שלום גלית:

אני שמחה לשמוע שבנך השתקם אחרי תקופה קשה שעבר.

אני מבינה את הדילמה שלך, לתרופות יש יתרונות וחסרונות וגם ענין של ניסוי וטעיה לראות מה הכי מתאים ומותאם לצורכיו עם שיקולים של תועלת מול מחיר (תופעות הלוואי).

אני חושבת שחשוב מאוד לשתף את הרופא בהתלבטות שלכם ולראות מה ניתן לעשות. לא כל הרופאים חושבים אותו דבר ויש רופאים עם סגנון שונה שהגישה שלהם היא לא רק פורמוקולוגית.

אני חושבת שחשוב מעבר לטיפול התרופתי (שיכול להיות חושב, חיוני ולחוץ בעיקר בשלבים האקוטיים) לשלב גם טיפול פסיכולוגי/פסיכותרפיה ואז יוכל לקבל כלים להתמודדות עם המשבר הנפשי, כלים להתמודדות עם חרדה ודיכאון ואז ברגע שיש יותר משאבים פנימיים אז יש פחות נחיצות לתרופות (שוב כל מקרה לגופו). בכל אופן טיפול רגשי אף פעם לא מזיק.

ורד

לעיתים פוסט טראומה יכולה לגרום להתפרצות של עויתות. גם אני, בן 23, עם פוסט טראומה מילדות, סובל טיקים דיסטוניים ועויתות בפנים. קודם כל, מה שגיליתי עם אימי, זה שאמא נוטה לדאוג, ולפחד מה אחרים יחשבו, והאם הבן שלה מובך, ומה יהיה. חשוב להכיר בזה, שיכול להיות שקבלה היא מה שהבן זלך זקוק לו לפני הכל. שנית, אני מציע ללכת לנוירולוג.ית המתמחים בהפרעות תנועה, ולקבל המלצה לטיפול תרופתי (לי אישית הטיפול בסיבידי וקנאביס רפואי הטיב עם העוויתות, במקרה ומעוניינים בטיפול בקנאביס, אפשר לבקש המלצה מהנוירולוגית - וכמובן, להתייעץ בהכוונה ולהטיב במינונים קבועים) 

טיפול נפשי להתמודדות ים טראומה היא מומלצת, מטופלים פוסט טראומטים זקוקים לטיפול מותאם על ידי מומחה בתחום, כי טיפול שלא מתאים אלול לגרום להחמרה, תחושת תקיעות, תיסכול וירידה ביכולת התפקוד ולעיתים אפילו להתפרצות של משבר. אם בנך מטופל על ידי מטפל שאינו מתמחה בטראומה, דחק וניתוק, אני ממליץ שבנך יחשוב איך הוא יכול לשתף את המטפל.ת שלו כך שילווו אותו ויכינו אותו למעבר למטפל המתאים (אני למשל, אולי עובר למטפל חדש בעתיד הקרוב, אז סיכמתי עם המטפל המקסים הנוכחי שלי שתהינה תקופה של חפיפה, ופרידה הדרגתית בזמן המעבר, עם אופציה לשמירה על קשר פעם במספר חודשים או כל פרק זמן אחר)

הייתי ממליץ לשבת עם בנך ולנסות לכתוב על דף, איך טיפול החלומות שלו יהיה. מה המטרות? איך תראה החלמה (ברמה המעשית והאפשרית)? באילו תכונות הרופא המושלם יחזיק (לי למשל, האדם צריך להיות גם מבריק, וגם אמפתי ומתחשב ברמה הריאליסטית, לרצות בטיב המטופל - ולא בהכרח לנסות לתקן או לשים פלסטר)? מה ניסית שעושה לך טוב? מה ניסית שלא תרצה לנסות שנית? ממה תרצה להמנע בטיפול? למה אתה זקוק יותר בטיפול? (טיפול רפואי וריגשי). בתור צעיר עם נכות, למדתי שצריך להחליט על גבולות שאותם לא עוברים, אישית, כל תרופה שמעמיסה עלי יותר קושי או מזיקה לאיכות החיים היומית שלי בטווח הארוך - היא לא אפקטיבית, ולכן אני לא מוכן להמשיך טיפול בה כי האפקט שלה לא רצוי, אין צורך להצדיק את זה - זה פשוט כך. עבורי המטרה צריכה להיות שיגשוג וצמיחה, ולא השרדות.

רצוי וצריך לחשוב על הטיפול לתווך הארוך, זה מקנה ביטחון, תחושת אפשריות וסקרנות, ומסלול - פתיחות להתפתחות חיובית, איכות חיים מספקת והקלה בתסמינים החריפים.

הנושא האחרון ששווה לדון בו עם בנך, הוא המחיר הנפשי של בידוק תחוף של הבעיה שלו. כמובן שעושים כל מה שצריך! אבל חשוב לתת תשומת לב, אמפתיה וחמלה שתרפא את הלב והנפש בזמן התעסקות תחופה עם ״פגם גופני״, כי לאנשים במיוחד צעירים יש נטיה טבעית להרגיש שהם לא בסדר כי יש להם רקע רפואי כזה או אחר (״מה? אני רק בן 23 וכבר הולך לבדיקות אצל מגוון רופאים לעיתים קרובות יותר משבא לי, לוקח מגוון תרופתי שלא יבייש אדם זקן - אולי אפילו לא רוצה בו, האם אי פעם תהיה לי איכות חיים טובה?״ על איזה צורך תחושות אלו מעידות? לתרגל קשיבות ולמצוא דרך להתאים את המשך הדרך בתאם לצרכים)  - המפתח לשיקום הוא קבלה ולמידה. חשוב לזכור, אנחנו תמיד צומחים, תמיד מתפתחים, לא משנה עד כדי כמה מרגישים תקועים - התפתחות היא הליך איירובי בילתי ניתן לעצירה. חשוב להקשיב לצרכים של הנפש בתוך ההתמודדות עם נכות גופנית כרונית 🤍

שימו לב לגבי התפתחות של המנעות או חרדה מרופאים וטיפולים רפואיים, ונסו להאט ולהפחית את רמת האינטנסיביות בתוך תחום הרציונל.