אני חליתי בטרשת נפוצה לפני כתשע שנים.

חליתי בזמן הכי לא מתאים עבורי, לא שיש בכלל זמן מתאים לחלות במחלה.

חליתי בגיל יחסית מאוחר, בגיל 49.

אני אורתופד מנתח מומחה. מומחה בהחלפות מפרקים וספורט. המחלה הופיעה אצלי בדיוק בתקופה שהתחלתי להתבסס ולפרוח מבחינה מקצועית. קליניקות עמוסות, ניתוחים פרטים וניהול שירות בבית חולים. מרצה ברחבי הארץ ואורח בתוכניות בריאות בטלויזיה. מוכר ומוערך בקרב עמיתיי למקצוע בישראל.

חליתי בתקופה של שיא הבריאות. מגיל 15 אני עוסק באופן קבוע בספורט. ספורט סיבולת. ריצות ארוכות, רכיבת אופני הרים אקסטרים (שנים לפני שהפך להיות טרנדי). מתחרה מספר פעמים בשנה. לא בשביל גביע, בשביל החוייה.

בגיל גילוי המחלה עדיין שירתתי במלואים כקצין ביחידה סדירה של מגלן. מתאמן עם ויוצא לפעילות מבצעית עם חיילים בסדיר.

ההתקף הראשון  הופיע כבום. הייתי שרוע על הרצפה בבית למשך שעות מבלי יכולת לקום.

השנים הראשונות עם המחלה היו סוערות. התקף רדף התקף. מהר מאד נאלצתי להפסיק פעילויות . גם מקצועיות וגם בספורט.

מהר מאד נאלצתי להפסיק לנתח ולהפסיק פעילות ספורטיבית. למרות שניסיתי כמעט כל סוגי הטיפול במחלה ( בטאפרון, אלמטוזומאב, טיסאברי ואפילו כמוטרפיה ) המחלה המשיכה ועברה להיות מסוג מתקדמת ( פרוגרסיבית).

החיים עם המחלה חייבה אותי לעשות שינויים גדולים. בדיעבד , שינויים ברוכים.

ההתחלה לא היתה קלה,ניסיתי להלחם במחלה. עד שהבנתי שהדרך היחידה להתמודד היא להתאים את עצמי ולמחלה. להתאים את עצמי למוגבלות אך לא לוותר על חלומות ופעילויות.

הפסקתי לעבוד מסביב לשעון. התמקדתי בעבודה במרפאה. בקצב חדש, יותר רגוע. פתאום יש לי זמן לדבר עם מטופלים וכחולה בעצמי, להבין אותם יותר. זכיתי להוולד מחדש כרופא. רופא כמו שחלמתי להיות בצעירותי. מבין, מקשיב, אכפתי ואמפטי יותר.

זכיתי בתמיכה רבה מהמעביד החדש, שירותי בריאות כללית. הבינו שגם עם המוגבלויות יש לי מה לתרום. מינו אותי למנהל מרפאה ואף שלחו אותי ללמוד תואר שני בניהול מערכות בריאות. למרות , אולי בזכות ההזדמנות החדשה שהמחלה אפשרה לי הצלחתי גם ברכישת תואר וידע חדשים.

חשובה מזה, היתה ההתחברות מחדש למשפחה. שלושת הבנות הגדולות שלי ( דר' נעמה, פיה ותמנה) בעצם גדלו ללא נוכחותו של אבא. שהיה תמיד בלימודים או בעבודה.  עם הזמן הפנוי הנוסף, והרוגע הפנימי שמצאתי הצלחנו להתחבר מחדש. נוצרו מערכות יחסים חדשות ואיתנות עם הבנות. בתקופה של בדיוק לפני האבחון נפרדתי והתגרשתי מאשתי הראשונה. הפרידה היתה בהסכמה ונשארנו ידידים . התחתנתי בשנית עם קרינה. פיזיוטרפיסטית . למרות שהכירה את המחלה האהבה התגברה ומאז אנחנו ביחד. יש לנו שני  ילדים קטנים שהם אחים לכל דבר לבנות הגדולות . זכיתי שוב להיות אבא, לא רק אבא עם ניסיון אבל אבא עם זמן פנוי וסבלנות. אבא נוכח .

בצעירותי תמיד היה לי אופי יצירתי. ציור, פיסול וצילום. התודעתי לצילום בגיל 12 כשאבי ז"ל חזר מנסיעת עסקים ליפן עם מצלמת Asahi Pentax SLR. בשנות בית ספר למדתי בעצמי לפתח תמונות.

בשנות הלימוד וההכשרה הארוכות לאחר השירות בסדיר די שכחתי את היצירה בכלל והצילום בפרט. לא היה זמן.

לאחר שחליתי, לאחר שהתחלתי לחיות עם המחלה חיפשתי מפלט עבור הנפש. די טבעי שחזרתי לצלם. אך הפעם החלטתי גם להקדיש לתחביב יותר זמן. עם הזמן הפנוי שנוצר לי למדתי יסודות הצילום באופן מסודר בבית ספר לצילום . המשכתי לצלם ולתעד . בהדרגה, עם התקדמות המחלה נאלצתי להחליף ציוד ולעבור לציוד קטן וקל יותר. מכוון שכבר היה קשה לי לצאת לבד הצטרפתי לטיולי צילום עם קבוצת צילום בפייסבוק. זכיתי בחברים חדשים ולמדתי מהם לא להתבייש לקבל תמיכה ולא להתבייש לבקש עזרה. החברים החדשים עושים הכל כדי לעזור ולהנגיש את הטיולים המשותפים.

כעת אני מעונין להעמיק את הידע והניסיון . אני לומד עם צלמת מקצועית אומנותית. רוכש כלים חדשים שבעזרתם אני מעונין לספר את החיים עם ועל אף מוגבלות בעזרת הצילום.

https://www.flickr.com/photos/drdanno/albums/72157677607053566

תמונותיו של ד"ר דניאל קריין יוצגו בגלריית "הבית" לאומנים ויוצרים עם טרשת נפוצה, במדרחוב זיכרון יעקב (רחוב המייסדים 43).