מנהלי קהילה
חרדות ופחדים
שלום רב, אני חד הורית אם ל2.
לפני כשנה וחצי לערך התחלתי להרגיש פחדים וחרדות בלילות במיוחד.
פחדים על הקיום שלי ועל מוות.
לפני כ-7 שנים אבי חלה בסרטן המעי והכבד.
עברתי איתו את כל הדרך ואנו נאבקים למענו כל יום ביומו. הוא בן 69 ולוחם אמיתי שאוהב את החיים, מלא שמחה ואופטימיות.
לצערי, אינני כזאת. ועד כמה שאני מנסה להשתמש בהומור בחיים...אפילו שחור וציני, אני בתוך תוכי מתה מפחד מוות.
יש לי חלומות על מוות קשים מאוד, שבהם אני נקברת חיה ונושמת, וזועקת שאני חיה ובכל זאת קוברים אותי.
יש בי פחד קיומי, שמקונן בי וחי איתי יום יום. אני מפחדת מבדיקות שפעם לא פחדתי, מפחדת מקולונוסקופיה שצריכה לעבור גנטית בגלל אבי החולה ואינני עושה אותם.
אני בת 39 ומרגישה שהחיים נגמרו.
יש בי פחד נוראי על ילדיי, מי יגדל אותם, ואיך אפרד מכל מה שאהוב עליי ולא אזכה לראות חס וחלילה את ילדיי בחתונתם או את ילדיהם.
לפני כחודשיים אימי בת 65 חלתה בסרטן שד ועברה ניתוח.
הפחד עולה וגואה בי. אני מרגישה שחיה על זמן שאול. שכולנו חיים פה על זמן שאול.
שהמוות בלתי נמנע, ועל אף שהוא וודאי, הוא מפחיד אותי פחד מוות.
אינני מדברת על זה עם אף אחד שלא יחשבו שהשתגעתי.
אני אדם מאוד רציונלי, ועם זאת מלא וגדוש ברגש. אני חומלת ומרגישה לא שייכת לעולם הזה. הרוע שיש, הסבל והכאב שבעולם מפחידים אותי וגורמים לי להרגיש שלמה בכלל באנו לעולם הזה?...
יחד עם זאת, אני במין סוג של הכחשה, כי ליד המשפחה אני החבל טבור שקושר בין כולם, מעודדת נדכאים, עוזרת וחומלת, יש בי נתינה עצומה ומציבה מטרות ללא הפסק.
גורמת להוריי במצבם רק לחייך ולצחוק, בבדיחות הדעת, מספרת להם בדיחות, מקליטה להם סרטים, מכינה להם מטעמים שייהנו, מתקשרת לעודד וללטף.
ואני הוא: הליצן העצוב.
שחוזר הביתה לילדים, וכמה שכיף לי איתם ואני מתה עליהם הם כל חיי, ואני עדיין עצובה ומפוחדת בתוכי.
אני מאמינה בבורא ולכן זה סוג של תקווה ואמונה שתמיד טובה אמונה במצבים כאלו ואני מבקשת שיעזור לי לא לפחד. עדיין יש בי חרדות ופחדים קיומיים נוראיים.
אשמח אם תוכלו להמליץ לי מה לעשות. אני אוהבת את החיים, אך מסביבי רואה מלא אנשים חולים, הורים, אחות, סבתא, שכנים, מכרים, כולם מסביבי חולים. חלקם נפטרו....
עצוב לי וזה משליך על חיי שלי.
אנא עזרתכם.
אינטרוול
מזדהה איתך ...חזקי ואמצי , אין מה לעשות כנגד המות , הוא יגיע לכל אחד , אך הוא לא הסוף , הוא כנראה ההתחלה של משהו חדש שנמצא מעבר לחיים האלה , אנו פשוט לא רואים מעבר לחיים האלה , אז למה לפחד ממנו ולאבד את ההנאה מהחיים האלה , צריך לקבל אותו כשלב מעבר ופרידה זמנית כשהוא יגיע , שלא תחשבי שאני גיבור אני מת מפחד ומעודד את עצמי כשאני מעודד אותך , תכתבי , תשתפי , תביעי את הרגשות שלך את הפחדים שלך , זה לא בושה , בחברה נוטים לברוח מהמחשבות האלה ולא אוהבים לדבר עליהם , אבל אין מה לעשות זה גורלנו , דע מאין באת ולאין אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - זה אומר שהמות הוא לא הסוף , אין סוף בעצם תחשבי על זה , זה מנחם ואפילו מרגיע...
