(צילום: ליה יפה)

טלי מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד

טלי רוזין (63.5) עיתונאית, עורכת וסופרת, הקפידה על ביצוע ממוגרפיה בזמן – וזה מה שהציל את חייה. הגידול שהתגלה בשד שלה היה קטן ומקומי. כעת היא משתפת את ״כמוני״ בהתמודדות שלה עם המחלה, ומספרת איך מצאה את עצמה בתפקיד מנכ״לית עמותת ״אחת מתשע״ שמסייעת לחולות סרטן השד. 

איך ומתי הופיעו אצלך תסמינים?

״לא הופיעו אצלי שום תסמינים. כלום. כבר הרבה שנים אני עושה ממוגרפיה באופן קבוע וסדיר, כי אני אישה שדואגת לבריאות שלה. במאי 2020 - מספר חודשים אחרי שהייתי אצל כירורג השד שאני הולכת אליו מאז שאני בת 30, שכרגיל אמר שהכל בסדר - עשיתי עוד ממוגרפיה שגרתית. כשבוע או שבועיים אחרי צלצלו וביקשו שאבוא לממוגרפיה חוזרת כי משהו לא נראה טוב. זה כבר קרה לי בעבר אז לא נלחצתי. עשיתי ממוגרפיה נוספת, ואז הודיעו לי שראו משהו וצריך ביופסיה. כשהגעתי לכירורג לבקש את הטפסים עבור הביופסיה, ועל אף שהגעתי עם הממוגרפיה עצמה, הוא לא הצליח להרגיש את הגידול, שהיה גם קטן וגם עמוק״. 

איך עבר תהליך האבחון?

״לפגישה שאחרי הביופסיה ביקשתי מבן הזוג שלי לבוא איתי. הייתי בת 60, אישה מבוגרת ודעתנית. בחיים אף אחד לא הלך איתי לאף רופא, אבל היה לי ברור שאני אהיה כל כך לחוצה שלא אזכור מה הרופא אמר לי, אז ביקשתי ממנו לבוא איתי ולכתוב כל מה שהרופא אומר. 

הרופא אמר ניתוח, ואני אמרתי ׳לא. קודם הולכים לאונקולוגית׳. אחרי 11 שנים כמנהלת קשרי חוץ וממשל בפייזר (חברת התרופות. א.ה) הכרתי את החומר מצוין והיה לי ברור שכמו שכשיש כאב בשיניים הולכים לרופא השיניים, כשיש גידול ממאיר הולכים לאונקולוג. 

הגעתי למומחית בירושלים. היה ברור שאני לא אהיה מטופלת שלה, כי אני גרה ברמת גן, אבל היה חשוב לי שמישהי בכירה תיתן לי פרספקטיבה. צריך לזכור שחליתי בזמן הקורונה. עברתי את כל מסכת הסרטן שלי עטויה במסכה, והיא הייתה האדם היחיד שהסירה את המסכה לרגע,ואמרה 'שלום'. הבינה שחשוב שאראה את הפנים שלה. אף אחד אחר לא עשה את זה, וזה היה משמעותי עבורי. 

היא בדקה אותי - תמורת 2,000 שקל לשר״פ - הסתכלה על הביופסיה, ולמרות שלא הייתה פתולוגיה מלאה היא כבר הבינה על איזה סוג של גידול אנחנו מדברים. היא היתה הראשונה שהשתמשה במילה ׳כימותרפיה׳, וזה היה נורא מבהיל. כשאומרים כימותרפיה את רואה את הסצינה מהסרטים של חולה על הברכיים עם הראש באסלה. אלא שאז היא גם אמרה לי משפט שאני משתמשת בו הרבה היום – ׳את תראי שזה פחות נורא ממה שחשבת׳. 

באותה פגישה היא גם ביקשה שאעשה פט סי.טי. "שלא נצטער אחרי". פחדתי פחד מוות, כי הבנתי מה זה אומר, ולמרבה האושר הפט סי.טי שלי היה נקי. לניתוח הלכתי עם ידיעה כמעט ברורה שמדובר בגידול מקומי, וזה לא דרמטי״. 

מה היו החששות הגדולים שלך?

״לא פחדתי למות. פחדתי נורא לסבול. שתהיה דרך ייסורים. אני לא סובלת שכואב לי״. 

באילו טיפולים התנסית?

״הניתוח היה הניתוח הראשון שעברתי בחיי. למזלי, כולם ב'שרשרת החיול' היו כל כך נחמדים, ואני הייתי כל כך שקטה ובטוחה ברופא המנתח שלי, שאפילו לחץ הדם שלי לא עלה לפני הניתוח. 

