אנונימית יקרה. עצוב וכואב לקרוא את מה שאת כותבת. קראי את מה שגרגוריו כתב.... לעולם אל תכחיש את החוויה הכל כך קשה של האדם שכותב. אני מאמינה לך בהחלט שכבר אינך מאמינה ומרגישה שמיצית כל חוט של תקווה ואינך רוצה מזון לעוס וקלוקל של ״ יש תקווה״ לנשמתך הדוויה.
רק אשלח לך חיבוק אוהב ואמיתי ואתפלל עבורך שתמצאי את קצה החוט שלך.
איתך

לצערי המחלה הנוראה הזאת חרדה   לא יעזוב אותך לכל החיים  בין הפוגה להפוגה זה חוזר וברמות שונות  . אני אישה מעל ג'י שישים סובלת מהדבר הנורא הזה מאז לידת התאומים שלי יותר מעשרים וחמש שנים  . עד עכשיו לצערי אין פתרון של מאה אחוזים  לא במרפאות ציבוריות ולא באופן פרטי  . למי שיכול להרשות לעצמו ללכת לרופא פרטי יקבל אולי יותר תשומת לב ושינויים בתרופות. הכל בגדר ניסיון. מצטערת ועצוב לדעת את האמת   . הסבל  הוא נורא  ומי שלא עובר את זה על עצמו לא מבין  . עדיין מחכה לניסים ... זה מה שנשאר לי לעשות .