הטיפול בתרופה מסוג אינטרפרון בטא 1a לטרשת נפוצה נחשב למקובל, ויעילותו הוכחה בעבודות בעבר. אולם עד כמה משפיע הטיפול לאורך זמן? חוקרים משוויץ, בראשותו של פרופ' לודוויג קאפוס (Kappos) בחנו את השפעותיו של טיפול ממושך בתרופה, ומצאו גורמים המשפיעים על התקדמות המחלה לאורך זמן.

לטובת המחקר פנו החוקרים לנבדקים שאובחנו עם טרשת נפוצה והחלו טיפול מחקרי בתרופה מסוג אינטרפרון בטא 1a בחלוף 15 שנים מתחילתו, במטרה לבחון את מצבם הנוכחי. הבדיקות כללו הערכה נוירולוגית וסקירה של התפתחות המחלה.

מתוך 560 האנשים עם טרשת נפוצה שהשתתפו במחקר הראשוני וקיבלו את הטיפול, 290 אנשים הסכימו להיבדק שוב כעבור 15 שנים, ותוצאותיהם נותחו לטובת המחקר הנוכחי. במהלך המחקר חושבו מינוני התרופה אליה נחשפו המטופלים לאורך 15 השנים, וסווגו לשתי קבוצות בניהן בוצעה ההשוואה: מטופלים שנמצאו ברבעון הנמוך של חשיפה לתרופה לאורך השנים (73 נבדקים) לעומת אלו שנמצאו ברבעון הגבוה (72 נבדקים).

פגיעה נוירולוגית מופחתת

התוצאות הראו כי המטופלים ברבעון הגבוה שטופלו במינונים גבוהים מהתרופה חוו פחות התקפים, כשהוערך קצב ההתקפים השנתי לפי מדד ה- ARR (הערך מחושב על ידי הנוסחה: מספר התקפים חלקי שנות המחלה). קבוצת החשיפה הנמוכה הייתה עם ערך ARR של 0.5 בממוצע, השווה ערך להתקף טרשת נפוצה מידי שנתיים, ואילו קבוצת החשיפה הגבוהה הייתה עם ערך ARR של 0.37 בממוצע, השווה ערך להתקף מידי כשלוש שנים.

הפגיעה הנוירולוגית כפי שנמדדת ע"י מדד ה- EDSS נמצאה נמוכה יותר בקרב מטופלים ברבעון הגבוה. בקבוצת החשיפה הגבוהה נמצאו רק 10 (13.9%) מטופלים עם רמת EDSS > 6, לעומת קבוצת החשיפה הנמוכה בה נמצאו 38 (52.1%) מטופלים עם רמת EDSS > 6.

בנוסף, הוצג עיכוב משמעותי במעבר למהלך מחלה פרוגרסיבי-משני. בקרב קבוצת החשיפה הנמוכה נמצאו 38 (52.1%) מטופלים שעברו למהלך מחלה פרוגרסיבי-משני, ואילו בקרב קבוצת החשיפה הגבוהה נמצאו רק 15 (20.8%) מטופלים שעברו למהלך מחלה פרוגרסיבי משני.

החוקרים הצביעו על גורם מנבא נוסף המצביע על מצבו של המטופל לאחר 15 שנות טיפול: מטופלים שהיה להם שינוי משמעותי במדד ה- EDSS במהלך 24 החודשים הראשונים מאז האבחנה נטו להיות במצב נוירולוגי חמור יותר לאחר 15 שנים. לאחר 15 שנים אותם מטופלים נמצאו עם רמת EDSS גבוהה יותר ונטו לעבור למהלך מחלה פרוגרסיבי-משני מהר יותר.

יש לציין כי למחקר מספר מגבלות. אחוז גבוה מן המשתתפים במחקר המקורי לפני 15 שנה לא נמצאו ולא נאספו נתוניהם לטובת המחקר הנוכחי. חלק גבוה מן המטופלים שנמצאו בקבוצת החשיפה הנמוכה לתרופה מסוג אינטרפרון בטא 1a היו כאלו שהחליפו טיפול במהלך השנים, כנראה בגלל החמרה במצבם הנוירולוגי. חשוב להדגיש כי סביר והגיוני שאלו עם מהלך מחלה חמור וסוער יותר יהיו אלו שיחליפו טיפול ויחשפו פחות לתרופה הראשונה אותה קיבלו. עוד ייתכן, שאלו עם מהלך מחלה שפיר יחסית ייטו להישאר עם אותו הטיפול עימו החלו ותהיה להם היענות רבה להשתתף במחקרי המשך הבוחנים את מצבם. המחקר אינו משווה את הממצאים לתרופות אחרות לטרשת נפוצה, לכן בעוד שברורים יתרונות ההתמדה עם הטיפול בתרופה שנבחנה, לא ניתן לקבוע האם היא יעילה יותר או פחות מהתמדה עם תרופה מסוג אחר המשמשת לטיפול בטרשת נפוצה. כל הגורמים הללו יכולים להוביל להטייה ויש להתחשב בהם שמעריכים את מסקנות המחקר.

לסיכום, המחקר הנוכחי מוסיף תמיכה ליעילות הטיפול בתרופה מסוג אינטרפרון בטא 1a שנבחנות לאורך זמן. בנוסף, המחקר מחזק עקרונות חשובים בטיפול בטרשת נפוצה, ומדגיש את חשיבות הטיפול המוקדם ככל הניתן בטרשת נפוצה, מכיוון שהשנתיים הראשונות לאחר האבחנה מנבאות פעמים רבות את המשך התקדמותה. וכן מציג את חשיבות ההיענות וההתמדה בטיפול התרופתי לאורך השנים.

J Neurol Neurosurg Psychiatry 2015