רספוטין
את כותבת יפה מאוד, מביעה ומסבירה את רגשותיך בבהירות עד שכמעט הצלחתי להרגיש מה שאת מרגישה ולהבין בדיוק היכן ובאיזה מקום את נמצאת.את עושה חשק לחבק אותך חזק חזק ולהגיד לך שהכל יהיה בסדר :-).
אני חוויתיאת מות הורי,,,שניהם מסרטן..כואב מאוד וכן אני עושה קולונסקופיה פעם בכמה שנים לבדוק שהכל בסדר, לא זה עושה את הפעולה ההפוכה..מרגיע..כי אם אין כלום אז מצויין ואם יש משהו הרי שגילו זאת בזמן וגם זה טוב ..אז הבדיקה בעצם היא דבר מקל .....ככה אני מרגיש לגביה..
הרבה שאלות פילוסופיות שאני משתדל לא להתעסק איתם.....הרבה דברים שאין באפשרותי לפתור אז למה לחשוב עליהם?
יש לך שני ילדים ב"ה, הוריך חיים ,יש בך רגש, יש לך המון על מה להיות מאושרת..
מוות הוא חלק בלתינפרד מהחיים וככה צריך לקבל אותו. הנה רק היום ,בעצם לפני שעה הודיעןו לי ששכן שאנימכיר מגיל 10 נפטר, באותו רגע הידיעה זעזעה אותי והרעידה את כל הרגשות אבל הייתי צריך למלא דלק באוטו ושם פגשתי בחור שאני מכיר ודיברנו על נושא אחר ואח"כ הגעתי לעבודה והייתי צריך להתעסק בעוד נושאים ולאט לאט נרגעתי ...כמובן שהכאב יחזור כאשר אחזור לחשוב על זה ...כמו עכשיו...הוא היה אדם יקר..וכמובן שתתחילך השבעה וכו' אבל תני לתעסוקה מסביב לעזור לך.
חפרתי
ביי
אורית זאבי יוגב
מירי יקרה.
נדמה לי שמה שכתבת נוגע בכולנו. הפחד מהלא ידוע ומן הכאב. מסכימה עם רספוטין, שכתיבתך נוגעת ללב
ואם יש בתהליך הכתיבה שלך גם אפקט מרגיע עבורך הרי שהצלחת כפליים שכן גם הקוראים יצאו נשכרים ממילותייך.
אני מבינה את הרקע להתפחות חרדות המוות האלו: היית לצד אביך בתהליך המחלה וכעת אמך. יחד עם זאת למרות ועל אף
הם חיים ומתפקדים ונהנים מבתם המסורה והתומכת.
יש לי הרגשה, שבתוך כל המשפחתיות החמה הזו את מאוד בודדה ובעצם מגדלת את כולם: את הורייך את ילדייך ואלוהים יודע את מי עוד.
מי מכיל ומזין אותך?
נראה, שבפירמידת הנתינה את נמצאת במקום האחרון - זו, שכאילו לא זקוקה לאף אחד ובזמן זה נשחקת....
מכירה את החוויה הזו, שמסתכלים על פאזל של 1000 חתיכות אבל אם חסרה חתיכה אחת העיניים נתקעות בה?, כך קצת את.
קחי למשל את אביך: הוא האחרון, שיאמר לך שהחיים לא שווים, למרות שהוא חלה....החיים שלו יפים. יש לו ילדה מדהימה, אשה, נכדים ובטוחה שעוד כמה דברים למענם כדאי לו לקום בבוקר.
