כשאין יציבות מגיל אפס

וככל מלא באדים של אציטון רעיל

אז תמיד יהיה פחד

לופת, מרעיד 

הכל עוד רגע קורס

איאפשר לסמוך על אף אחד שיהיה שם.. 

והחרדות האלה רק מתגברות עם הגיל, 

כל התמודדות נראית בלתי עבירה

גם דברים פשוטים נראים כשד מאיים

הסיוטים, חלומות בלהה

לילות ללא שינה.. 

סבל שלא נגמר.. 

נתתי את כל מה שהיה לי רק שיהיו מרוצים ולא יכעסו..

ממשיכה לתת, אין לי מקום לנשום

אבל נותנת..

את החיים, את החופש, את הנשימה, את הגוף

רק בבקשה שאני סופסוף אהיה בסדר..

אבל זה לא מספיק

אף פעם.

ושוב, כעס ותסכול

ואני רעה, ולא הוגנת מספיק..

אין לי מה לתת יותר!

מיואשת.....

תנסה להיות בסדר, הוגן..

תתן את כל מה שיש לך..

תשכב על הכביש בשביל כולם.

וזה עדין לא מספיק. לא תקבל יחס מינימלי כאדם.

והמתח הזה, והרצון הזה לקבל הכרה ... לא נותן מנוחה...

אז ממשיכה לתת את הנשמה.. 

תומכת בכסף ובזמן בהורים ובאחים וכל מי שצריך.

אבל מבחינתם? אני אפס, יצור מעיק ומגעיל שמפריע לחיים.

אבל התקווה הזו לא עוברת.. גם כשנשואה עם ילדים ממשיכה באותה אובססיה..

אולי אם יצטרכו אותי, יהיה לי מקום.. אולי פעם???

אבל ההתעללות הזו מתגברת.. ככל שמנסה יותר, ומרגישה יותר חלשה חווה השפלה ואלימות נוראית..

איך מפסיקים עם הלופ הנוראי הזה???

האם יש סיכוי לשינוי?

האם אצליח לקום בבוקר ולנשום רגיל..

בלי להתחיל במרוץ הבריחה מהחיים ולחכות ללילה..

האם אוכל ללכת לישון, ולהרדם.. בלי לחכות לבוקר?

האם אלמד פעם לצאת? לנשום אויר.. ולנשום רגוע?

לכבות את כל המחשבות והשדים

להרגיע את החרדות המטורפות??

ליצור קשרים הדדים ונורמלים עם אנשים/ חברים?

בלתי להמחק.. להדרס ולהפצע?

רוצה לברוח.. רחוק.. 

הכי רחוק שאפשר.. מכולם..

יודעת שהפשפשים ירדפו אותי.. תמיד.. 

כשהקולות הנוראיים האלו מפעם

מכל מה ששמעת כל הזמן

מהדהדים בראש

צועקים לך, מזכירים לך

את דפוקה, מפגרת

לא שווה, מיותרת, מעיקה

לא מספיק.. 

אז את מרגישה רעע

קשה לך לנשום

את רוצה להעלם מפה

לא להיות מטרד לסביבה

ואז באים הרחמים על מי שנאלץ להיות בסביבתך.. 

כי זה מה שחווית, חוסר מקום

הקיום שלך על תנאי, רק אם את בסדר. 

וזהו, שאת לא..... 

את לא בסדר

מגיע לך לסבול

את חייבת לחיות בסבל

לא מגיע לך כלום

את מבזבזת חמצן באויר שאת נושמת

את עולה כסף על חשבון אחרים

המציאות שלך מפריע לכולם

תעלמי לנו מהעיניים

לא צריכים אותך

כבר לא מקווה לטוב, רק בשביל המשפחה..

אבל גם שם שומעת את הקולות האלו.

אז מה אם את רוצה? את מי זה מעניין?????

עדיף שתשתקי.

וגם כשטוב (ולפעמים זה אכן טוב..)

החרדה המטורפת הזו שהכל עוד שניה יקרוס..

שזו טעות

שזה לא מגיע לי..

התרגלתי לחיות בהישרדות

באימה לופתת 

עוד רגע הכל קורס..

האלימות הלא צפויה

הפחד להנטש ברחוב

ההרגשה של לא רצויה ובלתי נסבלת בכל מקום..

כל מילה נחשבת כאיום אמיתי

לא מרגישה חלק בשום מקום..

מפחדת מהכל..

ע"פ היהדות זהו זמן של קרבה לאלוקים- ואצלי קרבה זה מבעית..

רוצה לברוח..

אבל השד הזה ילווה אותי תמיד..

מותשת מהמלחמה הזו של החיים

המאבק לחיות יום אחרי יום 

להחזיק את האשליה שיש לי מקום בעולם הזה, 

שיש לי זכות קיום.. 

הדרך היחידה זה-

להיות כל הזמן בשביל מישהו

לתת את כל מה שיש לי: הגוף שלי, העצמאות, החיים 

אחרת אין לי זכות קיום.. 

ואין לאן לברוח 

ואין באמת מקום 

"עשה שיגמר כי לא נותר בי כח" 

הסיטואציה הזו מביאה לבדידות איומה.. גם כשנאשים מנסים להתקרב, אני מתרחקת..בורחת..

חוסר אמון טוטלי בעולם..

ובעיקר בעצמי..

אשמה מטורפת..

ןלבד.. 

ובעיקר חרדה אמיתית מלפגוע, מלגרום למישהו משהו רע. 

אולי עדיף ככה?? להיות לבד.. בלי להזיק לסביבה שצריכה אותי..

מי את חושבת שאת??? 

שלא בא לה להעלות במשקל? 

מי שואל אותך??? 

אז מה אם קשה לך?? 

הגוף הזה לא שלך!! 

את אחראית לחיים של מישהו, 

ולך קשה??? 

את לא מתביישת??? 

כמה דרמה, על הרצונות שלך.. 

מי את בכלל??? 

תעשי מה שאומרים לך ותשתקי

אין לך זכות לפתוח את הפה. 

חתיכת יצור שפל אגואיסט ודוחה.. 

זה לחוות מגיל 0 חוויות של השפלה וניצול,

זה להרגיש תמיד מיותר ומעיק

זה לא לתת אמון בעצמך ולא באף אחד אחר שמסביביך

זה לנסות להיות הכי בסדר שאפשר ולצפות לקבל כעס מכולם

זה להיות זה הנותן, המכיל בכל מקום אבל גם זה שנרמס, נפגע, וחסר אונים.

מי שנולד לתחושה שזו היתה טעות

מי שחווה מגיל 0 את ההרגשה שהוא מעיק ומפריע,

מי שהרגיש שאם הוא לא יהיה בסדר, לא תהיה לו זכות קיום...

וניסה, באמת ניסה להיות בסדר עם כולם, לתת את כל מה שיכול כדי שיוכל לחיות, כדי שיהיה לו מקום בעולם.

אבל אף פעם זה לא הספיק..

התמכרות ללופ של להיות מאה אחוז, לרצות.. לדאוג לכולם..

אולי אי פעם יקבל הכרה.. שהוא בסדר.. שמגיע לו חיים..

אבל זה אףפעם לא עזר.

והאשמה הזו היא כמו תיק של 30 טון על הגב  שאיאפשר להוריד..

 כי בסוף, אולי.. גם בגיל 40.. נוכיח לעולם שיש לנו זכות קיום.

כמו לכל אחד אחר..

גם אם הם הוא טועה, או חוטא..

אבל בנתיים זה כואב.. למות.. 

30 טון על הגב.