אורית תודה על תגובתך. כמובן שבנטילת הכדורים איכות חיי תשתפר פלאים וכן זה עדיף על המצב כפי שהוא עכשיו. הלוואי שיכולתי לקבל את התחושה הזאת שוב.n אך יחד עם זאת נכנסים שיקולים נוספים למשוואה: כמו תלותיות לאורך שנים בכדור, חשש מהגמילה העתידית, וחוסר אותנטיות של ה"אני" האמיתי שלי. לכן ההחלטה היא קשה כל כך…...

מאז ומתמיד זוכרת את עצמי ככה, כשהראש חושב ללא הפסקה. אני כן זוכרת את עצמי ללא חרדה וללא כדורים בגיל צעיר, אך מניחה שזאת בעקבות חוסר ידע ו/או גילי הצעיר יחסית שלא יכולתי לשים את האצבע שיש בעיה (קסם הבורות- לא ידעתי על הבעיה וכך גם לא הרגשתי אותה…). לא זכור לי אירוע ספציפי בחיי שהוא גורם לחרדות: בסהכ גדלתי בסביבה מצויינת וחייתי חיים טובים ונורמטיבים. 

מה שלא היה לי אף פעם זה יציבות- החרדה הייתה מופיעה והולכת כמעט תמיד. ואם אין חרדה אז יש דאונים. ושוב, זה לא שאין ימים טובים: אבל הימים הלא טובים הם קשים ובעיקר הקושי זה חוסר היציבות.  לכן החשש שלי מנטילת הכדור: כיוון שהחרדה לא נבעה עקב אירוע ספציפי (לדעתי), אני חוששת שזו היא אני פשוט. ולכן נטילת הכדורים אומנם תעזור לבעיה אך לעולם אני אשאר ככה וביום שאפסיק הבעיה תחזור= תלותיות בתרופה.

לני, תודה שהגבת! זה עושה כל כך טוב לדעת שאת לא לבד ושעוד מישהו עובר כמעט בדיוק מה שאת עוברת. מה שאת מתארת זה כמעט כמו לקרוא את היומן הפנימי שלי. אני מרגישה שזו כזו החלטה גורלית שאני משתתקת מלקבל אותה... כבר הייתי שם וזה עזר לי. אבל מעולם לא הרגשתי שלמה עם העובדה שאני צריכה לקחת את זה. את מתארת את מצבך שבאמת על מנת "לצאת מהקונכייה שלך" זה עזר לך. אצלי המצב קצת פחות קיצוני- אכן אני מתקשה מאוד אבל יש ימים טובים ורגעים טובים יותר מידי פעם, מה שהכי חסר לי זה היציבות. ולא לפחד מהדאון או החרדה הבאה שתבוא. בעיקר פוחדת להתחיל את הטיפול כי היה לי כ"כ קשה להפסיק בפעם הקודמת, ומאוד רוצה להצליח בזכות עצמי אבל נראה כמעט בלתי אפשרי עכשיו.nהאם ניסית להפסיק את התרופה ונתקלת בתסמני הגמילה? איך ידעת שה"חזרה" לכבדות אינה בעצם אחד מתסמיני הגמילה מהתרופה? האם ניסית טיפול אלטרנטיבי? n

