הו! אני אוהבת את המחויבות הזו להענות לאתגר. גם אם באופן מעט שונה מהניסוח שלי. וכן, גם בשבילי לעיתים יש משהו דינמי כשזה מגיע למוזיקה המועדפת עלי. 

בנוסף, אני מבינה שבעבר הייתה חוויה שונה עם אלבומים, וויניל או דיסקים. היום עם הסטרימינג יש תחושה שכמעט הכל במרחק נגיעה. כאילו כמעט כל אלבום נמצא בספוטיפי או איזו פלטפורמה אחרת. ובכל זאת, אני מאוד מאמינה בפורמט של האלבום כיצירה שלמה יותר המעניקה חוויה שגדולה מסך חלקיה. אם זה דרך סיפור, נראטיב, אטמוספרה, רעיון אחיד וכן הלאה. מכאן שאני מתעקשת לשמוע אלבומי מקור כמעט תמיד. 

***

אהה... אכן הרבה אלבומים ציינת. יותר מעשר. ונכון שתמיד יש עוד. 

מאלה שציינת ודאי ארצה לשמוע במיוחד - חתונה לבנה, עיוור בלב ים... והכי חשוב לי - סיפורים מהקופסא, מן הסתם.

ואלה שגם אולי ארצה לשמוע - מסמרים ונוצות, החצר האחורית (כי אמרת שזה מאוד פוליטי), בשדות  

את רוב האחרים יצא לי לחוות. ומלבד האיש שראה הכל (שכבר ציינתי לעיל) חיבבתי למדי גם את פרח שחור ואחרית הימים ועד העונג הבא. כך גם הערכתי את בציר טוב ומנועים קדימה. אמנם אלבום אחד שממש לא אהבתי, על גבול הסלידה, היה שינויים בהרגלי הצריחה. היו לי הרבה ציפיות לאלבום הזה ומשום מה הוא מאוד איכזב אותי. 

***

עכשיו שומעת את השיר מהעץ הבודד, לא הכרתי את זה. יש בו יופי, רוגע, אבל גם תחושה של עצב מרחפת באוויר, או מעין דאגה וחשש המושחלים בעדינות כזו. כשאני שמה לב לליריקה נדמה לי שהתחושה הזו מתחזקת, ואולי זו גם איזו תחושה של פספוס וחרטה ובריחה מהחיים. לפחות ככה אני מבינה, מבלי להתעמק יותר מדי כרגע במילים. 

אני לא בטוחה שהדירוגים הם חד משמעים בשבילי. כלומר הם כן יכולים להשתנות עם הזמן. אבל כפי שכתבת, אני כן מאוד אוהבת לתעד את כל האמנות (והבידור, ההבחנה לא תמיד ברורה אחרי הכל) שאני חווה. ככה שהיבט המזכרת קיים בשבילי, ולא רק בדירוגים. 

מעניין, עוד לא שמעתי את "זה רק אור הירח". אבל אולי אשמע. מה שכן, אני מאוד מזדהה עם העניין של הקונפליקט או האמבוולנטיות עם השפה. 

לא יודעת איך זה בשבילך אבל לי היה מאוד קשה משום מה לאהוב מוזיקה בעברית במשך המון זמן. והאלבום הישראלי עברי היחיד, נכון לעכשיו, שממש נותן לי איזו תחושה שהוא "שלי", לפחות במידת מה, הוא ?1900. היתר מרגישים לי זרים או נותנים לי להרגיש כמתבוננת מבחוץ או לא שייכת. אבל לאחרונה הייתי קוסמופוליטית במיוחד אז שמעתי יותר דברים מתרבויות זרות. 

לא חושבת שיש משהו אחד שמשותף לכל המוזיקה שאני מדרגת גבוה. אולי פעם הייתה מהות אחת. בעיקר התחושה האפית יתכן. במשך הרבה זמן כל מה שחיפשתי במוזיקה היה את האפיות (מושג קצת מעורפל מאחר שהרבה דברים שונים יכולים להרגיש אפים לכל מני אנשים). אבל היום נדמה שיש הרבה ערכים אסתטים שאני מעוניינת בהם במוזיקה. כמו למשל, להישאב לאטמוספרה של אלבום מסוים, תוכן לירי או סיפורי גם קיבל יותר נפח מבחינתי. אני חושבת שיש כל מני דברים שאני נוטה לשים לב אליהם יותר מבעבר בשעה שאני מעבירה שיפוט אסתטי על קטע מוזיקלי. ככה שאני לא חושבת שכיום יש לי משהו אחד שמשותף לכל הדברים שאני אוהבת. 

מסכים איתך.בהחלט הם יכולים להשתנות עם הזמן.הכוונה שלי הייתה ל"חד משמעותיות רגעית".

הרי אחת מהמטרות של הדירוג היא להבדיל יצירות שמיוחדות עבורך נכון לנקודת הזמן שבה את מתארגנת עם מחשבותייך.

