אני מכיר את התחושה וחוויתי אותה, כשלפעמים את בכל זאת יוצאת מהבית אולי את מכירה אותי בתור מוכר "ידיעות אחרונות" בחיפה ליד ק. הממשלה? קודם הייתי ב"מרכזית המפרץ". אגב גם בזמן העבודה הייתה תקופה לא קצרה שסבלתי מחרדות שהתבטאו בלחץ בגב, בחודשים האחרונים יותר טוב לי ובקושי יש חרדות בזמן העבודה.

מיכל שלום

האם את מרגישה קושי גופני לעשות דברים או שעוברות לך מחשבות בראש כגון "לא בא לי לעשות כלום", "אין לי כח לזוז", "אין לי חשק לכלום"... לפעמים המחשבות הללו גורמות לנו לחוש תשישות וחוסר כוחות כאילו ישנה באמת מגבלה פיזית, למרות הקושי הרב בלהתחיל פעילות, דווקא התחלה כזו יכולה להחזיר לך את הכוחות. כדאי לנסות להתחיל במשהו שאת זוכרת שעשית בעבר וגרם לך הנאה, פשוט לדמיין את עצמך איך עשית פעילות מהנה בעבר כגון הליכה, נסי לדמיין היכן היית הולכת, מה היית רואה בדרך ומה היתה התחושה אחרי שהצלחת לבצע את הפעילות. אחרי שתדמייני את התחושות כדאי לנסות ולבצע את הפעילות.

בהצלחה ושתפי אותנו בהמשך 

לפעמים חברה טובה, כזו שמבינה באמת, בלי לתת עצות, יכולה לסייע. אם יש לך כזו.. האם זה עוזר לך שמישהו נוסף מתלווה אלייך ? מחבקת אותך. לי עוזר להתפלל לפעמים ולבקש הכוונה ועזרה מלמעלה..

זה תלוי בגיל לפי דעתי. אם זה מצב פיזיולוגי שאי אפשר לעשות כלום? או נפשי. במצב נפשי של דיכאון זה תלוי אם זה דיכאון מגורי או קל. יש כל מיני כדורים נגד דיכאון או צמחי מרפא.

לי זה קורה לא פעם שאני פשוט רוצה להישאר במיטה כמה שיותר, כך שלא אצטרך להתמודד עם שום דבר אחר...זה חוזר כוח פיזי ונפשי והם זה גם עצלנות ?  תמיד אנ מרגישה רגשות אשם..

ננסי נעמי היקרה. התסמינים האלו מעידים אולי על חרדה או דיכאון את מתארת מצב שבו את רוצה להשאר מתחת לשמיכה ולא להתמודד עם דבר כאילו החיים ״קצת גדולים עלייך״ ברגע זה. האם קרה משהו מיוחד בחייך או שמא מדובר בתהליך שחיקה מתמשך?

היי לכולם ותודה על ההתייחסות :) לשאלתם, הסיבות למה שתיארתי הן פיזיות ונפשיות גם יחד. רוב הזמן אני לא מרגישה טוב. תמיד כואב לי משהו. או שזה הגב, או שזה הראש, או שזו הבטן, או שיש לי בחילות וצרבות, או שאני פשוט מרגישה חולשה ותשישות באופן קיצוני. לאחרונה התברר כי אני סובלת מכולסטרול גבוה ומשומנים בדם וכן מלחץ דם ומרמת סוכר גבוהים מעט. העניין הוא, שגם בימים שבהם אני מרגישה יחסית טוב, אני לא מסוגלת לעשות שום דבר. החרדה משתקת אותי ו״מדביקה״ אותי למיטה. אפילו את הפשוטים שבדברים קשה לי לעשות וחוסר המעש מגביר את החרדה עוד יותר. למען האמת, אני גם מרגישה שהחיים הביסו אותי ושמאגר הכוחות שלי התרוקן. אין לי חשק ומוטיבציה לשום דבר. איבדתי את היכולת להנות מהחיים, את שמחת החיים ואת הדרייב. אני מרגישה מיואשת ותשושה מכל מה שעבר עליי ואני לא רואה את האור שבקצה המנהרה. אני חושבת שאחרי חיים שלמים של סבל ללא שום נקודות אור, האדם מפתח תחושת חוסר אונים נרכשת ופשוט מרים ידיים,