הצנצנות של סבתא ברכה

הסיפור החל בראש השנה בשנת 1987, נסענו כל המשפחה ברכב הישן של אבא לכיוון הבית של סבתא ברכה בכרכור. אני זוכר את הדרך העקלקלה הרבה חול כי עוד דאז לא סללו כבישים בצורה סדירה. נסענו נסענו לסבתא ועד שהגענו אליה פרחה נשמתנו משום שלא פשוט להגיע מראשון לציון ועד לכרכור זו הייתה חתיכת דרך דאז שלא היו כבישים מסודרים כמו של היום.

אחד הדברים שאני הכי מתגעגע אליו בבית של סבתא ברכה היה הריח של הדגים והאוכל שסבתא הייתה מכינה לכבוד ערב ראש השנה, האמינו או לא הריח של המרקחת של מזון עדיין כיום אני מסוגל להריח אותו אפילו בעת כתיבת שורות אלו עדיין אני מריח אותו באפי.

היינו יושבים סביב שולחן מברכים ברכות של ערב ראש השנה, ובסיום היינו טורפים ממש כמו חיילים בשדה הקרב גוועים ברעב שלא ראו אוכל של בית כמה שבועות טובים.

אחד הדברים שהכי קשה לי לדבר עליהם זה שסבתא הייתה מביאה צנצנות עם ממתקים לכל הנכדים אבל רק לי היא לא הביאה, תמיד אמרתי לאימא שלי "אימא למה סבתא חילקה לכולם ולי לא?" אז היא אמרה לי "ראה בני זו החלטה של סבתא למי לתת ולמי לא".

תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: ערב חג כולם יושבים מסובין לשולחן החג, אוכלים ושותים כיד המלך, בסיום הארוחה כל נכד מקבל מתנה לחג צנצנת עם ממתקים, ורק לילד אחד לא נותנים שום דבר, תארו לעצמכם מה ילד אמור להרגיש כשנותנים לכל הילדים מתנה לחג ורק לו לא נותנים, כך בדיוק הרגשתי ובכל פעם שהתקרב החג תמיד חוויתי תחושה של עצב פנימית קשה מאוד שהנה כל הנכדים יקבלו שוב פעם מתנה ורק אני לא אקבל, וגם שאשאל את אימא היא פשוט תנסה לסתם את העיניים ולא לנסות להבין אותי ולתת לי גם צנצנת עם ממתקים או אפילו איזה פרס קטן גם הייתי מסתפק בו.

בכל פעם אמרתי לאימא "אימא אני לא רוצה ללכת לסבתא בחג" והיא הייתה אומרת לי "למה בני"? אני הייתי אומר מנגד "כי כולם מקבלים מתנה לחג ואני היחיד שלא מקבל שום דבר", (התחלתי להרגיש אשם כאילו אלי שעשיתי משהו רע והתחלתי להאשים את עצמי בזה שסבתא לא נותנת רק לי מתנה לחג), אימא אמרה לי "בני היקר זו החלטה של סבתא למי לתת וזו הבחירה שלה ואתה צריך לכבד זאת". הייתי מאוד עצוב לנוכח העובדה שאימא לא מבינה אותי וכעסתי נורא.

עברו השנים וסבתא הייתה על ערש דווי שוכבת בבית החולים וממתינה לנפיחתה האחרונה. הגעתי לבקר את סבתא ברכה ביחד עם כל המשפחה, וכשהיא ראתה אותי עיניה נצצו, והיא אמרה לכולם לצאת מהחדר כי היא צריכה לדבר איתי ביחידות, ההורים המשפחה בהתחלה חשבו שהיא סנילית והוזה אך היא עמדה בכל תוקף וקראה לאחות להוציא את כולם מהחדר חוץ ממני. כשרק אני הייתי בחדר היא אמרה לי לסגור את כל הווילון שמפריד בינה לבין שאר המטופלים באותו חדר. סגרתי את הווילון ואז היא אמרה לי בנפיחת נשמתה האחרונה "נכדי היקר בבקשה לך למחסן ותקרא את הפתק שבשידה האפורה". ובאותו רגע נשמתה עלתה השמימה, האחים והרופאים באו וקבעו את מותה.

אני בכיתי כמובן כי סבתא ממש מתה לי בידיים, ולא כל כך הבנתי את פשר דבריה האחרונים כאשר הייתה על ערש דווי, חשבתי אולי שהיא הייתה סנילית, אך החלטתי לבדוק בכל זאת מה פשר המחסן והפתק שהיא אמרה שהיה מונח על השידה האפורה.

נסעתי לבית של סבתא ונכנסתי למחסן ניגשתי לשידה האפורה ובאמת ראיתי פתק שהיה כתוב בו כך: נכדי היקר מכל, בכל חג כל הנכדים שלי קיבלו צנצנות עם שוקולדים כמתנה לחג, חוץ ממך הנכד היקר לי מכל שלא היה מקבל מאומה, אני זוכרת את עיניך הדומעות בכל חג שלא קיבלת מאומה, אך אינני שכחתי אותך, הסתכל למעלה בכוורת יש 36 צנצנות זכוכית שמלאות במטבעות של כסף, בכל חג הייתי ממלאת לך צנצנת מלאה בכסף במקום שוקולדים ושמה אותה בכוורת. כעת הכסף שלך הוא ותוכל לעשות איתו ככל שעולה על רוחך, אל תחשוב ששכחתי אותך אוהבת אותך יותר מכל סבתא ברכה.