ההחלמה מהניתוח הייתה מהממת, וזה לא שאני גיבורה. לקחתי יום חופש, כי לא ידעתי אם אוכל להזיז את היד או לא. הניתוח היה ביום חמישי, ביום שישי בצהריים כבר ישבתי בבית, מצליחה בלי בעיה להכין ולשתות קפה, לפרוס עוגה. גם השד שלי נשאר עגול לגמרי, בלי שקעים.  

התוצאות של הפתולוגיה אמרו שהגידול הוא מסוג טריפל נגטיב, ואני הרגשתי שזה הרגע בו השמים נופלים. אני יודעת שזה הגידול עם יחסי הציבור הכי פחות טובים שיכולים להיות. ופחדתי. האונקולוגית המהממת שלי נתנה לי להבין שזה לא סוף העולם, והיום זו המשימה שלי: להגיד שלטריפל נגטיב יש יחסי ציבור גרועים כי פעם לא היו כמעט טיפולים, אבל היום גם לטריפל נגטיב יש יותר טיפולים והוא לא בהכרח גזר דין מוות, בטח לא בגילוי מוקדם. הגידול שלי התגלה בגודל 1.2 ס״מ, עם שוליים נקיים ובלוטה נקייה. גילוי מוקדם מציל חיים! 

האונקולוגית הירושלמית אמרה לי – ׳אנחנו הולכות לעשות אותך ממש חולה כדי שתהיי ממש בריאה׳, והאונקולוגית שטיפלה בי רשמה פרוטוקול של 6 מחזורי כימותרפיה מסוג TC (טקסוטר וציקלופוספמיד) ועוד 19 הקרנות. הבנתי שאם אני ארגיש שאני הולכת לקבל חומר רעיל שפוגע גם בתאים הבריאים ואחשוב שזה רעל - כך גם ארגיש. החלטתי להתייחס לחומר הזה כאל חומר שהולך להציל את חיי. בכל סבב הושטתי את שתי הידיים לאחות ואמרתי ׳תנו לי׳, ועברתי את הטיפול באופן סביר״.

(כימו ראשון)

״ביום הטיפול עצמו אין בעיה - את מפוצצת סטרואידים. ביום שאחרי הטיפול את עדיין מרגישה היפר בגלל הכמות של הסטרואידים, ואז בערב את מקבלת את הזריקה שנועדה לעודד תאי דם לבנים בגוף, ולמחרת כל מה שיכולתי לעשות היה לשכב במיטה ומקסימום למצמץ. יום וחצי של זוועת עולם. תחושה של חולשה מטורפת. לא כואב, אבל אין לך כוח להזיז את היד מימין לשמאל. אין דרך לתאר את ההרגשה הזו, אבל אחרי היום וחצי הנוראיים האלה התאוששתי. לא רק שלא הקאתי, גם בחילה לא הייתה לי. השיער התחיל לצמוח לי תוך כדי טיפולי הכימותרפיה, המשכתי לעבוד תוך כדי כי התאים לי, ובסופו של התהליך חזרתי ואמרתי לאונקולוגית שזה באמת לא היה נורא כמו שדמיינתי. 

כבר כשקיבלתי את תוצאות הביופסיה הלכתי לחבר קרוב, ד״ר לרפואה סינית, שחקר במשך הרבה מאוד שנים השפעה של צמחי מרפא על גידולים סרטניים. עוד לפני הניתוח הוא נתן לי פורמולת מדף, לא משהו שהוא רקח במיוחד בשבילי, שאני לוקחת עד היום. זו פורמולה של צמחי מרפא שנחקרה בכלים מערביים ועברה מחקרים קליניים שלב 2, כך שהבטיחות שלה ברורה. אני מאמינה שגם היעילות ברורה, אבל מכיוון שמדובר בצמחים אף אחד לא יממן במיליונים מחקר שלב 3 שיבחן יעילות. אני מכירה נשים שעברו את אותו פרוטוקול טיפולי שלי עם צמחי המרפא האלה ובלי צמחי המרפא, וההבדל הוא של שמיים וארץ. 

כמובן שהיה לי חשוב שזה יהיה בידיעה מוחלטת של האונקולוגית שלי. בהתחלה היא אמרה שאין לה בעיה שאשתמש בצמחי מרפא, אבל רק אחרי הכימותרפיה, כי זה עלול לעשות בלגאן בתפקודי כבד. הסברתי שחשוב לי ליטול את הפורמולה דווקא תוך כדי הטיפולים, שלחתי לה את המחקרים, ואחרי שהיא ראתה אותם היא אמרה שהיא מבינה שאני מאוד רוצה ושהעדויות משכנעות מספיק, רק נעקוב אחרי תפקודי הכבד מקרוב. זה היה הרגע שהתאהבתי בה. 

