כשנעשה בי שיתוק 
כל יום הרגשתי את הקצה שלי, את קצה המחשבה, את קצה הדיבור , את קצה התנועה, את קצה הכאב, את קצה הכוח, 
בהתחלה נבהלתי ואז הבנתי זו הזמנה  להמשיך לגדול 

שנת 2004 היתה שנה לא קלה לעולם הזמר והשירה   
נעמי שמר  עוזי חיטמן  נתן יונתן שלושת המשוררים הכי אהובים עלי הגיעו לכיכר השחקים  המשיכו לסוף דרכם . ואני הגעתי לאותו קצה כמו תלמה ולואיז, רוצה כמותם להמשיך הלאה אבל  יד נעלמה  הסיטה אותי  הצידה  כשחצי גופי השמאלי נגרר  

2004, מספר ימים לפני פסח, אני מתעורר בנוירולוגיה,

כאילו קמתי מחלום ממש רע, כולי חלש, בקושי יכול להזיז את עצמי,

העיניים שלי עייפות, עדיין מקבל עירוי נוזלים (ואוכל). שרדתי.

הייתי בטוח שעכשיו 2005,

הייתי בטוח שמחכות  לי כמה אירועים נוספים  עד שהוכרע סופית. 

הייתי בטוח שיצאתי שלם נפשית ושכלית ,

עברתי מדי פעם סיוטים שמעיפים אותי מהאוניברסיטה  ובו-זמנית חווית מדהימות של דמיון ופרץ רגשות.שהכניסו בי ספיקות לגבי הרגש והמחשבה

יום עובר, ועוד יום, מעודדים אותי לסמוך על  הפיזיותרפיה,  בדרך החוצה ,ביציאה לשבת אצל הבת לא הצלחתי  לעלות למדרכה מאז, לא סכמתי לוותר על כסא הגלגלים 
 זה קשה כ"כ, אין כוח בידיים והרגליים,

בקושי יש לי קואורדינציה, כאילו הגפיים שלי שוקלות פי כמה ממה שאני זוכר.

עוד יום עובר, תמיד כשאני שותה  – לוגם קצת ומשתעל,

קצת מהמים נכנסים לי לריאות, שריר הבליעה שלי עדיין חלש, אני מעורפל.

עוד יום עובר, אשתי, הילדים  מבקרים, אחי ואחיותי, כיף לראות אותם,

איזה מזל שאני לא לבד, שהמשפחה איתי ודואגת לשלומי.

עוברים עוד ימים מספר, אני כבר יכול לשתות,

מתחיל לאכול בזהירות, הטעמים כל כך חדים, חזקים.

לא זכרתי שמלוח הוא כל-כך מלוח.  יורם קנה לי  טילון 

לקחתי ביס – זה היה מתוק יותר מכל דבר שטעמתי בחיים.

אכלתי בקושי  ולא יכולתי יותר.

הפיזיותרפיה מאוד מאמצת ואין לי כמעט כוחות פנימיים להפעיל את עצמי.

פסח הגיע, רשמו אותי לשיקום יום בתל-השומר ואני ברשימת ההמתנה עד שיתפנה מקום.פעמיים ביום מורידים אותי מהמיטה לרחצה ולאוכל
החזרה הרבה יותר מתישה עד שמתפנים שניים
כדאי להתחיל ללמוד  לעשות מעברים לבד. 

ופעם ביום אני מתגלגל ברוורס  לסיבוב במחלקה בכיסא גלגלים וגם בחוץ,

כדי שאראה קצת אור טבעי.

אני זוכר שמאוד נהניתי שוב להרגיש את הרוח הקלה בחוץ,
לקרוא ספר בלי להבין ובלי לזכור. 
לראות אנשים הולכים, יושבים ליד השולחנות 

מחייכים - כל אחד מבעד לקשיים שלו.

ערב אחד עליזה  שלי עם הילדים להגיע לשיחה עם הפסיכולוגית הגמדה 
ולקחה אותי להישקל,
לפני הפסיכולוגית 
הפסיכולוגית  ניסתה להסביר לי כמה החיים יהיו שונים   אבל פשוט לא קלטתי,

אני שקלתי 20 קילו פחות  לא היה עליי שרירים רק  שומן – 

למחרת חברים הגיעו לבקר, התעודדתי ושמחתי לראות אותם,

דיברנו על מה שעברתי בינתיים והם סיפרו מה חדש אצלם.

אחד מילדי החברים שלמד באותו זמן בגרות  ניהל איתי שיחה על המתמטיקה  התלהבתי  כולם שמחו לראות שיש לי מצב רוח טוב,

היה לי פתאום פשוט יותר לקחת את הדברים בקלות,

קצת צחקתי איתם על המצב.

ואני עושה פעולות מורכבות הרבה יותר בלי מאמץ -

והנה 

משתדל לאסוף את המחשבות שלי ולהבין מה רציתי לעשות ולמה זה לא הולך.
אבל אחרי חצי שעה בערך העיניים שלי היו כל כך עייפות שממש לא יכולתי להמשיך לצפות וויתרתי.

פסח עבר, אני אוטוט עוזב. 
לא הייתה לי הרגשה של החג הפעם,
 השתתפתי בסדר-פסח אצל אחותי, לא אכלתי מצות, שום דבר לא היה כסדרו.

אחרי 3 שבועות של המתנה  התפנה לי מקום בשיקום בבן יאיר

ויצאתי לדרך עם מקל 4 נקודות  ועם תקווה .