כשאין יציבות מגיל אפס

וככל מלא באדים של אציטון רעיל

אז תמיד יהיה פחד

לופת, מרעיד 

הכל עוד רגע קורס

איאפשר לסמוך על אף אחד שיהיה שם.. 

והחרדות האלה רק מתגברות עם הגיל, 

כל התמודדות נראית בלתי עבירה

גם דברים פשוטים נראים כשד מאיים

הסיוטים, חלומות בלהה

לילות ללא שינה.. 

סבל שלא נגמר.. 

מתחילה להבין כל יום עד כמה הרעל הזה נוראי.. 

שורף לי את הורידים

מבעבע בכל תא. 

מרגישה דוחה, ומגעילה

לא ראויה לאהבה, ליחס

כמה שמנסה להיות בסדר, לדאוג למה שצריך

מלאת חרדות, לא מצליחה לנשום

מתפרקת מבכי כל ערב

ועדין חווה דחיה עצמית מטורפת

לפעמים יש איזושהי שלווה בידיעה הזו שאיאפשר לנקז את הרעל הזה.. 

ואני מגעילה, ושלא יתקרבו אלי.. 

חושבת שזה נוראי בעיקר מול הילדים, זו חוויה קשה לראות.. 

אבל לא מצליחה לתת להם אמא אחרת

ואולי זו מהות הבעיה.. 

אין סיכוי

נתתי את כל מה שהיה לי רק שיהיו מרוצים ולא יכעסו..

ממשיכה לתת, אין לי מקום לנשום

אבל נותנת..

את החיים, את החופש, את הנשימה, את הגוף

רק בבקשה שאני סופסוף אהיה בסדר..

אבל זה לא מספיק

אף פעם.

ושוב, כעס ותסכול

ואני רעה, ולא הוגנת מספיק..

אין לי מה לתת יותר!

מיואשת.....

תנסה להיות בסדר, הוגן..

תתן את כל מה שיש לך..

תשכב על הכביש בשביל כולם.

וזה עדין לא מספיק. לא תקבל יחס מינימלי כאדם.

והמתח הזה, והרצון הזה לקבל הכרה ... לא נותן מנוחה...

אז ממשיכה לתת את הנשמה.. 

תומכת בכסף ובזמן בהורים ובאחים וכל מי שצריך.

אבל מבחינתם? אני אפס, יצור מעיק ומגעיל שמפריע לחיים.

אבל התקווה הזו לא עוברת.. גם כשנשואה עם ילדים ממשיכה באותה אובססיה..

אולי אם יצטרכו אותי, יהיה לי מקום.. אולי פעם???

אבל ההתעללות הזו מתגברת.. ככל שמנסה יותר, ומרגישה יותר חלשה חווה השפלה ואלימות נוראית..

איך מפסיקים עם הלופ הנוראי הזה???

האם יש סיכוי לשינוי?

האם אצליח לקום בבוקר ולנשום רגיל..

בלי להתחיל במרוץ הבריחה מהחיים ולחכות ללילה..

האם אוכל ללכת לישון, ולהרדם.. בלי לחכות לבוקר?

האם אלמד פעם לצאת? לנשום אויר.. ולנשום רגוע?

לכבות את כל המחשבות והשדים

להרגיע את החרדות המטורפות??

ליצור קשרים הדדים ונורמלים עם אנשים/ חברים?

בלתי להמחק.. להדרס ולהפצע?

רוצה לברוח.. רחוק.. 

הכי רחוק שאפשר.. מכולם..

יודעת שהפשפשים ירדפו אותי.. תמיד.. 

כשהקולות הנוראיים האלו מפעם

מכל מה ששמעת כל הזמן

מהדהדים בראש

צועקים לך, מזכירים לך

את דפוקה, מפגרת

לא שווה, מיותרת, מעיקה

לא מספיק.. 

אז את מרגישה רעע

קשה לך לנשום

את רוצה להעלם מפה

לא להיות מטרד לסביבה

ואז באים הרחמים על מי שנאלץ להיות בסביבתך.. 

כי זה מה שחווית, חוסר מקום

הקיום שלך על תנאי, רק אם את בסדר. 

וזהו, שאת לא..... 

איך אפשר לתפקד, כשכל הראש מלא בשדים? 

את רעה, פושעת, דפוקה

לא בסדר.. 

ניקיתי לפסח,עבדתי רצח... 

אבל זה לא טוב, לא מספיק.. 

מיותר.. 

את לא בסדר

מגיע לך לסבול

את חייבת לחיות בסבל

לא מגיע לך כלום

את מבזבזת חמצן באויר שאת נושמת

את עולה כסף על חשבון אחרים

המציאות שלך מפריע לכולם

תעלמי לנו מהעיניים

לא צריכים אותך

כבר לא מקווה לטוב, רק בשביל המשפחה..

אבל גם שם שומעת את הקולות האלו.

