מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

סרטן השד

כמוניסרטן השדמדריכיםשלומית מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד

(צילום: שלי פדן לורבר)
(צילום: שלי פדן לורבר)

שלומית מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד

מאת אלה הר-נוי
05/09/21
1 תגובות

 

כששלומית לאופר בת ה-30 התבשרה שהגוש בשד שלה ממאיר - היא הרגישה שבאותו רגע חייה נגמרו. שלוש שנים אחרי, היא מספרת ל״כמוני״ שדווקא המחלה לימדה אותה איך לחיות באמת.

 

איך ומתי הופיעו אצלך התסמינים?

 

״כשהייתי בת 26 הרגשתי בעצמי גוש בשד. הלכתי לבדוק את זה אצל כירורג שד והכל היה בסדר. מאז לא התייחסתי לזה. לא הייתה לי מודעות לכך שצריך לעקוב אחרי זה. ידעתי שאני צעירה, ואין לי גנטיקה משפחתית, אז לא ייחסתי לזה חשיבות.

 

בגיל 30 התחלתי דיאטה, ירדתי קצת במשקל, הגוף קצת השתנה ומשהו גרם לי ללכת לבדוק את זה שוב. הלכתי לכירורגית שד לבד, כי ידעתי שזה שום דבר ואין סיכוי שיש לי משהו. איך שהיא הרגישה את השד היא הבינה שזה לא סתם - שיש פה משהו״.

 

איך עבר תהליך האבחון?

 

״הכל קרה נורא מהר. הכירורגית הפנתה אותי לממוגרפיה ואולטרה-סאונד ויום למחרת הלכתי לאולטרה סאונד פרטי. מי שעשתה לי את האולטרה-סאונד ראתה מיד גם היא, והביאה אותי ישר לבילינסון לממוגרפיה וביופסיה.

 

מהרגע שהייתי אצל הכירורגית עד הרגע שקיבלתי את ההודעה שזה סרטן, לא עיכלתי את זה עד הסוף. אחרי שהודיעו לי הכל היה שחור. מבחינתי הפסיקו לי החיים באותו רגע. התקופה הזו הייתה קצת כמו שבעה, שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך, איך לאכול את זה. הרגשתי שחרב עלי עולמי. דיכאון. המון בכי. הייתי קובעת תוכניות עם חברים, מבטלת הכל ונשארת לשכב במיטה.

 

הרגע שהכי זכור לי מההתחלה, הוא שיצאתי מאחד התורים של שאיבת הביציות שהייתי צריכה לעבור לקראת הטיפולים, וראיתי פרסומת שלהקת ה״בק סטריט בויס״ מגיעה לארץ. אהבתי אותם נורא. התחלתי לבכות שלא אוכל ללכת להופעה. ממש הרגשתי שלקחו חלק מהחיים שלי, שאני לא יכולה לעשות כלום. בסוף בכל זאת קניתי כרטיס. אמרתי לעצמי שמקסימום הוא יזרק לפח. חודשיים אחרי הייתי בהופעה והכל היה בסדר״.

 

מה היו החששות הגדולים שלך?

 

״האמת היא שהדבר שהיה לי הכי קשה זה לאבד את השיער. לא היה לי אכפת משום דבר - רק לא רציתי לאבד את השיער שלי. ברגע שאת מורידה את השיער זו כאילו החותמת של המחלה. לא היה אכפת לי למות רק לא לאבד את השיער. אפילו שאלתי את הרופאה אם אני לא עושה כימו מה הסיכוי שלי לחיות. היא כמובן לא הסכימה לאפשרות הזו.

 

לפני שהתחלתי את הטיפולים הלכתי למספרה של פאות. אמרתי לספר שאני רוצה הכי קרוב לשיער הטבעי שלי שאפשר. הוא לקח לי חתיכה של השיער ועשה לי פאה. אני לא רציתי שהשיער ינשור לבד והחלטתי שאני מורידה ולא מחכה ללא נודע. קבעתי תור למספרה ובאותו שבוע לא ישנתי בכלל - כי הייתי מתעוררת בבהלה לראות אם יש לי שיער על הכרית. כשהגעתי לתור הספר עשה לי גלח ושם עלי את הפאה. שעתיים ישבתי על הכיסא ובכיתי שזה לא נראה טוב, שזה מכוער, שזה לא מה שהיה לי. כשחזרנו הביתה נכנסתי לחדר ובכיתי עד הלילה. בדיעבד הפאה הייתה ממש יפה. כשחזרתי לעבודה אנשים אפילו לא ידעו שזו פאה - חשבו שהשיער לא נשר בטיפולים״.