אני מניח שגם עכשיו אני לא יכול להגיד שאני ממש נהנה ממוזיקה בעברית..אני גם יכול להבין למה.התיאור שלך כ"מתבוננת מהצד ולא שייכת" יפה ומתמצת את תחושותיי.

אם להיות מדויק, לא יכול להגיד שאני נותן הרבה משקל לליריקה במוזיקה באופן כללי.

הרוב המוחלט של המוזיקה שאני שומע בשנים האחרונות:בשפות שאני לא יודע/עם ווקל צרחני שמטרתו היא לא לירית כלל.

זה צפוי, אבל הדבר היחיד שאני יכול לחפש בליריקה זה את עצמי.ההבנה שמישהו אחר נתקל באופן "טבעי" באותם הקשיים או התהיות..

מעניין למה את מתכוונת באפיות.יכול להיות שאת מתכוונת ל"פרוג"? כשהשיר מתפתח בצורה לא צפויה ואת יכולה רק להיסחף לכל הכיוונים החדשים.

נכון, כלומר אני כן חושבת שיש היבט של מסורת שהדירוג מעניק. למשל, גם אם יצירה מוזיקלית לא מדברת אלי כיום כי חוויתי אותה הרבה פעמים כבר אני עדיין עלולה לדרג אותה גבוה אם אני מניחה שזה דירוג של "כל הזמנים" ובתנאי שהיא אכן השפיעה עלי באיזה אופן מכונן. כלומר, אני לא ישר נפטרת מיצירות ברגע שהן כבר לא נוגעות בי כבעבר. ככה שלעיתים יש מאבק בין החדש לישן. 

אני מחשיבה את רוב המוזיקה הישראלית עברית כמוזיקה שמדברת בשפה זרה. לפחות עד לאחרונה חשבתי על זה ככה. וגם ככה חשבתי על רוב הז'נארים במוזיקה בכללי. מה ששינה את היחס שלי למוזיקה הישראלית עברית כרוך בהרבה תזוזות נוספות לכיוון קוסמופוליטי, בכל מני מובנים. 

אהה אני גם שמעתי בעיקר סוג של גראולינג בחמש או משהו שנים האחרונות. פולק מטאל, מלודת' מטאל... וכל מני. גם היום אני שומעת הרבה מטאל, במיוחד מהסוג הקיצוני. אבל לעומת כמה שנים לפני אני כן מגוונת הרבה יותר ומרחיבה אופקים (מה שחשוב בשבילי בתקופה הזו). אמנם, בתכלס נראה לי אפשר להישאר כל החיים בטווח המטאל הקיצוני ולא להספיק לחקור את כל מה שהולך שם, אחרי הכל האנדרגראונד מאוד עשיר לתפיסתי. 

ליריקה קיבלה יותר חשיבות בשבילי עקב אלבומי קונספט מסוימים כמו Operation: Mindcrime של Queensryche שמספרים סיפור של ממש. מאז התחלתי לשים לב להיבט הזה הרבה יותר. אמנם ברור שזה רק קריטריון אחד שיכול לתרום, והוא לא הכרח. לצידו יש הרבה אחרים. כמו מורכבות או אטמוספרה, למשל. 

מושג האפיות כפי שאני תופסת אותו התהפך כמה פעמים. או לפחות, הוא השתנה, או התרחב. בילדות מאוד הושפעתי מפסקול שר הטבעות של הווארד שור והוא נחשב בעיני לנשגב, אפי. מאז הייתה שרשרת יחסית ארוכה של תחנות שהובילה אותי לבלאק מטאל ההלני של Macabre Omen. שהיא גם התחנה האחרונה שהרחיבה את מושג האפיות בשבילי (ולגבי השרשרת עצמה על פרטיה, אולי שווה לי להרחיב עליה קצת מתישהו באיזה פוסט. כי אני אוהבת לתעד את ההתפתחות המוזיקלית שלי כאילו זו תרבות של ממש).

נ.ב

אה, ולא התכוונתי לפרוג. אמנם אני כן מעריכה לאחרונה סוגים מסוימים של פרוג מטאל. במיוחד בשילוב עם מלודת'. האמת אני אף מעריצה כמה מהם. אבל לא בקטע של אפיות בהכרח. אלא הם פשוט מעניינים. כיף להישאב אליהם, לשחות בהם. יש הרבה מה לחוות שם וזה לא נמאס כי יש להם טבע מפותל. ואותו הדבר לגבי מטאל אוונגרדי. לא מזמן שמעתי אלבום בשם Goldstar של Imperial Triumphant והוא היה מאוד מרשים מהבחינה הזו.  

כל עוד הקוסמופוליטיות מסתדרת לך, זה נפלא.

