למה שלא תכתבי כאן? אני מבין שאת מרגישה שאת צריכה מישהו שישמור עלייך ויכוון אותך. יכול להיות שגורמי הטיפול בך חושבים שאת מסתדרת לבד? השאלה הראשונה שלי היא מה התוכניות שלך להיום, מחר? שאר השאלות יעלו מעצמן.

היי רונן,

אי אפשר לכתוב כאן, זה מלא אירועים ומקרים ומה לא שהחלו מלפני שבע שנים לא חשבתי שיגיע למקום הזה, כלומר מקום טוב מאוד, וזה ממש מחייב ככה מההרגשה שלי טיפול של שלוש פעמים בשבוע בו אני חייבת בלי שישאלו שאלות רק לתת לי להוציא להוציא כך מה שיושבת לי ואני כאילו שומרת עליו שלא יעלם, והמטפל שירשום בינתיים מה שהוא חושב לנכון.

לחילופין רציתי באמצעות המייל אבל רק מי שחושב שזה יכול לעניין אותו כי אני נכנסת לדקויות לפעמים.

אני במקום שאי אפשר לזרוק משפט וזהו, צריך לשמוע הכל מה היה לי מה עשיתי איך הרגשתי ולאיזה מקום הגעתי.

למשל נכון להיום, כככה בשורה אחת, אני אוטומטיצת במקום שיש קושי ולו קטן, כמו למשל הייתי צריכה ללכת להורים שלי לבקר אותם ואז כאופייני לי אני דוחה כל דבר ואומרת טוב פעם אחרת וזה יכול להיות גם אם אני כבר מאורגנת ליד הדלת.

אז השבוע קרה לי דבר כזה שליד הדלת ממש אני ככה אומרת לעצמי אוף אין לי כח ללכת את זה ברגל, מרחק שני רחובות ואז מחשבה מהירה שאומרת לי אוטומטית משהו כמו, זה לא עייפות ולא עצלנות, יש כאן משהו מאחורי זה.

ותכלס היה כאן משהו שאולי אני ידעתי את זה אבל התכחשתי לו וןזה שלא יכולתי תקופה ארוכה ללכת להורי ולא היה לי נעים מהם אבל הסברכתי להם שאני עוברת משהו ואני חייבת להיות לבד ולכן אני מתנתקת מכולם כדי שזה לא יבלבל אותי. אני הייתי חייבת לחזור לילדות לחיות את זה כאילו ולהבין למה כל מה שקרה לי קורה לי כי זה סבל בל יתואר ומאותו רגע פלא פלאים.

כמו מטה קסם אני פוטרת הכל, אין לי כלום לא דכדוך לא מחשבות טורדניות לא חרדה לא טראומות כלום ממש כלום ןזה לא נגמר בזה, משהו אחר נכנס לחיי במקום החומר הזה של הסבל שתפס מקום.

או למשל יש את הפסיכולוגית שאני אתמול התקשרתי אליה, משהו מאוד מצוקתי אז תמיד אני מדברת בשקט ובנועם ממש, אבל הפעם התעקשתי שלא תעצור אותי יש לה אופי מגעיל גם בפגישה שהייתה אחת ויחידה היא כזו רעה לא יודעת לשדר נועם וסבלנות, אני לא מבינה איך אז שאני עוד במחלה היו משתיקים אותי ואני יש לי התקפים לחוצה לא מבינה למה משתיקים אותי.

כל פעם אני אומרת שאני אנתק איתה את הקשר היא פשוט אדם רע, שניה היא לא הקשיבה לי בשלוש שנים זה מגעיל. ועכשיו עוד מתנהגות אלי במצב שלא בא לי אפילו להסביר, לא מעניינות אות יותר.

היא ניתקה לי את הטלפון בפנים בגלל שדיברתי  ולא נתתי לה לומר לי שהיא קובעת לי פגישה ואין לי מה לדבר איתה בטלפון.

האשה הזו לא חושבת שבמשך השלוש שנים היומקרים שהייתי חייבת שהיא תשמע אותי כמו אתמול שמצאתי מקום עבודה עבדתי יומיים ואז המעסיק היה שם קטע שאני לקחתי את הרגליים ועזבתי הייתי בשוק והתקשרתי אליה כדי להגיד לה תקשיבי, אין לי בעיה לעבוד בכל מקום ואני לא חוששת שיפגעו בי אני די חזקה וממשיכה הלאה אבל אם חלילה כמו המקרה של אתמול הייתי מגיבה כמו בעבר באימפףולסיביות להתנהגות ברברית או לא הייתי מגיבה ורק מגיעה למצב של שיתוק גופני, כי כשיצאתי משם כבר הייתי רועדת כולי על מה שקרה. אז התקשרתי אליה מייד ואתה קולט, היא לא הקשיבה זה לא ייאמן ניתקה לי בפנים.

מה אני אמורה לעשות?

מגעילה דוחה, אני החלטתי שלא תדבר שלא תתקשר לא רוצה לשמוע מהם יותר, אני הגעתי למצב שאני כבר מבינה המון המון דברים.

אוטומטית כמו שאמרתי קודם איפה שכואב לי אני בודקת אוטומטית מה זה מזכיר לי מהחיים בעבר, וואולה הפסיכולוגית הזו הזכירה משהו  ומשהו שעדיף לה שלא תשמע מה, כי זה קשור לסוג של התעללות ניתוק ורגשי נחיתות מהם סבלתי.

אני לא כועסת על הגילויים מהעבר, למשלי אין פגיעה מינית אבל מספיק יסורים שתעלו בדמיונכם היו לי.

