היי מה נשמע! רציתי רק לשאול אם מישהו מזדהה. אני בעבודה כל היום, אחרכך חוזרת הביתה, מטפלת בדברים ועוברת מאירוע לאירוע לאירוע ( בעבודה זה יכול להיות יום אינטנסיבי עם דרישות של לקוחות, הצעות מחיר, התמודדות עם עובדים ובבית כעס של ילד, הכנת ארוחה, ציונים ומורים, תמיכה נפשית) וכל עוד אני מתפקדת אני במצב תקני, אבל כשאני מתיישבת בשקט, או שוכבת, או יום אחרי, אני מקבלת זכרונות כואבים ומלחיצים מהעבודה, כמו פלאשבק, של אירוע ביום שלי,  רגע אחד- מבט בעיניו של עובד שנראה לי חרדתי - וזה מוגזם ותיאטרלי הופך למשהו שמשחרר בי גלים של חרדה. או טעות קטנה שעשיתי ואני נזכרת בה- זה מופיע מוגזם, כמו קריקטורה. זה מכאיב כמו סכין, ושולח אותי להתקף חרדה קטן. זה יכול להיות רגעים חסרי משמעות כאלה שאני מעניקה להם משמעות יתרה ומעוותת. המקום היחידי שאני שמעתי על דברים כאלה זה בפוסט טראומה או במה שנקרא הלם קרב, ואני חושבת שזה ממש עצוב שהעבודה שלי עושה לי הלם קרב. או יותר נכון, רמת הלחץ שלי מהעבודה שלי עושה לי תסמינים כאלה. אני בלחץ מזה שעובדים שלי עובדים עליי, שאיך שאני מתנהלת בעבודה יגרום לי לאבד את הלקוחות ואת השם ואת הכל, שאני אכנס לחובות, שאני אשאר קטנה עד בינונית, שאני אחלה ולא אוכל לטפל בעסק. אני מרגישה לבד, באובססיות על העבודה, מרגישה שאין לי כלום חוץ ממנה. הילדים כבר גדולים, יש להם חיים משלהם ולאט לאט הם מתרחקים. במקביל, כל הלחץ הזה גורם לי לא להנות מהעבודה. אני מפחדת ללכת לעבודה, אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה חופש, אני מרגישה שאני אפשל. החרדה שאבה לי את כל הכיף מהעבודה, ועברתי כבר למנגנון המנעות. אני ממש בתוך ההמנעות, אבל אני אפילו נמושה מדי מכדי להמנע, אז אני מכריחה את עצמי להגיע לעבודה ממילא. ותוך כדי כך אני מנסה למכור את השירותים שלי ולהשיג עבודה. ממש בדיחה. אני כל הזמן בלחץ שרואים את זה מבחוץ, הלקוחות והעובדים, אז אני מנסה להסתיר. שאלתי את בעלי- הוא אמר שזה נראה מבחוץ כאילו משהו לא יושב טוב, כאילו אני לא עוסקת במה שאני אוהבת באמת. אני אומרת- לפחות זה לא נראה כאילו אני משתגעת ורוצה לברוח- שזו החוויה האמיתית. לפחות הצלחתי להסתיר חלק. באמת שאני חושבת- אם אני כל כך אומללה, אולי אני אעשה משהו עם זה. חוץ מלהצטרף לכת, ושמישהו יקח ממני את היכולת לבחור בשביל עצמי, אני לא רואה משהו. :-). זה לא יקרה נשמות.