מחקרים קודמים הראו שהטיפול באינטרפרון-בטא לטרשת נפוצה מפחית את כמות ההתקפים ואת נפח הנגעים במוח, לכן שוער כי טיפול זה גם מפחית את הפעילות הדלקתית ובהתאמה - מונע את התקדמות הנכות בעקבות המחלה בטווח הארוך. אך מחקר חדש מצא כי זה כנראה לא המצב. 

המחקר, שפורסם בכתב העת Journal of the American Medical Association, ניתח את נתוניהם של 868 אנשים עם טרשת נפוצה התקפית-הפוגתית שלקחו את אחת מארבעת התרופות עם המרכיב הפעיל אינטרפרון-בטא (אבונקס, רביף 22, רביף 44 ובטאסרון).

קבוצת המחקר הושוותה לשתי קבוצות ביקורת: הראשונה הייתה קבוצה "היסטורית" שמנתה 959 נבדקים - אלו מטופלים שנותחו נתוניהם משנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, אז התרופות האלה עדיין לא היו זמינות. השניה הייתה קבוצה של 829 נבדקים, אחריהם עקבו בתקופה בה התרופות היו זמינות, אך הם עדיין לא קיבלו שום טיפול.

בכל הקבוצות מצבם ההתחלתי של המטופלים היה בממוצע 2=EDSS (מדד לנכות) ועם קצב התקפים לשנה של 0.5 (כלומר, בממוצע התקף אחת לשנתיים). ההבדלים שכן נמצאו בין הקבוצות תוקנו באמצעות כלים סטטיסטיים.

המחקר  העריך את הסיכוי של כל קבוצה להגיע לרמת פגיעה נוירולוגית בה EDSS=6. רמה זו מעידה כי המטופל זקוק לאמצעי עזר קבוע (כמו מקל או סד) בכדי ללכת מרחק של 100 מטר.

במהלך תקופת המעקב, בקבוצה שקיבלה טיפול באינטרפרון-בטא 11% הגיעו לרמת פגיעה נוירולוגית EDSS=6, בהשוואה ל-23% מהקבוצה ה"היסטורית" ו-5% מהקבוצה שלא קיבלה טיפול בזמן המעקב. בניתוח הנתונים החוקרים לא מצאו קשר בין השימוש בתרופות להפחתת הסיכון לנכות. 

"אני מקווה שכעת יהיו לאנשים ציפיות ריאליות יותר באשר ליתרונות שהטיפול באינטרפרון-בטא יכול להציע" אומרת ד"ר הלן טרמלט, החוקרת הראשית. 

בעקבות ממצאי המחקר מציעה ד"ר טרמלט כי ייתכן והטרשת הנפוצה מערבת שני תהליכים: התקפים והתקדמות של נכות בטווח הארוך. יכול להיות שהתהליכים אינם תלויים אחד בשני ולכן טיפול באינטרפרון-בטא שהוכח כמפחית התקפים, אינו מצליח לעכב את התקדמות הנכות בטווח הארוך.

ד"ר טרמלט מציינת תוצאה מדאיגה מתוך הניתוחים הסטטיסטיים שביצעה - בקרב אלו הנמצאים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה יותר,  נצפית התקדמות מחלה והגעה לרמת נכות משמעותית מהירה יותר.

מבקרי המחקר טוענים כי ישנה בעייתיות עם שתי קבוצות הביקורת אליהן הושוו המטופלים באינטרפרון-בטא. הקבוצה "ההיסטורית" שלא קיבלה אינטרפרון-בטא הראתה סיכוי גדול יותר להגיע לרמת נכות משמעותית (EDSS=6) בהשוואה לקבוצת המטופלים באינטרפרון-בטא, אך ההבדל לא נמצא מובהק דיו על-פי הנורמות הסטטיסטיות המקובלות.

באשר לקבוצה שלא קיבלה שום טיפול בזמן המקביל לקבוצה המטופלת באינטרפרון-בטא, המבקרים טוענים כי מכיוון שהקבוצות לא חולקו באופן רנדומאלי (זהו אינו ניסוי קליני מבוקר, אלא מחקר שנערך בדיעבד) ייתכן, ואף סביר, שמצבם היה קל יותר ולכן לא בחרו לקבל טיפול. 

המחקר התצפיתי מעלה סוגיה לפיה טיפול המצמצם את כמות ההתקפים, לאו דווקא מצליח להפחית את רמת הנכות בטווח הארוך. כעת נדרשים מחקרים נוספים בנושא. 

JAMA. 2012;308(3):247-256