לא הייתי כאן כבר מעל לשנה, לא יודעת אם לטוב או לרע אבל בחודשים האחרונים אני מרגישה שהכל פשוט מתחיל להיות over ואני מתוסכלת כל כך
כאילו הייתה תקופה שהיה בסדר , לא היה ממש רע ולא היה ממש טוב , היה פשוט בסדר (טוב תלוי את מי שואלים..)
אני קמה בבוקר כדי ללכת לישון בערב, הלוואי והיה מעבר אבל פשוט אין
בחודשים האחרונים התחלתי שירות לאומי בצד השני של המדינה פחות או יותר. ההחלטה לשירות לאומי קרתה כל כך מהר , מהרגע שהגשתי בקשה לרגע שעברתי לגור כל כך רחוק מהבית עברו שבועיים ,שגם בהם עבדתי עד לשניה האחרונה ולא נתתי לעצמי זמן לחשוב
ובהתחלה , אתם מכירים את ההלם הזה ? של 'אני לא מעכלת' אז הכל בסדר לכאורה והשותפות והדירה נראות מושלמות , והתפקיד נראה מטורף והאנשים עוד יותר?
וידעתי, ידעתי שזה עניין של זמן עד שיגיע הדאון , פשוט ידעתי כי אין דבר כזה שאני אהיה במצב רוח נורמלי לתקופה נכון ?
ובשבועות האחרונים זה קרה ומתחיל ליפול לי האסימון שאני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שאני בסדר עם המצב (להיום שלמה איתו זו אפילו לא אופציה, כן?)
אני לא מצליחה לשמור על קשר חברתי אחד, פאקינג אחד מהחיים שלי לפני המעבר
אנשים שהייתי איתם בקשר יומיומי , אנשים שאחרי שנים של היכרות היו היחידים שהצלחתי טיפה להפתח אליהם
הקשר פשוט דוערך , משיחה רצופה להודעה פעם ביומיים
לא יודעת אם להאשים אתעצמי, כי באמת שניסתי בהתחלה
אבל בשלב מסוים זה פשוט הרגיש שההודעות זה נטל אז אני כבר לא מנסה
וזה לא שהיו יותר מדי חברים , חברה אחת וזה פשוט מבאס
בדירה אני לא מצליחה להשתלב כמו כולן , אני פשוט לא מצליחה לסמוך על אף אחד מספיק
כן לפעמים קל יותר לספר דברים, כי הן גם חוו דברים דומים ומבינות פחות או יותר
אבל בגלל שבשבילן כל כך קל לדבר על זה , על המצב הנפשי, על כדורים, על רגשות.. כשאני מנסה לשתף אני מנסה לגרום לזה להשמע הכי "הכל טוב בקטנה" כשזה הכי לא .. אבל אני לא רוצה להרגיש חשופה ופגיעה
בשירות ? לא יודעת מאיפה להתחיל אבל יש שם מישהו בתפקיד די חשוב שפשוט קשה להתמודד איתו
זה הביא אותי היום למצב שלא הייתי בו המון זמן ופשוט התמוטטתי מול המנהל שלי
הוא הביא אותי למצב פסיכי של לחץ שהתגובה שלי הייתה.. לא משהו שכזה "קל" להתמודד איתו , פשוט הייתי מיואשת
ברמה של ניתוק, ברמה של חוסר פרופורציות וכשאני ככה בלחץ אני פשוט צוחקת, לא מצליחה להפסיק לצחוק ולבכות ביחד, זה נשמע מפגר אני יודעת ואני בעצמי לא מבינה איך להתמודד עם זה בעיקר כשזה קורה לי במקום כזה ..
וזאת תגובה רק על זה שהוא הרים טיפה את הטון וכעס על משהו שלא באשמתי אבל כן קשור לתפקיד ופשוט ... אוף!
אחך אני אגיב כשיהיה משהו רציני יותר? מה נסגר איתי
ובנתיים אני מנסה להעמיס על היום שלי דברים, מנסה לא להיות בדירה כל היום ,מנסה לצאת
כי אם לא?
זה יהיה מיקס מזעזע של overthinking בולמוסים והקאות
ואני מפחדת לחזור לשם
יש עוד מלא שיט שקורה מסביב , מלא דברים "קטנים" שיוצרים כדור שלג אחד גדול שרק גדל עם הימים ואני לא יודעת מה אני עושה עם זה
הייתי פשוט צריכה להוציא קצת החוצה, אין בן אדם אחד שאני מרגישה בנוח לספר את זה , להפתח אליו.ה אז אני תקועה עם המחשבות של עצמי והכל פשוט תופח
והחפירה הזו ? זה עוד בקצרה

לא יודעת אם להתנצל או להודות שקראת עד כאן אבל.. כן :/