התיאור שלך את החיים מעיד על סוג של דיכאון. דיכאון תגובתי לחוויות שאת עוברת. דיכאון כזה הוא נורמאלי, שכן אין להניח שנמנע מחוויה של צער או חרדה נוכח חוויות חיים טראומטיות. מאידך, משך המצוקה שאת חווה מעידה על צורך בהתערבות טיפולית.
אני מציעה לך להשתמש ולו לתקופת מה בטיפול תומך אשר יתן לך כלים מעשיים להתמודדות עם הרגשות הקשים ולמיגור החרדה.
נראה, שהמחשבות על מוות הפכו כמעט לאובססיביות ואת האובססיה הזאת יש למגר. אין בה ערך, היא מעייפת אותך ולוקחת ממך את שמחת החיים.
בנוסף, חשוב שתשימי את עצמך במרכז במיוחד בתקופה זו ותפני לעצמך זמן לעסוק בפעילויות אהובות עלייך. רחוקות מרחק אור ממוות, חולי או שכול.
את צריכה להכניס אור לחייך. אשמח אם תספרי לי יותר על עצמך וננסה לבחון ביחד במה כדאי להתמקד.
עצה נוספת היא ללמוד קבלה או בודהיזם אשר מלמדים התייחסות שלווה ומקבלת יותר של המוות. לי זה מאוד עזר.
בקיצור, יש הרבה מה לעשות רק צריך להפשיל שרוולים....
מה דעתך?
אורית
miki5
אני מבין לליבך וזה מאוד נורמלי לחוש כך בסביבה כזאת לא פשוטה .
תמשיכי לשמח ולהצחיק .כל המשמח נפש אחת כאילו משמח עולם ומלואו.
המשיכי לעשות מיצוות,כי בסופו של דבר ,הכן עצמך בפרוזדור כדי שתוכל להיכנס לטרקלין.
בהצלחה.
אורית זאבי יוגב
מירי? איפה את?
אורית
גברת פלפלת
שלום מירי,
מתוך הדברים שכתבת נראה לי שלתחושות החרדה שלך והפחדים שלך יש תפקיד מאד חשוב בחייך. נראה שלאורך השנים עברת דברים לא פשוטים ומנגנוני ההגנה שלך הביאו אותך להיות זו שדואגת לכולם, מקשיבה לכולם, תומכת בכולם אבל, בסופו של יום את נשארת בודדה.
נשמע שאת אוספת את הקשיים של כולם ושומרת אותם אצלך וזה חוץ מהקשיים שלך (להיות אם חד הורית זה טירוף. לי יש 3 ילדים ובן זוג אבל זה עדיין מאד קשה אז בטוח שזה קשה לבד!). איפה את בכל הסיפור הזה? מי דואג לך? כנראה שמשהו בתוכך מאד מאד רוצה לחיות ומאותת לך שמשהו בחיים שלך צריך להשתנות. אבל מכיוון שאת חיה כל חייך בצורה מסויימת, קשה לעשות שינויים ולהתחיל להיות עסוקה בעצמך. אני חושבת שלא תהיה לך ברירה. את תהיי חייבת לקחת את עצמך בידיים ולהתחיל לחיות. לבדוק עם עצמך איזה דברים טובים יש בחיים שלך ולהגיד עליהם תודה. תודה אמיתית וכנה. את כותבת שיש בך אמונה ואת בטח מודה לו. עלייך להודות גם על דברים אחרים. אולי על הילדים? על זה שיש לך בית חם? מיטה לישון בה? עבודה ופרנסה? חברה טובה?
נשמע לי שאת צריכה להתחיל להקשיב לעצמך. לבפנים שלך. ולהתחיל להתעסק בחיים ולא במוות. אני חושבת שעזרה מקצועית יכולה מאד מאד לעזור לך ולתמוך בך חזרה למקום שמח.
מקווה שעזרתי קצת
מירי13
אני ממש מודה מקרב לב לכל מי שכתב ועודד אותי כל כך . קראתי את כל התגובות ומצאתי פה בית חם למצוקות הנפש והפחדים שלי .
תודה לכם חבריי לרספוטין לאינטרוול לאורית למיקי וגברת פלפלת.