אז אני היום במקום שאני מבינה שהיא הפסיכולוגית שיתפה פעולה עם אותם אנשים מהעבר. היא ידעה כמטפלת ברגע שפגשה אותי כמטופלת שעליה לעזור לי ולהיות איתי, שאם לא כן היא בעצם תשתף פעולה מבחינתי עם הגורם הפוגע מהעבר.

לאט לאט האסימון נופל לי וזה מזעזע, המטפלים בעצם איך עם כל הידיעה שלהן, הן פסיכולוגיות הן בטוח ידעו את מה שאני היום הבנתי שלכל דבר ודבר כל מלל והתנהגות של החולה המטופל יש להם חומר שעליהם לתפוס בשתי ידיים ולהבין ששם חבוי הגורם להפרעה. זו עבודתם נטו.

אם לא עשו זאת והתעללו בי, אז אם כן לא טעיתי.

רונן אני לא צריכה מישהו שישמור ויגן נסחפת.

הכל בסדר גמור ובשליטה, רק להקשיב ולא מקום של פסיכולוג אלא רוצה לשתף ווכו'

הי,

אציג את עצמי: שמי רונן, בן 38, נשוי ואב לשתי בנות מקסימות. חולה בטרשת נפוצה. בין היתר יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה אך אני עוסק בבקרה תקציבית בחברה גדולה.

אני שמח שכתבת ונהניתי לקרוא אודות החוויות שלך. ע"מ "לחסוך" אי- הבנות: אין מדובר בטיפול מכל סוג שהוא. שנינו משתפים חוויות ותפיסות עולם. אני מאד מאמין בערך השיתוף וחושב שהשיתוף יכול להביא הן להקלה מאד גדולה ואולי אף לשינוי בצורת המחשבה וההתנהלות היום- יומית.

כפי שכתבתי קראתי את שכתבת. למעשה קראתי מספר פעמים. את כותבת שבהרגשה שלך יש לך מספיק תוכן לשלוש פגישות בשבוע ושהמטפל "ירשום בינתיים מה שהוא חושב לנכון". קצת יקר. אני מאמין שהפסיכולוגית שלך למדה שנים ארוכות. אפילו אני מאמין שהיא פסיכותרפיסטית. פגשת אותה מספר שנים והיא בטח מכירה אותך די טוב. הרבה מטפלים מתנגדים לשיחות טלפון ארוכות. די בצדק - היא (הפסיכולוגית) עובדת בפגישות פנים אל פנים. בוודאי היא מרגישה שהיא לא יכולה לתרום, וקרוב לוודאי מזיקה, בטלפון. אני מציע שבתחילת הפגישה הבאה תגידי לה איך את מרגישה ותיישרו את ההדורים. המייל - אותו הדבר: בשיחה, בוודאי שבשיחה טיפולית יש הרבה יותר מהדברים שנאמרים... אני בטוח שרואים כשאת נפגעת או כשאת שמחה. אתן בנקודה שעולה חוסר הבנה / חוסר הסכמה בינכן. והייתי מציע לשוחח בצורה גלויה. תמיד תוכלי להחליף מטפל, אך יש לך פה הזדמנות לומר איך את מרגישה. אני מאמין שמשבר (בכל נושא) הוא הזדמנות. הזדמנות לבצע "התאמות" קלות ולהמשיך.

במהלך הטיפול שתיכן מגלות דברים זו על זו וכל אחת על עצמה. את למעשה אומרת שהיא ידעה את "התשובה" והעדיפה לשמור לעצמה. גם אני חשבתי ככה בעבר. הייתי בטוח שהמטפל תאב בצע שמשחק איתי רק כדי להרוויח כסף. לא כך. תתפלאי אבל אני בטוח שהסיבות להתנהגות שלך במציאות לעיתים ברורות לחלוטין ולעיתים חידה. שתיכן יחדיו מנסות להבין מתוך כוונה שההבנה תוכל לגרום לשינוי ההתנהגות ביום יום. זה תהליך ארוך וקשה. ודי חשוב שיהיה שם מטפל. ז"א (ואגיד שוב למען הסר ספק) איש המקצוע המיומן שיושב מולך "מניע" את התהליך ומעודד את השינוי. ויחד עם זאת אני מעודד אותך לכתוב. הרבה אנשים ישמחו לקרוא את אשר על ליבך וייתרמו מהניסיון שלך והתובנות שאת מעלה.

את כותבת שלעיתים ישנם אירועים בהם את מזהה את התגובה הלא נכונה שלך ויותר מכך המטפלת "דרכה לך על יבלת" ובעצם שיחזרה חוויה מהעבר. אני חושב שחשוב שתיפגשו ותספרי לה איך את מרגישה. אני חושב שאת בנקדה מאד חשובה וחבל לוותר עכשיו. אני יכול לספר לך שאני עצמי לעיתים קצר רוח וחסר סבלנות. אבל בהיותי מכיר את עצמי קבעתי עם עצמי "חוק" שתמיד תהיה עוד פגישה. ז"א לא קמים ועוזבים. זה לא פייר - לא לך ולא למטפלת. ולי הייתה בטן מלאה, ותחשבי שכושר הביטוי שלי די בסדר... אבל תמיד תהיה עוד פגישה. את חייבת את זה לעצמך וחייבת לפסיכולוגית שפוגשת אותך כבר 3 שנים. קשה לי להאמין שהפתרון יהיה אצלה ביד לפני שהוא היה אצלך. אתן חושפות את הדרך בה את מבינה את העולם ביחד.

המון שנה טובה.