אז מה אם את רוצה? את מי זה מעניין?????

עדיף שתשתקי.

וגם כשטוב (ולפעמים זה אכן טוב..)

החרדה המטורפת הזו שהכל עוד שניה יקרוס..

שזו טעות

שזה לא מגיע לי..

התרגלתי לחיות בהישרדות

באימה לופתת 

עוד רגע הכל קורס..

האלימות הלא צפויה

הפחד להנטש ברחוב

ההרגשה של לא רצויה ובלתי נסבלת בכל מקום..

כל מילה נחשבת כאיום אמיתי

לא מרגישה חלק בשום מקום..

מפחדת מהכל..

ע"פ היהדות זהו זמן של קרבה לאלוקים- ואצלי קרבה זה מבעית..

רוצה לברוח..

אבל השד הזה ילווה אותי תמיד..

מותשת מהמלחמה הזו של החיים

המאבק לחיות יום אחרי יום 

להחזיק את האשליה שיש לי מקום בעולם הזה, 

שיש לי זכות קיום.. 

הדרך היחידה זה-

להיות כל הזמן בשביל מישהו

לתת את כל מה שיש לי: הגוף שלי, העצמאות, החיים 

אחרת אין לי זכות קיום.. 

ואין לאן לברוח 

ואין באמת מקום 

"עשה שיגמר כי לא נותר בי כח" 

שנאה ממלאה אותי

כעס הוא הרגש המוביל

מאבד שליטה מי יעצור אותי

אני זקוק למראה בריא

עוד אוכל שאני מכניס לפה

עוד סיגריה כדי להנמיך את הכאב

לא מאמין שאני יכול להירפא

הכאב והרוע שיש בתוכי

לא יתנו לי לחיות או שאני מת בלי יכולת לזוז

או שאני פועל ומביא את ההרס האכזבה והכאב לאחרים

אני מפחד להסתכל לכם בעיניים

מפחד להיות צודק

המילה שלכם מול המילה שלי

אף פעם לא מאמינים לי על מה אני מרגיש ומה אני חושב

דיברתם אלי חיבקתם אותי כשהיה לכם נעים

ליטפת את השיער שלי כשהיה לך נעים

נגעת בי כשרצית

חייכת והסתכלת לי בעניים לא אשכח את המבט

ראיתי אותו בסרטים אצל גיינות

בזמן שהם מסתכלים על החיה

מחכים לתקיפה

לאכול ארוחה

תמיד הייתי לבד

הרבה פעמים גם דיברתי

אבל אף אחד לא שמע

פשוט שרדתי

אני שונא אותכם אני כועס על כל הכאב שגרמתם

אני גם יודע שלא תשתנו אני גם יודע שלא יהיה נס

צער לי להגיד שהייתי רוצה את המוות היא מנחמת תהלב

מבולבל בודד לא שייך וכועס זה מצבי לזה הבאתם אותי..

כשעשיתם את הדרך היה הרבה כישלונות

נולדתם וגדלתם חוויתם אכזבות

העולם שחיכה לכם לא היה מקבל ותומך

למדתם לשרוד למדתם ללמוד

היה בכם שורש של חיים

שהוביל אותכם שהיה אומר צריך להאמין

המשכתם גם כשהיה קשה

נילחמתם את המלחמה רציתם חלמתם על הדרך הטובה

היה בדרך בחירות שהיה צריך לעשות

אתם לא אותם ילדים תמימים

שילמתם מחיר תמורת חיים

עשיתם את הדרך שילמתם מחיר

אני מודה לכם על הצעדים שעשיתם

על ההחלטות שקיבלתם

על הקשיים מאוד קשים שעברתם

על העבודה התמידית שעבדתם

אני מבטיח להמשיך את דרככם

לבחור בחיים

להמשיך גם כשקשה

לשלם מחיר

אני מבטיח לכם שהדרך שעשיתם

דברים בהם השתפרתם

דברים שלמדתם

אני אמשיך כמו שאני יודע וכמו שאני יכול

אני לא אוהב אותכם

הייתי רוצה שלא תהיו

אם הייתה לי בחירה לא הייתי רואה אותכם שוב

יש משהו בתמונה שהוא אחר

שהוא טהור שהוא עובר כאב

שהוא בוכה וממשיך לצעוד תוך דורות תוך מאות

גם אני חלק מזה לקחתי אחריות על הקטע שלי בדרך

אני לא יותר טוב ולא יותר רע יש לי נתונים ויש לי דרך לעשות אותה

אין לי. 

בא לי לצרוח, לכאוב

אבל מי אני שיתלונן, את מי זה מעניין.

רק מרגישה מגעילה  שעוד יש לי טענות. 

אין לי זכות כזו. 

לא להוציא כסף, לא לקחת מקום

בקושי לנשום

רק להגיד תודה. 

ולסתום.