אני מרגישה שאני באמת תקועה וצריכה שינוי. ההרגשה הקשה של הגוף שמשרת אותך ואחר כך הולך למקום אחר נתנו בי הרגשה של למה בכלל לחיות את החיים..? ואולי זה נשמע מוגזם לחשוב ככה, כי באמת יש לי ילדים שאני רוצה לראות אותם גדלים ואפילו מתחתנים....
זה קצת עצוב לי שאני שומעת מההורים שלי שהם "גידלו ילדים ראו נכדים וזהו עכשיו מתים". אולי זה מה שעשה לי כל כך רע לראות אותם נובלים בעודם מאוד צעירים בשנות ה60 לחייהם.
אני קוראת תגובה תגובה ומחייכת ואומרת לעצמי : אילו אנשים נפלאים יש בעולמנו...שאכפת להם ממישהו אחר....כמוני?...
שאני לא סתם אויר למרות שאני כן מרגישה ככה כמו אויר, כמו עוד סתם אמא שמגדלת את הילדים שלה לבד ומתוסכלת מלראות את הסביבה שלה מתה . שאני מתה בתוך עצמי. הפסקתי להאמין באהבה, בזוגיות, בשמחה ובכיף בחיים.
אני באמת מרגישה זקוקה לשינוי, ברור שהוא צריך לבוא מבפנים, זה ייקח זמן... אני מרגישה תשושה נפשית ופיזית.
גם הילדים של היום מאוד קשים ודורשים כוחות על מאיתנו האמהות. למרות שממש זה אושר לגדל אותם כי יש כאלה שאפילו את זה אין להם.
לפעמים מרוב הקושי איתם...אני פשוט יושבת עם הכלבה שלי על רגליי ומלטפת ומדברת איתה, האהבה לחיות בשבילי היא מעל לכל, הם לא דורשים ממך כלום ורק אהבה ללא תנאים וליטופים והכל טהור ויפה.
צר לי קצת להגיד שהתאכזבתי מהחיים...אולי גם הם התאכזבו ממני שכן אני תמיד הרגשתי שהחיים שלנו וורודים והכל כזה מושלם, כמו כל בחורה שמתלהבת שגדלה ומפתחת לעצמה סצנות של שלמות בחיים , זוגיות, קשר טוב עם חברה נורמלית, עבודה טובה, פרנסה ....הכל.
ואז שלא הולך לי כלום מכל זה...אני נהיית מדוכאת. טוב נו...מזל גדי זה מזל מאוד ביקורתי ודורש. שנותן לכולם ומצפה שיקבל ממש קצת....
רוצה להגיד לכם תודה באמת לכולכם, על ההשקעה, ההתמדה לכתוב ולהשקיע, דברי תוכן חכמים והגיוניים עם נימה של עידוד וחשק לחיים.
אז אני מאוד רוצה לבחור בחיים ולשנות אותם, אבל אני מאוד אזדקק לפינה הזאת שלכם אם תרשו לי...
כי אין לי חברות ולא חברים ולא בן זוג....ואין פינה חמה.
בתוך כל התוהו השחור והמדכא כיף לי לראות אנשים שאכפת להם אחד מהשני ומתעניינים וכותבים וזה ממש ממש מעודד.
מודה לכם מכל הלב
miki5
מירי לא לדאוג,הכל יהיה בסדר אנחנו תמצית אבל זה המון תמיד אפשר להיעזר בחברים טובים באמצע הדרך..
אורית זאבי יוגב
אנחנו איתך. כל הדרך. כאן ובלב. אורית
אינטרוול
בכייף מירי , כאן זה אחלה מקום לשתף את מה שאי אפשר בבית , אני בטוח שתמצאי כאן חברים לעט ולניר ואולי אפילו לטלפון . אני כותב כאן את כל מה שיש לי בבטן ומקבל התיחסות גם מהמומחים של כמוני וגם מהחברים , מצאתי את האתר הזה במזל דרך גוגל , ממש פינת אור קטנה בחשכה של הדיכאון