רבע לפסח והבית שלי עדיין לא עבר ניקיון שני. 

זה השלב, בו אני כבר די מותשת. לבקש עזרה מצעירי הבית, זה כמו לבקש מראש הממשלה שיפנה את כסאו מרצון. 

כאן נכנסת הפסיכולוגיה ההפוכה לפעולה. "כמעט קניתי לך בגדים חדשים, אבל הארון שלך דחוס ממילא... אז...". בום.  קרטון מלא בבגדים ישנים מוצא את דרכו אל מחוץ לחדרה של הטינאייג'רית שלי. 

כל מה שצריך בכדי לגרום לעשייה הוא לאסור אותה עליהם. כך הם למדו לתפעל מכשירים בבית- בין אם זה שואב האבק, הפעלת מכונת כביסה והכנסת הבגדים הרטובים למייבש, תפעול המדיח ועוד כהנה וכהנה.

באותה גישה נקטתי גם כשרציתי לאסור עליהם דברים. בפרט כשמדובר בפעילות "חברתית". הם טעמו יין ולגמו מבקבוק של בירה עוד לפני ששמעו על זה מחבריהם. "בעעעעעעעעע" היתה התגובה המידית שלהם. כשחבריהם הציעו להם להצטרף ל"ערב של שתייה" הם סירבו.  זו הסיבה בעטייה מעולם לא לא נאלצתי לנקוט בעונשים.

אותה הגישה נכונה גם לגביי.  מספיק שאשמע את המילה" אל!" וכבר אני נדרכת. 

אין תרופה לטרשת נפוצה? סבבה. אני על הבראה מלאה. זה רק עניין של זמן.

לפני שאתם אוסרים עליי משהו, בדקו טוב טוב אם קיים סיכוי שאני לא אבצע אותו. הסיכוי שלא אבצע אותו זהה לסיכוי שנסראללה יכנס מסיבת עיתונאים בה הוא יודיע על התגיירותו.

Bring it on!