כבר אמרתי כאן שכתיבת הבלוג הזה מזכירה לי נשכחות, בקלות אני חוזרת לימי ילדותי ונזכרת באיך התנהלו הענינים אז.

 

היום הייתי בשוק בצלאל וקניתי מגבות בכלום כסף וכך נזכרתי בפלאפל...

 

בילדותי הורי ניסו לשמור עלי מפני השמנתי ומה שאני מצליחה לזכור הוא שכשהיינו יוצאים לבלות, כל המשפחה, ולאכול בדרך פלאפל בשוק בצלאל לי לא היו קונים מנה.

פעם היו בשוק בצלאל דוכני פלאפל מדהימים בריחות ובצבעים שהיו מכל עבר.

 

אפילו עכשו המון שנים אחרי זה, עומדות דמעות בגרוני כשאני נזכרת בתחושה שלי כמהה למאכל האסור הזה, ששנים אחר כך עוד חשבתי שהוא משמין עד אימה וזה יהיה אסון אם חס וחלילה אוכל אותו.

 

אם הייתי רוצה להציק לאמא שלי (אני לא) הייתי שואלת אותה מה היא חשבה בליבה כשמנעו ממני הילדה את הפלאפל.

אמא שלי לא אהבה פלאפל אז גם היא לא היתה אוכלת ואולי בגלל זה לא חשבה שזה כל כך נורא... אבל אבי ואחי אכלו בשקיקה ואני אפילו לא העלתי על דעתי שזה יכול להיות מותר לילדה כמוני.

 

שנים אחר כך כשהתבגרתי והבנתי שלאכול פלאפל זה ממש לא נורא, הייתי קונה לי לתרגול המון כדורי פלאפל והייתי אוכלת עד שכיסיתי את חור הילדות הזה.

 

אבל אני מוכרחה להגיד שאף פעם לא אכלתי פלאפל בפיתה, כי כמו שאתם יודעים, לחם זה הרי איום ונורא!!!

 

אז עד היום הזה לא אכלתי מנת פלאפל שלמה ואיך שאני מכירה את עצמי גם לא אוכל אף פעם...

 

מעניין מה פסיכולוג היה עושה עם הפוסט הזה...