שלום לך, לצערי אינני אשת בשורות. אכן מעל גיל 18 לא ניתן לטפל ולעזור למי שסובלת מהפרעת אכילה ללא רצונה. אני מבינה את חוסר האונים שהמצב הזה מעורר וליבי איתך. עם זאת, ניתן לדבר אל ליבה, באופן אמפטי ובלתי שיפוטי, להביע דאגה ולהציע עזרה ותמיכה. בשורות טובות.

הבעיה הגדולה בדיבור זה שאין עם מי לדבר, יש מנגנון למוח שחסום שם מהיבטים על המצב מסביב ולדעתי זה מה שגורם למחלה אני תמיד מדברת אבל מרגישה שמדברת אל קיר כל דבר שנאמר יום אחרי נשכח ומתנדף אין באמת אל מי לדבר. מרגישה שלקחו לי אותה והחביאו אותה במקום כלשהו במוח או במקום אחר, ומישהי אחרת השתלטה עליה

השאלה אם יש דרך להפעיל מנגנונים מסויימים בדרך פסיכולוגית או באמצעי כלשהו בשביל להצליח להוציא אותה מהמקום האפל שהיא נמצאת בו - להראות לה את הדברים מסביב שנסתרים לעיניה בגלל המחלה להפוך את המודעות שלה לחיים שמחוץ למחלה לעזור לה להצליח לשנות את שיגרת האכילה שלה במקום להפעיל מנגנוני הגנה של עצמה מפני רצון לעזור לה

אני חושבת שדנה רשמה לך בדיוק האופייני לה מהן הפעולות המעטות שניתן לעשות במצבים של הכחשה מוחלטת למצבה. מה שכן אני יכולה להוסיף בתור אחת שהייתה במקום של הכחשה שנים ולא הבינה מה רוצים מחייה שאחד הדברים שהיו משמעותיים לי וסייעו לי להגביר את הווליום לקול הפנימי שהיה במצב השתק עם רטט, הוא הידיעה הברורה והמוחלטת שאנשים החשובים לי עוד לא ויתרו עליי והחזיקו באמונה שדברים יכולים להשתנות גם אם המצב על פני השטח לא היה מעודד במיוחד בלשון המעטה. גם בתוך מצב של הכחשה לכאורה, שמתבטאת בין היתר בהתנגדות מוחלטת לקבלת עזרה והבנת חומרתה של ההפרעה, יש מודעות לסבל בלתי נסבל שלא נותן מנוח. כרגע מקורו מיוחס לכל העולם ואחותו פרט להפרעת אכילה אבל בהמשך השקרים שהיא מספרת לעצמה יהיו פחות ופחות אמינים ומכאן אולי תבוא בקשתה להציל אותה מעצמה... עד אז ובתקווה שזה לא יהיה מאוחר מידי, מה שעלייך לעשות זה לתת לה את האמונה שאת מחכה לרגע הזה וכאשר יגיע תחזיקי לה את היד וביחד תתחילו מסע מפרך.