הפסיכולוגיה המסורתית, זו שיסודותיה הונחו ע"י פרויד, התייחסה אל הרגשות האנושיים כאל "ישות" עצמאית, בעלת תוקף אובייקטיבי כמעט. פרויד שטיפל באנשים נוירוטיים, סבר שלראיה העצמית של המטופל מקום של אמת. הפסיכולוגיה המסורתית חקרה מחלות נפש וכשלים בתפקודו של האדם.

הפסיכולוגיה המודרנית עוסקת ב"תורת האושר". הפסיכולוגיה המודרנית מושתתת על תורותיהם של ממשיכיו של פרויד, כמו אדלר ופרנקל, והיא עוסקת בשאלה "מה עושה את האדם מאושר". זו גם הגישה של תורות האימון (coaching) לסוגיו, שהתפתחו בשנים האחרונות.

שיטת אימון הבריאות (health coaching), המשלבת בין שיטות האימון והמאפשרות למתאמן לחיות חיים בריאים יותר, התפתחה "מהשטח", ע"י מטפלים (רופאים, אחיות) שהתמודדו עם הקשיים של מטופליהם ליישם את השינויים עליהם הומלץ להם. מטרתה - לסייע לאנשים לחיות חיים בריאים יותר.

ההבדל בין אימון הבריאות לבין האימון האישי או העסקי הוא שאימון בריאות עוסק בתהליך. אם באימון אישי אדם שם לעצמו מטרה כלשהי ומתאמן אליה (לדוגמא, לבחור מקצוע חדש, או למצוא זוגיות), ברגע שהמטרה הושגה – האימון הסתיים. באימון בריאות, המטרה היא תהליכית – לסייע למתאמן לעשות פעילות גופנית באופן קבוע, או ליטול תרופות בזמן, או לשנות את התזונה שלו בהתאם לצרכי הגוף וכד'. אין כאן נקודת סיום – ולכן באימון בריאות יש עיסוק מתמיד גם במעידות, אי העשיה, וכד'.

אנחנו מאמינים שהאדם הוא יצור שלם, בעל יכולות בלתי מוגבלות, והוא מערכת מורכבת ושלמה הרבה מעבר למחלה זו או אחרת השוכנת בגופו. המיקוד ביכולותיו של המתאמן מאפשר לו לבנות הערכה עצמית מספקת שמאפשרת לו לחזור למטרותיו הבריאותיות שוב ושוב, ותוך בחינת האפשרויות העומדות לפניו ללא שיפוט.

"ללא שיפוט" הן מילות המפתח. השופטים הפנימיים שלנו עובדים הרבה מעבר למה שביקשנו מהם. הם לובשים צורות שונות (של אמא, סבתא, אבא, מורה, מדריך בצופים וכד') ועסוקים כל היום בליצור בנו רגשות אשמה. התופעה מוכרת לנו סביב הנאות, אוכל, בילויים, יחסים עם חברים.
אצל אנשים הסובלים ממחלות כרוניות, ומחלות מעיים דלקתיות במיוחד, עצם קיום המחלה יכול לעורר תחושות אשמה 1. אשמה כלפי הקרובים ביותר, כלפי מקום העבודה, החברים.

למסתכל מהצד זה נראה מוזר – מדוע שאדם שחלה בדלקת במעיים יחוש אשמה? אך זוהי חוויה אישית של הרבה חולים, במקביל להתמודדות עם סטיגמות 2, לחצים של חיי היום יום 3, מעברים בין מרפאות 4 ועוד.
ההמלצה של הרופאים כיום – לחפש פתרונות משולבים, המאפשרים למטופל לעבוד על תחושות סובייקטיביות, רכישת כלים להתמודדות מושכלת יותר עם סטרס וקבלת מידע ותמיכה מצוותים רפואיים וסיעודיים 5.

השלב הראשון והחשוב ביותר ביצירת חיים טובים במידת האפשר עם מחלת מעיים או עם סטומה, הוא שלב הקבלה (Acceptance) 6. המטרה היא לקבל את המצב הקיים כמצב נתון, להשלים עם הסטומה לא מהמקום של הכנעה, אלא מהמקום של "לעשות שלום".