באמת אפשר להתחיל לחקור ואף פעם לא להפסיק.אני חושב שאני נהנה מהידיעה שתמיד אפשר להמשיך בכל זמן.

{יכלה להיות פה שאלה לגבי AI ומטאל..אבל לפתוח את הדיון הזה כשאני כמעט נרדם יהיה קשה.מקווה שלא אשכח מזה.}

נראה שאני מתחיל להבין לאיזו אפיות התכוונת.הייתי אפילו אומר שכל דבר שאני יכול לדמיין כ-D&D על כל סוגיו, אפשר לשלב באפיות הזאת.

יהיה מעניין לקרוא(ובטח גם לכתוב) איך התגבשה ההתפתחות של האפיות עבורך.זאת באמת התרבות הייחודית שלך.

Goldstar - Imperial Triumphant, אלבום מעניין.שמעתי ממנו קצת עכשיו(פעם בכמה חודשים אני מוצא סיבה להיכנס לבנדקמפ..אני פוחד מהפלטפורמה הזאת.)

יש לי כל מני ערכים או תפיסות. קוסמופוליטיות היא אחת מהן. אני נוטה להאמין בהשקפה הזו. 

יש אפיות ששואבת את עצמה מפנטזיה. יש לה חלק מרכזי. אמנם לא תמיד. למשל, Macabre Omen אינם פנטזיה, לפחות לא במובן הקלאסי. אבל אני כן אוהבת D&D. 

לא רק של האפיות אלא של המוזיקה בתרבות שלי בכלל. אולי אפרט על זה באיזה פוסט מאוחר יותר. וכן, מאמינה שלכל אחד יש תרבות ייחודית משלו, או לפחות פוטנציאל לייצר אחת. 

זה אכן אלבום יוצא דופן שהערכתי מאוד. ומדוע אתה חושש מבנדקמפ? 

מעניין. במקרה שלי אני רוצה לשמוע עוד ועוד. אני פחות מקפידה על סדר ברור. יש הרבה אלבומים שנחשבים לקאנונים ואני מנסה להשלים אותם. מנגד, יש גם אלבומים חדשים, פורצי דרך לכאורה, ואם הם נראים לי בטעם שלי או בכללי טובים (כי כתבו עליהם ביקורות משובחות, למשל) אז יתכן שאשמע. אבל אני לא חושבת שיש לי חשש מהאביס. אדרבא, אני אוהבת לשקוע בו. זה ממלא בתחושה טובה. כלומר, המחשבה הזו שיש עושר כל כך גדול שאפשר לחוות ושכמעט הכל נגיש (אני שומעת בספוטיפי כיום). אמנם אני לא חושבת שאשמע את כל הקולות ששווה לשמוע. וזה בסדר. אספיק כמה שאספיק ואם אשמע יותר אז זה עדיף, מבחינתי. אגב, לא רק בתחום המוזיקה אלא בכל עניין של אמנות ופילוסופיה. אני רואה בזה את אחת מתכליות הקיום. 

האמת לא שמעתי שום דבר Blackfield עדיין. אני מניחה שקודם ארצה להאזין לאלבום כלשהו של גפן (זה רק אור הירח, כנראה). אגב, לגבי ווילסון, שמעתי רק את The Raven That Refused to Sing (And other Stories). בכללי נודע לי עליו לראשונה בהקשר של Blackwater Park של Opeth. אבל אני יודעת שהוא עשה הרבה דברים משלו וגם בהרכב הפרוג מטאל Porcupine Tree. אז איכשהו במקרים כאלה אני מעדיפה לרוב לעבור על דברים במסלולים מסוימים, לכאורה הירככים לעיתים.

וואו, אז יוצא ששיקרתי.. דווקא את blackwater park ניסיתי להכיל לפחות 3 פעמים.. לא ידעתי שהוא הפיק את האלבום.

האלבומים של PT הם ממש טובים.. הריף של Shallow הוא אחד האהובים עליי. יש בו משהו כל כך טבעי שלעיתים ההרגשה היא שהוא ממש מנגן את עצמו.

זה יפה שאת רואה מסלולים מקשרים. אני מניח שגם לרצף יכולה להיות השפעה מעניינת על החוויה הכוללת.

הייתה לי תקופה קצרה שמאוד אהבתי את Opeth. במיוחד Blackwater Park. אבל משום מה הקסם ממש נעלם בשבילי וכמעט כל פעם שאני ניגשת לשמוע אותם שוב אני לא נסחפת. 

לPT עוד אקשיב. או לפחות זה איפשהו ברשימות התכנון. אראה לאיזה אלבום שייך Shallow, כשאגש לזה. 

לעיתים אני רואה מסלולי היררכיה. אני מקפידה לשמוע את היצירות שנחשבות למשמעותיות ביותר בתחום בעיני המבקרים. חשוב לי להרחיב אופקים, לעיתים גם למחוזות שרחוקים ממני. יתכן במיוחד לשם.