אין תקווה = אין סיבות = אין רצון = אין מעשים = אין חיים = עדיף למות

אני מרגיש שאני הולך לאיבוד יותר ויותר מרגע לרגע ושהנחיצות שלי לסביבה היא פחות קיימת מבעבר. ניסיתי לחדש קשרים עם אנשים שאיבדתי שלא באשמתי במהלך החיים. ניסיתי לתקן את הנזקים שיצרתי שכן באשמתי, באשמת ההורים שלי גם. אבל שום דבר פשוט לא עובד, אף אחד כבר לא רוצה לחדש את מה שהיה פעם, הם המשיכו הלאה והיום אני פחות משמעותי מבעבר. אני מרגיש שהכל מת מסביבי, העניין נעלם. כמה אפשר לראות כל היום פורנו לבד או לתת מכות למשאיות זבל בgta, כמה אפשר לנסות ולהרגיש את הרגל שהם שמים לי חזקה ומפילה אותי על הקרקע

ההורים שלי הם האויבים הכי גדולים שלי. מצד אחד הם ההורים המושלמים, הם תמיד אומרים שאני צריך לעשות את החיים שלי, שהגיע הזמן שלי לחוות ולחיות ולראות עולם ודברים אחרים, מצד שני - ברגע שאני עושה צעד אחד מחוץ לדלת שמפרידה ומחברת בין אזור השליטה שלהם לעולם שבחוץ, הם ישר נעמדים בחוץ כדי לשים רגל. כל כמה מטרים עוד רגל ועוד רגל, גם אם לא ישארו רגליים הם ימצאו מה לשים בדרך. השליטה הבלתי נגמרת, הרצון להכתיב ולבחור עבורי, המניפולציה השכלית והרגשית. הם לא עוזרים, הם רק מדברים. בגללם גם הייתי אדם שקרן כל כך הרבה שנים, כי גם הם שקרנים. וכמוני, גם הם שקרנים רעים. משקרים משהו אחד ואחרי כמה דקות שוכחים לגמרי את השקר אז ממלמלים כל מיני דברים ומחפשים לברוח. לא מסוגלים להתמודד.

אני מרגיש שאין אף אחד שמגיע להם לסבול אותי, אחד כמוני, שאין סיבה לזה שאני ממשיך לנשום אוויר, שאני פשוט מוגבל בחיים האלה. אני בחופש עם הגבלות. כל החרדה שלי, כל הטראומות שלי, כל הדברים שקרו לי בדרך - הם היו חלק מכל אחד מאלה. ואני לא אוכל לנצח שום דבר לעולם, לפחות כל עוד הם לא עוזרים לי וכדי לעזור לי הם חייבים לעזור לעצמם.