כן, הפחד מהדאון או החרדה הבאה גרועים כמעט כמו הדאון או החרדה עצמה :)nואת באמת לא לבד, אני נתקלת פה כל הזמן באנשים שמעלים בעיות שאני חוויתי וזה מצחיק כי כולנו עוברים תהליכים דיי דומים, ואנחנו הולכים אחד ליד השני ברחוב בלי לדעת את זה. זה מחזק לדעת שאתה לא כזה דפוק, שזה נורמלי וקורה להמון...nnלא עברתי טיפול אלטרנטיבי שזאת טעות מהצד שלי כי הפסכיאטר השביע אותי לגשת לטיפול קוגנטיבי התנהגותי תוך כדי נטילת התרופה. ולא הלכתי בגלל העלות של הטיפולים, ואת יודעת מה ? כשאני חושבת על זה עכשיו, אני זוכרת שהפסיכיאטר אמר לי שהטיפול הקוגנטיבי יועיל כך שבשלב מסויים אני יוכל להפסיק עם הכדורים. לא יודעת למה רק עכשיו זה עולה לי לראש.nבכל אופן אני לא יודעת עד כמה זה נכון כי הטיפול הקוגנטיבי אמור לתת כלים להתמודדות והכדורים מטפלים באיזון כימי מסויים במוח, אבל היתי מציעה לך לשאול את המטפל שרשם לך את הציפרמיל אם הוא חושב שזה משהו שיכול להועיל לך. nnאני יודעת שאעשה את זה בשלב מסויים כשהזמן והכסף יאפשרו ליnnבנוגע לתסמיני גמילה אני אהיה כנה. ניסתי להפסיק בערך שלוש פעמים, כל אותן הפעמים היו חסרות אחריות כי עשיתי את זה לבד על דעת עצמי , לקחתי יום כן יום לא, ואז יומיים לא, שלושה ימים לא,בקיצור, שטות גמורה ואין לי תירוץ למה עשיתי את זה. אבל לא הרגשתי תסמיני גמילה קיצוניים. פשוט שמתי לב שאני חוזרת לפחד מאותם הדברים, שהמחשבות הטורדניות מבצבצות שוב לאט לאט ובעיקרון: שרמות הסרוטונין במוח שלי חוזרות לקדמותן.nאז חזרתי לקחת. nnאני מקווה שאת עשית את הגמילה בהתייעצות ובצורה מסודרת . nבכל אופן, תשאלי על טיפול קוגנטיבי התנהגותי ותקראי על זה קצת באינטרנט , זה אמור להיות טיפול יעיל מאוד. nn

לני, כל כך מתחברת למה שכתבת "הפחד מהדאון או החרדה הבאה גרועים כמעט כמו הדאון או החרדה עצמה". כל כך נכון. כיף לשמוע עוד מישהו שמרגיש כמוני ואני מאוד מעריכה את התגובות שלך כאן. אני מרגישה שאני ואת (וזה יכול לענות גם על שאלתך @אורית זאבי יוגב) חוות את אותו סוג של בעיה: משהו מושתת קצת לא מוסבר, שמושך אותנו למטה. מכאן הפחד שלי בתלותיות בתרופה= זה אומר שטיפול מסוג cbt לדוגמא יכול לתת לי כלים להתמודד עם הבעיה, אבל לעולם לא יעלים אותה כמו שהכדור עושה. והתחושות שלי לעולם לא יהיו אותם תחושות עם או בלי התרופה. זה פשוט לא אותו דבר כמו שאמרת כשניסית להפסיק הרגשת את רמת הסרוטונים יורדת. זה פשוט לא אותו דבר. מרגישה לפעמים כמו נרקומנית שמחפשת את ההרגשה הטובה שוב.... אני יודעת שזה מוגזם ולא במקום ההשוואה הזאת אבל זה סתם מרגיש ככה לפעמים (מתנצלת מראש אם פגעתי במישהו באמרה הזאת אני חס וחלילה לא משווה סמים לכדורים מהסוג הזה). פשוט לא רואה איך אני אגמל מזה שוב. לני, האם את בזוגיות? מצליחה להחזיק זוגיות בריאה עם הטיפול או בלעדיו? שואלת כדי לדעת אם בני הזוג שלך מקבלים את זה- אני מרגישה שאם אספר לבן זוגי על הדילמה הזאת הוא עלול להבהל או לא להבין. תודה מראש!