אחרי כן היו הקרנות. אמרו לי שתופעת הלוואי הכי דרמטית של ההקרנות היא עייפות קיצונית. התכוננתי לעייפות מטורפת, אלא שבאותה תקופה פייזר התחילו להביא את החיסונים לקורונה, והייתה לי המון, אבל המון עבודה. כל בוקר בשבע נכנסתי למכונית לנסוע להקרנות, בשמונה הייתי כבר חזרה בבית, ועבדתי עד שמונה בערב בלי בעיה״. 

מה היה מבחינתך החלק הכי קשה?

״היום וחצי הנוראיים האלה של פעם במחזור טיפול. מעבר לזה הכל היה 'רגיל': הייתה קורונה, וכולם ישבו בבית ועבדו בזום. כאילו המשכתי לנהל את חיי כרגיל בתוך קורונה עם קרחת״. 

מה הכי עזר לך בהתמודדות עם הטיפולים והתסמינים?

״הפורמולה של הצמחים, ואני בטוחה שגם לרשת התמיכה שלי היה חלק משמעותי. הייתי עטופה באופן מוחלט״. 

מה חברים ובני משפחה עשו שעזר לך ומה הם עשו שהפריע?

״בן הזוג שלי, ילדיי והחברות שלי פשוט היו שם. במיוחד שתי חברות שעברו את זה לפני וידעו בדיוק מה אני עוברת. אני מאמינה שעזר גם זה שאני מדברת את הכל – את הקושי, את הפחד והעצב. 

לפני שהתחלתי טיפולים ניסיתי להכין לעצמי את נבחרת התמיכה שלי, והראשונה ברשימה שלי הייתה המורה שלי לפילאטיס. כמה חכמה הייתי. עשינו אימונים אחת על אחת בזום לאורך כל התקופה, גם במהלך הטיפולים. בימים שהיה לי קשה פשוט עשינו מתיחות ונשמתי. בזכות זה יש לי תנועה מלאה ביד, בלי שום בעיה. מיעל חברתי, שהחלימה גם היא מסרטן השד, קיבלתי מתנה טיפול רפלקסולוגיה, ונשארתי עם הרפלקסולוגית הנפלאה, וכל זה במקביל לדיקור. 

(פליאטיס בזום בתקופת הטיפולים)

ישנה גם הפסיכולוגית שלי, שטיפלה בי בעבר, וידעתי שאוכל לחזור אליה אם אצטרך, אבל לא תוך כדי טיפולים. בתקופה הזו הייתי משימתית. הייתה לי מטרה. חודשיים אחרי שנגמרו הטיפולים חזרתי אליה, ובמשך שנה לא הפסקתי לבכות" 

האם הייתה גם איזושהי השפעה חיובית למחלה על חייך?

״יש משפט שקיבלתי במתנה לאחרונה מאפרת רומן חברתי – ׳לא פחדתי למות, אבל עכשיו אני לא מפחדת לחיות׳. אני חושבת שבגדול זה מה שהסרטן עשה. הוא לא היה מתנה, אני לא יכולה לסבול שמדברים עליו בתור מתנה, אבל בדיעבד היום אני יותר מרשה לעצמי להגיד ׳אני רוצה׳, ואני לא מפחדת לחיות. 

היום אני גם מבינה שלעובדה שאני ממנכלת היום את ׳אחת מתשע׳ יש קשר ישיר לעובדה שאני מחלימה. שנה אחרי שהחלמתי אמרתי ׳לא רוצה יותר תאגידים׳ והודעתי לפייזר שאני עוזבת. שלושה ימים אחר כך במקרה – או שלא – ראיתי שאחת מתשע מחפשת מנכ״לית. אני לא זוכרת שאי פעם רציתי כך עבודה. בהתחלה חשבתי שזה לא קשור לזה שאני מחלימה. לא הבנתי את העומק של העניין. את העומק הבנתי בפעם הראשונה כשהיה לנו מפגש מתנדבות של העמותה. נכנסתי לחדר, ומי שנכנסה לשם לא הייתה טלי רוזין המנכ״לית, אלא טלי רוזין המחלימה. ידעתי שהן מבינות את הדקויות של הפחדים שלי ושל הכרת התודה שאני חשה שאני מתעוררת כל בוקר״.  

(טלי - המנכלית והמחלימה - עם צוות אחת מתשע)

מה היית אומרת לנשים אחרות שעומדות לעבור את מה שעברת?

״לקחת אוויר, לדעת שהן לא היחידות והן לא לבד, ולא לעבור את זה לבד. מהבחינה הזו אני יותר ויותר מבינה עד כמה אנחנו עושות עבודה נהדרת חשובה ומשמעותית. גילוי מוקדם מציל חיים, ואחת מתשע מצילה גם את הנפש״.