 

עוד על שיער וכימותרפיה

 

באילו טיפולים התנסית?

 

״התחלתי מכימו - ארבעה טיפולים של AC (טיפול כימותרפי המכיל אדריאמיצין וציטוקסן. א.ה) כל שבועיים ו-12 טיפולים של טקסול כל שבוע. תוך כדי התחלתי גם טיפול ביולוגי של הרצפטין ופרג׳טה כל שלושה שבועות. אחרי זה עשיתי ניתוח - למפקטומי והוצאת בלוטות ואחרי הניתוח עברתי הקרנות. את התרופות הביולוגיות המשכתי שנה ואחרי ההקרנות התחלתי זריקות של לוקרין וכדורים של טמוקסיפן.

 

הכי קשה היה לי הטיפול ב-AC. אחרי כל טיפול היו לי בחילות והייתי גמורה. הבחילות והעייפות היו בעיקר ביום של הטיפול ואולי ביום למחרת. יש תופעות שממשיכות לאורך כל התקופה - היה לי שינוי טעמים בפה והכל היה בטעם מתכת. לא משנה מה אכלתי - היה לזה טעם נורא. ממליצים לאכול תוך כדי הטיפול ארטיק קרח כדי למנוע את תחושת המתכת. אני מאוד ממליצה לבחור ארטיק שאנחנו לא מחבבות יתר על המידה, כי אחר כך אי אפשר לאכול את הטעם הזה יותר בחיים.

 

אוכלת ארטיק למניעת טעם מתכתי בטיפול הכימותרפי הראשון (צילום: אלבום פרטי)

 

לאורך כל התקופה לא הייתי מסוגלת לשתות מים או תה ירוק ומצד שני כל הזמן רציתי לאכול עגבניות שרי. חשק כמו של הריון. גם הרגשתי שחוש הריח שלי ממש חזק והיה לי ממש קשה להריח דברים מסוימים. הייתי צריכה שיחליפו סבונים בכל הבית. זה היה קשה. אבל חוץ מזה לא היו לי נימול, שלשולים או עייפות יותר מדי. ביום של הטיפול הייתי נחה יותר, וביתר הימים מתנהלת רגיל. הטקסול היה אצלי יותר רגוע.

 

באנו - אני, אמא שלי, אחותי ואח שלי - ממש לכל בדיקה ולכל טיפול. ניסינו לעשות כמה שיותר כיף. הפכנו את הטיפולים למסורת משפחתית וניסינו לעשות את זה כמה שיותר שמח. אומנם לא בטיפול הראשון והשני, אבל זה קרה בהמשך, עם הזמן. ככה חגגנו את סיום ה- AC, הבאנו עוגה ביום הולדת וכל אירוע אחר.  

 

חוגגים טיפול כימותרפיה אחרון (צילום: אלבום פרטי)

 

בין הכימו לניתוח היה חודש מנוחה לתת לגוף להשתקם. הניתוח עבר לי ממש בסדר. הייתי מאושפזת פחות מ-12 שעות. אבל בגלל שהוציאו לי המון בלוטות כאב לי להרים את היד. קניתי כרית הנקה וישנתי בתוכה כדי שלא אזיז את הידיים. אימא שלי עזרה לי להתקלח, להחזיק את הנקזים - שלא יזוזו כי זה כואב. אחרי שבוע הורידו לי את הנקז ואז התחלתי פיזיותרפיה ליד. היום אני לא מוגבלת בכלל, היד חזרה לעצמה לגמרי – יכולה לעשות ספורט, משקולות והכל. אבל האזור שליד בית השחי נותר רדום.

 

השלב הבא בטיפול היה הקרנות. אמרו לי מראש שהחלק הכי קשה בהקרנות יהיו הפקקים בדרך – וכך היה. לא הייתי עייפה, הייתה לי כוויה אבל נתנו לי משחה והיה בסדר״.

 

מה הכי עזר לך בהתמודדות?