סליחה שאני מגיבה באיחור כזה . ימים עמוסים בעבודהnלשאלתך, כרגע אני לא בזוגיות כבר חצי שנה.nהזוגיות האחרונה שהיתה לי התמשכה 9 חודשים והסתיימה מחוסר התאמה בסדר יום ומרחק וכו',שום דבר קריטי :)nכשהתחלתי לצאת איתו נורא חששתי מאוד לספר שאני נוטלת כדורים, אבל חלק בי הרגיש שאני חייבת לעצמי, שזה משהו שהיתי רוצה שהבן זוג ידע עלי, לקח לי בערך חודשיים לקבל אומץ ובאותו שבוע שהחלטתי לשתף אותו ניגשתי להוציא משהו מתיק הגב שלו שהוא לוקח לעבודה והפלא ופלא: גם הוא נוטל כדורים! לא ציפרלקס אבל כדורים שמטפלים בדיכאון וחרדה שאותם זיהיתי מערימת הכדורים שאבא שלי נוטל. nומי היה מאמין, הרי הוא בן אדם שדי הסתדר בעצמו בחיים, הוא בן 38 בעל עסק גדול ומצליח שהקים בכוחות עצמו, יש לו נכסים ודירה יפייפיה , הוא חברותי ומשדר בטחוןnאז צחקקתי לעצמי בלב ושיתפתי אותו, הסברתי לו למה אני לוקחת ומפה לשם התפתחה שיחה יפה ועמוקה בה כל אחד שיתף בחרדות שלו ובפחדים שלו ובתקופות הקשות שלו.nזה לא מדהים? לחשוב שמשהו בך דפוק ואז לגלות שכולנו בעצם קצת דפוקים? או שיותר נכון לומר שכולנו בעצם בסדר גמור! כולנו צריכים לעזור לעצמנו בכל האמצעים שעומדים לרשותנו. כי הבריאות הנפשית שלנו חשובה והצורך לשמור על שפיות במציאות כל כך אינטנסיבית זה צורך קיומי. nnדבר נוסף שאני רוצה לומר בהקשר לזוגיות...nמגיל 19 עד 21 היתי בזוגיות, אהבה ראשונה בלה בלה בלה, היה כיף וגם נוראי. התנהגות חסרת רסן ושליטה, התירוץ היה שזה אהבה ראשונה ומי בכלל ידע לנהל זוגיות.nהזוגיות שבאה לאחר מכן נמשכה שלוש שנים , אהבה גדולה מאוד, אבל שוב חוסר רסן ושליטה, נפילות למריבות קשות בכי קללות קנאה רחמים עצמיים חוסר הערכה עצמית חוסר בטחון חוסר שקט , יום אחד אני בגן עדן על גג העולם מוצפת באהבה ולמחרת אני בוכה ומקללת אותו ומוציאה כל רגש קטן מפרופורציות. nלא טופלתי אז בציפרלקס. nnרק בזוגיות האחרונה, למרות הקשיים , האהבה והמרחק , יכולתי להסתכל אחורה ולהבין כמה לא בריאה הייתי , איך התנהגתי בחוסר שליטה ואפשרתי לחרדות שלי ולחוסר יציבות שלי להרוס לי זוגיות עם אדם מקסים שאהבתי. איך הזקתי לעצמי ולא הבנתי שהדיכאון והחרדות פוגעים לי במערכת היחסים.nnגם כשהזוגיות האחרונה נגמרה, הצלחתי לקחת את זה בפרופורציות למרות הכאב והגעגוע, הצלחתי לא לשקוע בעצבות, ואני כבר חצי שנה רווקה ונמצאת ברשות עצמי וגיליתי שאני אפילו אוהבת את זה ולא כל כך נורא לי עם עצמי כמו פעם (תמיד רציתי להיות בזוגיות כי פחדתי להשאר עם עצמי , לא ידעתי איך אני אתמודד לבד עם העולם) nnnnnשאלת שאלה קצרה ועניתי לך בחפירה מטורפת, סליחה :) n

כמו שכתבתי ללני, אני מרגישה שזה סוג של משהו מושתת. מן חרדה שקיימת בי אומנם אני לא מרגישה אותה תמיד פיזית, אבל זה מן 'אוטומט' שלפיו המח שלי פועל וחושב. ואומנם כשאני בשיחות עם המטפלת שלי אני פתאום מבינה מה לא היה בסדר אבל 'בזמן אמת' אני לא מצליחה לעצור ולחשוב בהגיון. אם החרדה מגיעה היא מגיעה ואני יכולה לנסות ולעצור ו"להקל" עם מחשבות רציונליות וחיוביות אבל זה לעולם לא באמת יעזור לי לחזור לשגרת היום שלי או להסית את מחשבותיי, ואם כן זה רק לרגע ושוב יחזור חלילה…. nבנוסף חלק ניכר מזה בא לידי ביטוי בחוסר יכולת לקבל החלטות. מהקטנות ביותר כמו מה לאכול ועד לגדולות יותר. לפעמים אני יכולה לשבת שעתיים שלוש וגם יותר על ההחלטה הקטנה ביותר (כמובן שהייתי בטיפול תרופתי זה לא קורה) וזה ממש משבש לי את שגרת החיים. מרגישה שטיפול בשיחה אומנם מקל לזמן קצר אבל לא באמת מונע ממני להרגיש ככה.