בגדול, נראה שמזג האוויר השנה הגיע אליי לפי הזמנה. 

החורף היה ארוך מהרגיל, וגם הקיץ החליט להתחשב בי. להוציא מספר ימי שרב, מרבית הזמן הטמפרטורות נוחות. נכון שעדיין לא הגענו לחום יולי אוגוסט, אבל בזמן הזה, בשנים עברו, החום היה בלתי נסבל. וכשאני אומרת "בלתי נסבל", אני מתכוונת ללחות שמתלווה לכל העסק, וכשהלחות עומדת על 90%, הביטוי "כשהגיהנום יקפא" מקבל משמעות זניחה.

מפה לשם, מאחר וחם מדי לרוץ בבקרים, החלפתי את המלתחה מבגדי ריצה לבגדי ים. כל יום אני מתייצבת בחוף הים הסמוך (מרחק זניח של 2 ק"מ מביתי), מותירה את התיק על החוף ונכנסת לשחות. אין מחיר להרגשה הנפלאה של שאיפת אוויר מלוח אל תוך ריאותיי,  או לחדווה שאופפת אותי כשאני מצליחה לתפוס גל טוב וחותרת איתו כמעט עד לחוף.

שעה של עונג צרוף. המים שוטפים את מחשבותיי, ואני מתמקדת בתנועות החתירה כנגד הסחף. אני אוהבת לרוץ אל תוך המים, גם אם הים שקט, אני יודעת שהוא טומן מתחת לפני המראה החלקות שהוא עוטה, זרמים ומערבולות. אני מספיק מיומנת בכדי לדעת עד לאיזה מרחק מותר לחתור. הבעיה שהמציל בסוכת המצילים לא ממש מתלהב מהמרחק אותו אני עוברת. וזה הולך כך: אני חותרת לעומק, הוא מתחיל לקרוא לי בכריזה לחזור למרחק סביר יותר מהחוף. אני מעמידה פנים שאני לא שומעת, וממשיכה לשחות במרץ, הוא מתחיל לאבד את העשתונות, עד שאני קולטת, בזוית העין, שהוא יורד מסוכת המציל, ורק אז אני מואילה בטובי להפוך כיוון ולחתור לכיוון החוף. וכל פעם אותו דיאלוג:

-"לא שמעת אותי קורא לך לחזור לכיוון החוף?" 

-"איך אני אמורה לשמוע אותך אם הראש שלי שקוע בתוך המים, איךךךך?" 

-"עוד פעם אחת את עושה לי תרגיל כזה ואני..." 

-"תגיד תודה שאני עושה לך את אותו תרגיל כל פעם מחדש! אם לא אני, היית ממשיך לשבת כמו בטטת כורסה בסוכת המציל ולאגור קלוריות בצורת צמיגים לחורף!"

הוא מנסה להסוות את החיוך שעולה על פניו:"אין. אי אפשר איתך! תמיד תהיה לך תשובה לכל דבר!"

-"תיזהר, הפה שלך מתחיל להתעקם כלפי מעלה..."

מצא עם מי להתווכח באמת! 

שחייה של שעה הגיעה לסיומה. בחוסר רצון מופגן, אני אוספת את התיק ואת המגבת וניגשת לשטוף את עצמי מהמלח.

מבחינתי יכולתי לשהות בים מזריחת החמה ועד שקיעתה. אבל אני מקפידה על זמנים. בדיוק שעה להפגת מתחים, לשמור על מסת השרירים שלי ולתת לגופי את מנת הויטאמין היומית לו הוא זקוק. מעבר לכך אני מתחילה להרגיש את עורי נצרב. 

חמישה ימים בשבוע. ביומיים הנותרים, בהם החוף מתמלא בגוויות, מבהיקות משמן וזיעה, השרועות על החול, אני מעדיפה להתרחק מהמפגע האנושי ובמקום שחייה אני מעדיפה לרוץ. 

בכלל, מאז שחזרתי לשחות, אני נרדמת יותר בקלות בלילה. 

אני אפילו לא מצליחה להספיק לחשוב על סיבה למסיבת הפיג'מות שהמוח שלי כל כך אוהב להביא לי דקה לפני שעיניי נעצמות. ותודו שזה בונוס רציני. 

אז להתראות בbeach! (^_-)