כשמתחילים ללמוד לנגן, לומדים קודם כל את שמות הצלילים הלבנים. כך מתקדמים מצליל לצליל ומתחילים לנגן ביד אחת ואחר כך גם בשתי ידיים.
ואז מגיע היום הזה שמופיע לו סימן חדש. סימן של דיאז. זה נראה כמו הסולמית בטלפון (#) והוא מוצמד לתו. בהתחלה הוא יוצמד לתו 'פה', כי זה הדיאז הראשון שלומדים. אז יקראו את שמו 'פה דיאז'.

לא משהו מסובך מדי במבט ראשון אבל במבט שני - זו הבעייה העיקריתבגללה נושרים תלמידים מלימודי פסנתר ואורגנית.

אחת השאלות ששאל אותי תלמיד שסובל מבעיית קשב וריכוז היתה:
למה לצליל השחור אין שם משל עצמו?
למה הוא נקרא על שם השכן שלו - הצליל 'פה'?   

שאלה פשוטה שלרוב אף פעם לא שואלים.

אבל השאלה הזו לא היתה סתם שאלה. הסימנים הללו של דיאז ובמול עושים בלאגן גדול בקריאת התווים. הם מלכלכים את הדף בעוד ועוד סימנים וגורמים לנו להתחיל לחשוב יותר ויותר בזמן הנגינה.

ככל שיש יותר צלילים שחורים המעורבים ביצירה כך קשה יותר לקרוא מהדף. כך אנחנו מאבדים יותר ויותר נגנים שאהבו לנגן ועכשיו, קשה להם להתמודד עם קריאת התווים.

אחד הדברים שצריך לדעת הוא שכשמנגנים חושבים. הרבה אנשים שפגשתי חושבים שלנגן זה סוג של מיומנות כשכשאתה יודע אותה היא פשוטה וזורמת בין האצבעות. מה שלא יודעים הוא, שבזמן הנגינה צריך כל הזמן לחשוב. למעשה... המוח מלא במחשבות, במספרים, בתכנונים והכל נעשה תחת לחץ איום.  
אם הייתי פורש לכם כאן את מספר האלמנטים שצריך לקרוא ולהתחשב בהם בזמן הנגינה, הייתם חושבים שמי שמנגן הוא איזה סופרמן. כמעט מעשה על-טבעי.

אז מה עושים? חושבים הרבה? חושבים במאמץ?

הדרך לפיתרון היא להוריד את כמות הזיכרון או החשיבה.
אם בזמן הנגינה אני צריך להתחשב בעשרה אלמנטים בו זמנית, אז אם אצליח להוריד אותם לחמישה בלבד, הרי שפיניתי לי מקום בזיכרון המיידי. הורדתי את כמות המשאבים שאני צורך, מה שבהכרח מוריד את הלחץ להגיע לצליל הבא בזמן.

האקורדים הם דוגמה מצויינת מעולם המוזיקה.
אפשר לכתוב אקורדים כמו שכותבים תווים. בעבר היו עושים זאת, אולם בתחילת המאה הקודמת חיפשו מוזיקאים דרך קלה יותר לקורא כמות גדולה של אינפורמציה ברגע אחד, והמציאו את כתב האקורדים.
כל מוזיקאי ג'אז קורא אקורדים. כך גם כל מוזיקאי שמנגן מוזיקה קלה.

אקורד נרשם באותיות אנגליות/לועזיות וכל אות מספרת סיפור שלם.

מכיוון שכמות האלמנטים בתווים גדולה כל כך כדאי תמיד לחפש קיצורי דרך, דרכים מקוריות לזכור את מה שצריך כי בסופו של דבר - אנחנו רוצים לנגן. לא להתעסק עם כל מיני יכולות מופלאות שלרובינו אין, כמו קריאת תווים שוטפת.

ונחזור לצלילים השחורים. מה עושים כדי להסיר את המכשול שהם יוצרים?

ההסבר פשוט מאד. הצלילים השחורים הם כמו שחקני ספסל בכדורסל. כשהם עולים לשחק, הם מחליפים שחקן לבן.  כפי שידוע לנו, שחקני הכדורסל השחורים טובים יותר מהשחקנים הלבנים (זו לא גזענות - סתם עובדה יבשה) וכך גם במוזיקה. הם אילו שנותנים את טעם הצליל, את איכות ההרמוניה המופלאה, את התפנית שעושה טוב לשיר.

ברגע שמודעים לכך שצליל שחור מחליף לבן, זה כבר לא מפחיד כל כך. לא נוסף לנו צליל חדש אלא צליל אחד החליף אחר. זו גם הסיבה שאין לו שם.

המערכת המוזיקלית בנויה על עיקרון של סולם, וסולם מערבי כמו מינור ומז'ור מושתת על שבעה צלילים בלבד.  שבעה צלילים מתוך 12 אפשריים. לכן כשמנגנים צליל שחור הוא מחליף אחד לבן וכך שומר על עיקרון שבעת הצלילים בסולם.

המודעות להחלפת הלבן בשחור משאירה את התלמיד ער לשינוי בכל פעם שהוא פוגש בו.
הצליל הלבן יצא מהמשחק. לא צריך להסתכל עליו, לא צריך להתעסק איתו. הוא לא שם ולא יהיה שם בקרוב!

וכשהוא לא שם ניתן לראות תמונה צרה יותר. צרה יותר מבחינת זווית הראיה, רחבה הרבה יותר מבחינת ההבנה.