לי שמצד אחד מדחיקה אבל לא באמת ? לא יודעת להסביר את זה אפילו

היי אין לי פיתרון קסם אבל בתור אחד שחמש שנים בדיכאון וכבר שנה בטיפול אני חושב שאני יכול להקל עלייך קצת תנסי להתחבר לרגשות שלך ולהשלים איתם כשאנחנו מרגישים לא טוב אנו מאשימים את עצמנו שאנחנו לא בסדר ונכנסים ללופ כזה שלא נגמר בפרט שאנחנו יושבים במצב סטטי. אני אסביר.. אם את מרגישה מדוכדכת תנסי להגיד לעצמך (להרגיש באמת) אוקי אני מדוכדכת מותר לי להיות מדוכדכת זה בסדר ותאהבי את עצמך שאת עושה את זה גם אם זה נראה לך אבסורד תהיי חברה של עצמך. מה שיעזור לך עוד זה לייצר תנועה בחיים תמצאי לך תחביב תצאי לטיול שעה עם הכלב (אולי לגינת כלבים ככה תפגשי אנשים שיש לכם משהו במשותף)תתנדבי תמצאי עבודה אולי.. אבל תתחילי גם אם זה נראה לך סתם ואין לך חשק בכלל פשוט תצאי תגידי חד פעמי אני מנסה ותראי איך פתאום זה דווקא יכול להיות מגניב וגם אם זה לא יפתור לך את המצב זה יקל מעלייך לכמה שעות ביום תנסי אולי לשלב טיפול תרופתי (לא חייב) והכי חשוב זה לדבר עם מישהו שיבין אותך את פשוט תהיי בהלם כמה שזה עוזר ונותן כח. ( לי אישית אין חברים או מישהו לשפוך בפניו את הלב אז אני הולך לפסיכותרפית כבר שנה פעם בחודש ושם אני שופך את הכל מתנקה לחודש הקרוב בלי להרגיש שאני עול על מישהו) לגבי מחשבות אובדניות גם לי יש מידי פעם אבל זה פשוט מאותת לי שאני סובל יותר ממה שאני מסוגל להכיל אז אני פשוט מנסה להקל מעל עצמי אני פשוט מוציא 200 שקל  והולך לפנק את עצמי במשהו לפעמים זה קישוטים לחדר (תמונה, עציץ מפלסטיק, פסל וכו') לפעמים זה בגד חדש ולפעמים פשוט משלים עם זה ואוהב את עצמי גם עם המחשבות האלה ונותן לזה לעבור מקווה שעזרתי לך ושיהיה לך רק טוב בחיים🙂