אתן צריכות לראות נוירולוג - לי לא נראה אבל רק הוא יכול לתת תשובה וכנראה אני טועה. יש כמה מחלות דמינטאליביות ואולי זאת מחלה שאין לה פורום ב"כמוני". החלטות התנהגותיות - מע' היחסים שלך ושל ביתך - צריכות להיות מובאות לפסיכולוג ואולי ערן ירצה לחוות דעתו אבל זה קצת לא הוגן לבקש שיחווה דעה על הדנמיקה במע' היחסים שלכן בלי שניתנה לו ההזדמנות להכיר אתכן. שוב- היכולת לשלול קיום ממצאים היא של נוירולוג בלבד. ביתך צריכה לקבוע תור. תוצאות של mri מוח הן ארוע דרמטי שעלול להיות מלחיץ. בהצלחה!

שלום מזל קודם כל חשוב לציין כי ממה שאת מדווחת אני מתרשמת כי אין אבחנה של טרשת כעת ולכן אין מה לדון על טיפול מוקדם וכו'. אין דחיפות. ניתן לנשום עמוק ולהפחית לחץ. לשאלתך- כן, גם לאנשים בריאים יש נגעים בחומר הלבן. למשל: כשליש מהאנשים שסובלים ממיגרנה יש נגעים לא ספציפיים בחומר הלבן ב- MRI. בהעדר דינמיקה , בהעדר קליטת חומר ניגוד ובהעדר קלניקה אופיינית הסיכוי שמדובר בטרשת נמוך ביותר. אני כן ממליצה על מעקב, אני כן ממליצה להשלים את הברור אבל בטח לא לחיות בהרגשה שאוטוטו האבחנה כאן. לנגעים בחומר לבן קיימת אבחנה מבדלת במבוגרים ועוד יותר רחבה בילדים . צריך מאוד להזהר מלמהר לתת אבחנה לא מבוססת. אני בעד לשתף את הבת בממצאים. אני משתפת גם ילדים צעירים ממנה. ההסתרה לא עומדת במבחון המציאות, וגילוי פתאומי של חלק מהמידע רק מעצים עוד יותר את החשש וחוסר האמון. הם מרגישים כשמשהו קורה, גם בלי מילים מפורשות. אין מה לפחד. ניתן בהחלט להגיד שמצאו משהו שכרגע לא מכוון לכלום, אינו מסוכן, שמתחילים תהליך של ברור רק כדי להיות בטוחים שבאמת אין לזה משמעות. ברגע שאת משדרת ביטחון, ברגע שאת לא מפחדת להתמודד- היא תקבל ממך את הכלים להתנהל באותו האופן. המסר הוא שהחיים לא משתנים אחרי תוצאת ההדמיה, הכל נשאר אותו הדבר . ועד שאין אבחנה, אין אבחנה. נקודה. ובכלל לא בטוח שתהיה. מקווה שעזרתי ולו במעט להפיג את תחושת הכבדות הנלווית אשמח תמיד לעזור ולכוון , מה שהכי חשוב זה איך אנחנו מתנהלים ובמה אנחנו מאמינים בשורות טובות.

הי מזל גם אני מאמינה בלספר. כשלא מספרים הדמיון עובד שעות נוספות ומשלים את החסר ולרוב ההשלמות של הדמיון גרועות מהמציאות ולכן הנכון בעיני הוא לשתף. השיתוף גם יאפשר לכן לעשות ונטילציה אחת עם השנייה ולה גם עם חברים בני גילה המידה ותבחר. בהצלחה

תודה רבה לד"ר גנלין על התשובה המפורטת. אני חושב שנכון לספר ולדבר, וגם להכיר שיותר מהתוכן (שנגעים במוח נראים גם בקרב אנשים בריאים - תופעה שמכנים אותה RIS, והמעקב הוא רק ליתר ביטחון וצריך לתת תחושת ביטחון), חשוב איך אומרים זאת. כלומר, מעבר למסר המילולי שיעבור לילדה, את בתור אמא צריכה לראות כיצד את מרגישה ובמידה וישנה חרדה וחששות כיצד להרגיע אותן, כדי שתוכלי לשוחח ברוגע על הנושאים הללו. חלק גדול מהמסר עובר באמצעים לא מילוליים שמבטאים כיצד אנו מרגישים - הבעות פנים, שפת הגוף, הקול והטונציה וכדומה. מהניסיון שלי, גם כאשר קיימת אבחנה של מחלה בקרב ילדים (וזה לא המקרה כאן), יותר קשה להורים מהילדים ובעיקר אני עובד עם ההורים על הבנה רגיעה ותקווה ואז זה באופן אוטומטי עובר גם לילדים. זה מובן שבתור הורה כל חשד/חשש ולו הקטן ביותר יעורר חרדה ומחשבות על התסריט הגרוע ביותר, אך לאחר תגובה ראשונית (וטבעית) זו צריך לראות כיצד מתקנים אותה. לעיתים זה מאוד קשה לתקן את המחשבה ולהירגע ואז כדאי גם להתייעץ עם איש מקצוע. אם אתם במעקב במחלקה נוירולוגית ניתן לבקש להיפגש עם הפסיכולוג של המחלקה. מקווה שהביטחון והשלווה יגיעו במהרה.

מזל יקירה אני חושבת שהבת שלך אינטיליגנטית ובטוח חושבת על מה שהיה ובטח על מה שיהיה במיוחד עם עוד Mri לפניה. היא בדור של טכנולוגיה ובטח כבר חיפשה בגוגל ושם יש המון מידע ולא פשוט לבחור את הרלוונטי במיוחד כשיש יותר סימני שאלה מתשובות ברורות ומכאן אני אומרת שהדמיון עובד. מעבר לכך היא בטח מדברת עם החברים בני גילה ולהם בטוח יש ״פתרונות יצירתיים״. ממליצה לך שוב לשתף כדי שתדעי מה עובר לה בראש ותוכלי לנתב אותה למקומות של ברור בריא ומקצועי. אני מעריצה של דר גוגל אבל מאוד מודעת למגבלות שלו ולא הייתי רוצה שהבת שלי (שהיא די דומה בגילה לבית שלך) תתמודד לבד עם מגבלות אלו.