שלום
בדומה לכל התמכרות אחרת, קיים קשר בין טראומה מוקדמת להתפתחות התמכרות. גם ללא טראומה, כאשר בוחנים ארועי חיים שליליים לפני גיל 18 (Adverse childhood experiences - ACE) ניתן לראות כי ככל שיש יותר ארועי חיים שכאלה בגיל הילדות והנעורים, כך גובר הסיכון להתמכרות בבגרות. בשנים האחרונות יצאו מספר מחקרים שהראו כי הקשר הזה קיים גם באופן ספציפי להתמכרות לקניות/קניות כפייתיות. בנוסף, אנו יודעים כי מצבי סטרס נוטים להביא להחמרה בדפוסים התמכרותיים, בשל צורך מוגבר ב"טיפול עצמי" (self-medication) בעזרת ההתנהגות ההתמכרותית.
התמכרות לקניות עדיין אינה מוכרת כאבחנה נפרדת במערכות האבחון הפסיכיאטריות, ונכללת תחת "הפרעות שליטה בדחפים" בגרסא האחרונה של ספר האבחנות הבינלאומי, אך יש תימוכין רבים לכך שלפחות בחלק מהמקרים, מדובר בדפוס שדומה במהותו להתמכרויות אחרות. העובדה שאבחנה זו לא מוכרת בפני עצמה הובילה לכך שאין לנו כיום מחקרים רבים שבחנו באופן ממוקד יעילות של טיפולים שונים להתמודדות עמה. מהמידע הקיים עד כה - הטיפולים שהוכיחו את היעילות הרבה ביותר היו טיפולי CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) וטיפול תרופתי בנוגדי דכאון ממשפחת ה-SSRI. ישנם תיאורי מקרה של יעילות של תרופות אחרות (נלטרקסון, טופמקס), אך אין לגביהן מחקרים באיכות גבוהה.
לגבי DBT - אין מחקר שבדק טיפול זה באופן ספציפי להתמכרות לקניות, אך לאור אבחנות הרקע שתיארת והעובדה ש-DBT מספק מענה טוב לנושא השליטה בדחפים, ייתכן מאוד והוא יסייע להפחתת הקניות - הן ע"י הפחתת חומרת הפרעות הרקע והן בעקבות התייחסות ספציפית להתנהגות אימפולסיבית. חשוב מאוד גם להתייחס למרכיב המשפחתי, על מנת לקבוע יחד ומראש גבולות (כגון - האם לתת הלוואה כשנגמרת הקצבה). 
ייתכן ואחרי השגת יציבות נפשית רבה יותר בעזרת DBT יהיה עדיין מקום ל-CBT שיתמקד בנושא הקניות.

בהצלחה!