תאמיני לי שאני מבין איך את מרגישה אני בחור ישיבה שמתמודד עם משהו דומה עם תרצי אשתף אותך ותביני שאת לא לבד אני גם למדתי הרבה על הנושא מאנשי מקצוע ורבנים אם יש שאלה כל שהיא אפשר לשאול רק תדעי שהכל בסדר אין לך מה לדאוג את נורמטיבית   

מבין אותך ומרגיש את זה אנשים שזה לא קרה לו  היה לו קשה מאוד להבין אותך לשמחתי הייתה לי את התקפוה הזאת ואחרי שהתמודדתי ראיתה היה רק חיזקה אותי . בסוף יצא לי מי זה דבר חיובי . אם מישהו שחווה את זה ורוצה לדבר על זה ועל דרכים להיתמודד עם זה יכול לדבר איתי אשמח לעזור ולהסביר איך  הצלחתי להיתמודד עם הבעיה 

ציפיה יקרה, עצוב לי שזה מה שאת חווה. אני חושבת שההסתייגות שאת מרגישה איננה נמצאת בכול המקומות החברתיים. בעיקר לא כשמדובר בדיכאון ובמחיוחד בתקופה זאת שרבים רבים מאיתנו מצויים במצב של דיכאון ונעזרים בטיפול. וכן, את צודקת דיכאון/חרדה ומחלות אחרות מתוייגות לדעתי האישי מאוד לא נכון מאחר וחלקן של מחלות אילו הוא בנזקים נוירולוגיים והקשר שלהם לנפש הוא ככול מחלה אחרת. האם את מטופלת? נפשית?, תרופתית? מאוד חשוב שתמצאי לך את המקומות /האנשים /הסביבות שבהם תוכלי להיות את עצמך ולבטא את הכאב והקושי שאת חווה - חלק מהותי בהבראה הוא להפסיק להסתיר ולקבל כול טיפול אפשרי. דיכאון הוא מחלה אבל ניתן גם להבריא ממנה ו/או לשפר מאוד את המצב. מה דעתך? 

תודה על תשובתך, אז כן אני מטופלת רגשית וגם תרופתית, את הטיפול התרופתי היה לי קשה להתחיל גם מהסיבה שכל העניין של בריאות הנפש מאיים ומרתיע, והייתי צריכה לעבור תהליך כדי לקבל את המצב, יש לי סביבה קרובה שאני משתפת אותה, אך באמת מי שלא חווה לא מבין, 

וכואב לי שיש סטיגמה על כל הנושא הזה

והאמת נוכחתי לדעת בשבוע האחרון שזה קיים בכל המגזרים

אני גם חרדי.

הבעייה במחלת נפש שיש עליה סטיגמה שיש כאלו שבגלל מחלת נפשם מסוגלים לרצוח או להתאבד או לצעוק או לאיים וכו' 

אצל שאר המחלות הם חוץ מלדבק על הצד הכי גרוע לא עושים כלום.

גם אני חרדי

ויש לי סוד כמוס שאף אחד לא יודע אותו 

גם לא החברים ולא השכנים

שאני סובל מתסמונת דו קוטבית

מאוזן ונוטל תרופות שנים ארוכות

והולך לביקורת כל שלושה חודשים 

מהכרותי עם העולם החרדי - הסטיגמה איננה רק על תחלואה נפשית אלא על כול דבר שחורג מהנורמה. כמו שאני מכירה את הנושא מאחר שההורים משדכים לילדים את בני זוגם יש התעסקות מרובה עם גנטיקה ותורשה ומכאן כול מחלה  - סוכרת/סרטן/ מחלה אוטואימונית וכד' מהווה סיכון ו"מורידה נקודות" כשחושבים על השידוך. במגזרים אחרים קיימות סטיגמות לא פחות דרמטיות אבל שם היות והעולם חופשי בני זוג מתאהבים אחד בשני למרות ועל אף מומים /מחלות וקשיים אחרים ולהורים על פי רוב אין השפעה דרמטית על ההחלטה. בנוסף, משפחות נאורות למדות שהאדם הוא מכלול ולכן העובדה שקיימת ברקע מחלה כזאת או אחרת איננה מפחיתה כהוא זה מהאדם שנבחר. אני מכירה הורים שפסלו בן זוג או בת זוג כזה או אחרת בגלל בעיה רפואית או נפשית ו"אכלו את הכובע" כמו שאומרים כי בן /בת הזוג שנבחרו היו הרבה פחות מוצלחים ואילו אילו אשר וויתרו עליהם עלו ופרחו וזהרו בחייהם בהמשך.

אני סבורה שלא נוכל "לנקות" את העולם מסטיגמות - אבל אפשר בהחלט ללמוד להתעלם מהן, להמשיך הלאה ולהוציא את המיטב מעצמנו ומחיינו - מה דעתכם?