מדוע זה חשוב? היסטוריה מוכיחה שאנשים שהצליחו להגיע להישגים ולחיות חיים שלמים עם ולמרות הנכות שלהם, פעלו מתוך הכרה מלאה במציאות. דוגמאות לכך: המלחין הדגול בטהובן שנעשה חירש והמשיך להלחין ולנצל על ביצוע של יצירות מופלאות, הלן קלר היתה חירשת עיוורת אילמת וסופרת מפורסמת, סטיבן הוקינג הינו פיסיקאי ופרופסור באוניברסיטת קיימבריג' למרות היותו חולה במחלת ALS ומשותק בכל גופו.

הכרה מלאה במצב הנתון תוך השלמה איתו משחררת אנרגיות שעד אז הופנו למלחמה במחלה. האנשים שעברו טראומה, או חלו במחלה כרונית קשה, כמו ניתוח ליצירת סטומה, יכולים להתנהל בשני מסלולים עוקבים או מקבילים:

א. בשלב הראשון אנשים חווים כעס, תיסכול, אי הסכמה עם המצב באופן מתמשך. הם מאשימים את עצמם, את המשפחה, את הרופאים והממסד שכשלו בטיפול בהם, במצבם החדש. הם מתמקדים בקשיים והמגבלות שמצבם החדש יוצר בחייהם, ומוציאים המון אנרגיה על כך. מצב רוחם לרוב ירוד, והם ללא ספק חשים אומללות אמיתית. המחשבה שמנהלת אותם בחיים דומה לשאלות מהסוג "למה זה קרה לי? למה דוקא לי? הלוואי ולא היה קורה לי כל זה". אנו קוראים למחשבות כאלה "מחשבות חוסמות". מחשבות חוסמות בד"כ מייצרות רגשות קשים של כעס, תיסכול, קורבנות, עצב.

ב. לאחר השלב הראשון חלק מהאנשים מתחילים לעבור תהליכים קוגניטיביים ורגשיים, במהלכם הם מפנימים את העובדה שהסטומה שבדופן בטנם היא עובדה קיימת, לטוב ולרע. הם מתחילים להבין שזהו גופם ואלה הם חייהם והם ורק הם יוכלו לשפר את המצב הקיים. הם מצליחים לשנות את הלך המחשבות שלהם ממחשבות חוסמות ל"מחשבות מקדמות". דוגמא למחשבות מקדמות: " הסטומה הצילה את חיי, אני אסיר תודה לה", "זה המצב הקיים. עכשיו בואו נראה כיצד אני מנרמל את החיים שלי מכאן והלאה". מחשבות מקדמות מייצרות רגשות חיוביים, כמו תחושת אופטימיות, תיקווה, אמונה, הודיה וכד'.

תוצאה ישירה של שינוי הגישה הזה הוא בנטילת אחריות. בשלב הראשון האחריות עדיין מוטלת בגורמים חיצוניים (מערכת הבריאות, הרופאים, הדיאטנים וכד') ובגורמים ביולוגיים פנימיים (זה הגורל, המחלה תורשתית, בגילי, במצבי וכד').
מצב זה משקף חוסר אמונה של האדם להשתקם. הספרות מצביעה על כך שבמצב של חוסר אמונה הסיכויים לחזור לחיים בריאים באמת נמוכים 7.

ברגע שהאדם מסוגל להחליף את המיקוד שלו לגורמים פנימיים (התמודדות אישית עם לחצים) וחיצוניים סביבתיים (תזונה, פעילות גופנית), האחריות על מצב בריאותו עוברת אליו.

חשבו איזה עולם אפשרויות בלתי מוגבלות נפתח לפנינו כאשר אנחנו המנהלים של עצמינו! מרגע זה אנחנו אחראים להתעדכן בכל חידושי הרפואה שהאינטרנט מספק לנו. מרגע זה אנחנו אחראים ללמוד מניסיונם של אחרים בקבוצות תמיכה אמיתיות או וירטואליות.

כאשר האחריות עלינו אין מקום יותר לחשוב "בקופ"ח לא נתנו לי את התור הקרוב לרופא, אז אין לי מה לעשות עד אז". במקום מחשבה חוסמת שכזאת, ניתן לגייס מחשבה מקדמת כמו "התור לרופא רחוק. בוא נראה מה אני יכול לעשות בינתיים בתחומים של רפואה משלימה, שינוי התזונה, התאמת הפעילות הגופנית. אולי אפנה לאחות מדריכה ואתייעץ איתה." ועוד מחשבות דומות שעוזרות "להפוך כל לימון – ללימונדה".

אז מה דעתכם?