 

״מה שהכי עזר לי זה שלקחתי חופש מהעבודה, עשיתי כמה שיותר כיף ושמרתי כמה שיותר על שגרה פעילה. עשיתי רק דברים שעשו לי שמח וטוב. שמרתי על חיוך ואופטימיות – אומנם לא מהתחלה, אבל פיתחתי את זה לאורך הדרך. היו רגעים קשים - נפלתי ובכיתי, אבל לא נתתי לזה מקום יותר מדי. קמים מחדש והולכים לים או לקנות נעליים עם אימא - דברים שעושים לי טוב.

 

שמתי יעדים בדרך. בכל פעם אמרתי – עוד מעט נגמר החלק הזה ואז עושים משהו מיוחד. סיימתי הקרנות עשיתי קעקוע. איך שחליתי אימא שלי אמרה שכשהכל נגמר נוסעים לניו-יורק וכך עשינו״.

 

משהו לחכות לו: טיול בניו-יורק לכבוד סיום הטיפולים (צילום: אלבום פרטי)

 

מה חברים ובני משפחה עשו שעזר לך?

 

״הייתי מוקפת במשפחה וחברים מדהימים. הם ליוו אותי מהרגע הראשון. המשפחה ליוותה אותי לכל טיפול ובדיקה, וחגגה איתי כל ציון דרך״.

 

מה היה מבחינתך החלק הכי קשה?

 

״ההתחלה הכי קשה – להבין מה קורה. לקבל את הבשורה הזו ולהבין מה המשמעות שלה. אני חושבת שאם אחותי - שעובדת בחברת תרופות - לא הייתה יודעת לנתב אותי בדרך, לא הייתי מצליחה לעשות את זה בעצמי, לדעת לנתב לאיזה רופא עכשיו ואיזו בדיקה לעשות עכשיו. מאוד קשה לנהל את זה, במיוחד אחרי שמקבלים את הבשורה.

 

אחרי זה החלק הכי קשה היה התהליך של איבוד השיער. אבל בדיעבד אני יכולה להגיד שהחששות לפני כל דבר היו יותר גרועים ממה שהיה באמת״.

 

האם הייתה גם איזושהי השפעה חיובית למחלה על חייך?

 

״כן! בטח. כמובן שאם הייתי יכולה לבחור לא לעבור את זה הייתי בוחרת לא לעבור את זה. אבל בשבילי זו הייתה קריאת השכמה על החיים שלי - זה גרם לי לעזוב את העבודה שלי כשהייתי במקום שלא הייתי מרוצה ממנו. החלטתי לעשות שינוי כיוון ומשהו משמעותי מהחיים שלי, אז הלכתי ללמוד חינוך מיוחד. זה משנה גישה לחיים – אני במרכז ולא אחרים. למדתי לעשות יותר מה שנכון לי ומה שטוב לי ולנסות לנצל את הרגע. אני עדיין בתהליך. לי יצאו מזה דברים טובים ועוד ייצאו מזה עוד״.

 

מה עוד את ממליצה לנשים אחרות שמתמודדות עם מצב דומה?

 

לחייך: ״כמה שיותר לחייך, להיות אופטימית ולנסות לעשות לעצמך כמה שיותר טוב. מותר לבכות וזה בסדר להישבר, אבל חשוב להתרומם ולהמשיך הלאה ולא לשקוע לתוך זה. עשי דברים שטוב לך, כיף לך, שמשמחים אותך. את צריכה לדעת שעכשיו את במרכז ולא אף אחד אחר. תקיפי את עצמך רק באנשים שעושים לך טוב״.

 

להצטלם: ״אני לא הצטלמתי עם הקרחת ובשלבים שונים בדרך, והיום אני ממש אוכלת את הלב על זה שאין לי תמונות מהתהליך. אני ממליצה להצטלם - גם אם באותו רגע לא תרצי להסתכל על זה. היום קשה לי שאין לי את התמונות האלה״.

 

איילין16
לפני 5 ימים

שלומית יקרה, 

את מדהימה, רגישה, אמיצה ומעוררת השראה.  כל הכבוד לך ששיתפת איתנו את התהליכים שעברת.  הרבה מאוד מזדהים עם התהליך וכשהם רואים איך את עוברת את השלבים ובסוף מגיעה לתוצאות טובות זה מאוד מעודד ומחזק.  מאחלת לך בריאות טובה ואיתנה ושתמשיכי לעשות רק מה שעושה לך טוב.

הקלד כתובת לסרטון יוטיוב: