הלוואי שהיו לי חיים מעניינים כמו שלך. אני לעומת זאת מרגישה כל כך קטנה ומשעממת. לםעמים אני מרגישה שאם אעלם אף אחד לא ירגיש

זה לא קנאה. תבין. אני עכשיו בעבודה קטנה ולא משמעותית. בכלל רק חזרתי מחלת. לא סווגתי "חיונית" מה שגרם לי לאבד עוד יותר ביטחון. למרות שהקולגות שלי עבדו כרגיל. פשוט מרגישה כמו עלה נידף בעולם. וכתוב לי לך לעומת זאת יש חיים. הלוואי שהייתי ברכבת הרים ולא עומדת במקום.

שלום לך יקר. כתבת בצורה ספרותית מאוד יפה. יחד עם זאת טיפה התקשיתי "לדלות" את ההקשר הפסיכולוגי. אני חושבת שהבנתי שאתה נמצא בקשר שהוא מאוד סוחף ממלא, מעצים ותובעני שגורם לך להרגיש ניפלא כשאתה שם אבל מרוקן ומדולדל מכוחות כשאינך מחובר אליו והשאלה שלך היא מדוע אתה חוזר לשם שוב ושוב. לפי התיאור הזה נראה שהקשר הזה הוא מעין התמכרות. אילו עוצמות המוכרות משימוש בסמים, הימורים או כול התמכרות אחרת. בזמן שצורכים את החומר /ההתנהגות /האדם ישנה הפרשה מוגברת של אנדורפינים - הורמון האושר אבל כשמפסיקים לא נשאר כלום. כאשר קשר הוא בריא, התחושות שבן הזוג מעניק לך מעצימות אותך לאורך זמן ונותנות אנרגיה להתמודד עם קשיים אחרים. כאשר הקשר הוא התמכרותי לאורך זמן החוויה היא של דלדול כוחות והפחתה בערך העצמי. מקווה שאני עונה לך בכיוון...

היי אני מרגישה ככה לא כל חיי. בשנות העשרה ושלי ובתחילת שנות העשרים הייתי שונה לגמרי. תמיד מוקפת חברים ומחזרים והיו לי שאיפות וחלומות.... אבל משהו השתנה עם השנים. חתונה, ילדים, אכזבות. היה שלב שבכלל לא רציתי לצאת מהמיטה בבוקר. ואז התחלתי טיפול תרופתי. היחסים שלי בבית לא טובים. אין לי בן זוג. יותר שותף לדירה.... וכל יום נראה דומה למשנהו. והשנים עוברות. מה היא מטרת חיי? ככה זה אמור להיות?

התרגלת שהחיים של טלנובלה? תני לי חיים של שקט ושלווהאני חותם עליהם עכשיו. רק מישהי שתיהיה לצידי בהם זה כל מה שאני מבקש מהחיים.