אני שונא את החיים שלי
הכותרת מפוצצת, אה? רק עכשיו אני חושב על זה ככה.
טוב, תכלס, החיים שלי הם לא כאלה שחורים... אני לא בעל חיים בתעשיות הרצח והאונס, אני לא קורבן של אירוע טרור, אני לא ילד שחור שמועסק כעבד, אני לא אישה בזנות, אבל עדיין אני לא אוהב את החיים שלי. הם רחוקים מלהיות דבש...
טוב נכון, אני קם בבוקר על 2 רגליים ולא זקוק לסיוע, אני בוחר לעצמי איפה לעבוד ואם להתפטר, אני מחליט לאן אני אלך היום ומה אעשה מחר, הכל תלוי באישור שלי ובהחלטה שלי וברצון שלי,
טוב נכון, אני לא עשיר, אבל בטח שלא עני, כאילו, הכל עניין של פרספקטיבה בכל מה שקשור לכסף... פעם למעלה פעם למטה,
אבל...
אני מוצא את עצמי הרבה לבד, לבד מול העולם, לבד מול האנשים הכי קרובים לי, אלה שהכי אמור להיות להם אכפת ממני וממש לא אכפת להם. אני מוצא את עצמי לבד מול חברים שאני לא מעניין אותם בכלל ולבד מול אנשי מקצוע שאני נטו העבודה שלהם, ופרסונלית אני לא באמת מעניין אלא זה התפקיד שלהם, לשאול מה שלומי ולעזור פה ושם אבל הם לא באמת זמינים כל הזמן. חלק מהלבד זה כי עשיתי את זה לעצמי כבר לפני כמה שנים, רציתי להתרחק מכולם, להתחיל מחדש... אבל לא באמת חשבתי שכולם יפנו לי עורף ולא באמת חשבתי שאין שום סיכוי שיהיה אפשר לתקן דברים שהרסתי או שנהרסו מעצמם. והנה אני שוב כאן, מחפש את עצמי בלי מטרה בלי כלום...
לא מזמן דיברתי עם מישהי שעובדת איתי על איך אני רואה את העתיד, מה השאיפות שלי להתקדם הלאה... אמרתי לה שלא מזמן יצאתי עם מישהי בדיוק כמוני, שלא רואה עתיד לעצמה. שקשה לה לראות עתיד, חיה את הכאן ועכשיו. בדיוק כמוני - גם אני לא רואה עתיד לעצמי. כאילו הוא לא קיים. אני כבר שנים לא רואה אותו, אני רק דורך במקום. עשתה פרצוף חמוץ כזה של איזה מבעס, אבל יותר מזה לא היה מה לומר, לא לה ולא לי... אחרים לומדים עובדים מבלים, אני לא מוצא עניין באף דבר מאלה. למה?
ודווקא מהמקום שאני צריך הכי הרבה עזרה ואכפתיות, מההורים שלי, אני מקבל תמיד רק העלבות והשפלות וצעקות, מעין תחושה כזאת של - אם אין לי עם מי לחלוק את השמחות שלי או את העצב שלי, שלא אעז אפילו לחשוב על לעשות את זה איתם. לפעמים אני חושב, למה הם לא מתו באיזשהו פיגוע או פשוט סתם ככה מתו? גם ככה הם מעולם לא באמת אהבו אותי או עזרו לי, להפך, רמסו אותי בכל שלב בחיים ושיקרו לעצמם ולי שהם מאוד אוהבים אותי. אחת מהסיבות שאני דפוק היום ושאין לי עתיד ושאין אף אדם שבאמת יסבול אותי לאורך זמן זה בדיוק בגללם: אנשים חולים וחשדניים, חסרי תקווה, חסרי אמון, נמצאים כל הזמן בקומפורט זון, אבודים... ואני הולך בדיוק בדרך הזאת, הישר לאבדון שנקרא העתיד הלא קיים שלי...
יש מישהו יותר מכולם שאני ממש הייתי רוצה לדבר איתו עכשיו אבל הוא כבר לא איתנו וזה מתסכל, חסר לי מאוד מישהו שיבין אותי כמוהו, כמוה. למה זה שכל מי שאני רוצה לא רוצים אותי וכל מי שרוצים אותי, אני לא רוצה אותם?
מה דפוק בי? (רמז: הכל)
יאלה הלכתי לשחק SIMS, החיים שלי שמה דבש, יש לי וילה עם מלא מצלמות אבטחה ומשרת וכולם מעריצים אותי ויש לי מלא כסף ואין לי הורים
#איזה_אפס
Yoram99
איזו כתיבה יפה, אני כול כך שותף למה שכתבת כי אני מרגיש בדיוק אותו דבר אשמח לחלוק איתך דברים ולהכיר. יורם 0544531117.
מיה15
מרגישה כמוך, לפעמים האנשים שצריכים להיות שם בשבילך עושים בדיוק ההפך.. אם תרגיש שאתה רוצה לדבר, תרשום לי. אולי נוכל להבין זה את זו.. יאללה הלכתי לשחק warface, החיים שלי שמה דבש, לפחות שם אני מקום ראש בלי שמישהו ינסה להוריד אותי למעטה, יש לי מלא כסף ואין לי הורים
סתםדפוקה
אין ספק שאתה בחור מוכשר, הכתיבה הקולחת והמודעות העצמית וגם ההומור בסוף.... ברור שלאחד כמוך יש עתיד.