אני מבין מכתיבתך שאת מותשת, וזה לגמרי מובן. חשוב לדעת שהפרעות שימוש בחומרים הן מה שמכונה "מצבים כרוניים" – בדומה למצבים רפואיים אחרים, הן נוטות להתאפיין בתקופות של רמיסיה (הפוגה) לצד תקופות של הישנות ההפרעה (חזרה לשימוש). זה לא אומר שמשהו בך פגום או שאין סיכוי  להגיע להפוגה יציבה וממושכת.

העובדה שהיית שנתיים נקייה היא הצלחה בפני עצמה. והיא מאפשרת גם לבחון- מה הוביל להצלחה אז? ומה הוביל לחזרה לשימוש? לפעמים, כשאנחנו רואים מעגלים חוזרים ונשנים של הפסקה וחזרה לשימוש, כדאי לעצור רגע ולחקור: האם יש סיבה עמוקה יותר לקושי להצליח בהתנזרות לאורך זמן? למשל - סביבה שאינה מעודדת הפסקת שימוש או הפרעה נפשית או גופנית לא מטופלת.

עוד דבר חשוב: לפעמים נדמה שהאפשרות היחידה היא להיות נקייה לחלוטין או "להיכשל". המציאות היא שגם שימוש מופחת, בטוח יותר, שפוגע פחות בתפקוד ובאיכות החיים, הוא הישג עצום. בגישת מזעור הנזקים נקבע כיעדי הטיפול כל שינוי בדפוס השימוש שמביא להגשמת יעדי המטופל ו/או להפחתת נזקי השימוש. כך למשל, מטופל שעישון בזמן העבודה הוביל לפיטוריו מספר פעמים מגביל את השימוש שלו בקנביס רק לאחר שעות העבודה. ההישג המעשי משמעותי ביותר (שיפור בתפקוד במקום העבודה, יכולת לשמור על תעסוקה יציבה), בעוד העישון נמשך באופן יומיומי.

בקצרה - דעי שאת לא חריגה, התמכרות היא הפרעה כרונית ואף שהשאיפה בטיפול היא להביא לתקופות ממושכות ככל הניתן של הפוגה ולהחלמה מלאה, הרי שתקופות של חזרה לשימוש הן דבר שכיח מאוד במהלכן של הפרעות התמכרותיות. רצוי לבחון מה הוביל להצלחה בעבר, ומה הוביל לחזרה לשימוש ולבחון אם יש גורמים מרכזיים שאינם זוכים למענה. לבסוף - הצלחה לא נמדדת רק בהפסקה מוחלטת של שימוש וכשזו לא מתאפשרת, רצוי לבחון אפשרויות למזעור נזקים ולהבין שכל צעד בכיוון הרצוי הוא הצלחה.