מה שלא רואים מבחוץ

23.12.2013

מאת מאי4747
27/06/19 9:36
87 צפיות

2013, זה היה יום שני, אבא שלי בא לחדר שלי ושל אח שלי ואמר לנו שהיום אנחנו לא הולכים לבית ספר, אמא שלי לא הייתה בבית, היא הייתה מאושפזת בבית חולים מזה שבוע אני חושבת, אני לא ממש הבנתי למה לא הולכים אבל אמרתי לעצמי בסדר, כי באותה תקופה, לא ממש אהבתי ללכת לבית ספר.

בהמשך היום, הגיעה אלינו הביתה אישה שבחיים לא פגשתי וגם אחרי שהבנתי מה תפקידה, לא חשבתי שאי פעם אפגוש.

היא ואבא שלי הלכו והתיישבו בסלון וקראו לי ולאח שלי לבוא לשבת איתם גם, האישה הזאת שאני אפילו לא זוכרת מה היה השם שלה, ביררה אצלי ואצל אח שלי אם אנחנו יודעים מה המצב האמיתי של אמא, אז אמרנו שכן, היא הופתעה שילדים בגיל שלנו יודעים בדיוק מה המצב כי זה היה מצב קצת מורכב, אחרי זה היא ואבא שלי הרכינו ראש לאיזו דקה ואז אבא שלי הרים אותו, הסתכל עלינו ואמר לנו כך- "אתם יודעים שאמא לא תחזור הביתה נכון?" אני שאלתי "מה?" ואז הוא המשיך, הוא אמר "המצב של אמא הולך ומדרדר, הבוקר הרדימו אותה בבית החולים כדי שהיא לא תצטרך לשאת בכאב הפיזי והנפשי" אז אני שאלתי "מה? מתי אבל יעירו אותה?" ואז אבא שלי אמר "מאי (כינוי) אמא לא תקום, זה יכול לקחת כמה דקות, שעות מים ואפילו חודשים, אבל בסופו של דבר, אמא תמות", אני בשנייה ששמעתי את המילה תמות ישר הדמעות שלי התחילו לגלוש למטה, רצתי לשירותים ולא הסכמתי לפתוח, אחרי שתי דקות אבא שלי בא וניסה להסביר לי ולחבק אותי אבל אני לא הייתי מוכנה לשמוע, רק הרבצתי וצעקתי ופשוט הכרחתי אותו ללכת ממני.

אחרי רבע שעה נרגעתי ויצאתי החוצה, האישה המוזרה כבר לא הייתה, אח שלי ראה טלוויזיה ואבא שלי היה בחצר, אני באותו רגע נזכרתי שקבעתי עם חברה שלי שאני אבוא אליה בארבע, אז הלכתי לאבא שלי ושאלתי אותו אם אני עדיין יכולה ללכת והוא אמר שכן, אז זה מה שהיה, הלכתי אליה בארבע והיה באמת כיף, אבל אני, בפנים, זכרתי אתכל מה שקרה לפני..

אחרי בערך שעה שאני אצלה, היא שאלה אותי אם אני רוצה להישאר לישון אצלה, כמובן שאמרתי כן, התקשרתי לאבא והוא הסכים אז זה מה שהיה.

בשעה 23:00 בערך, אנחנו עדיין היינו ערות, היינו במטבח ושיחקנו במחשב ואמא של החברה שלי ישבה לידנו וקראה איתון אני חושבת, אחרי כמה דקות היא קיבלה שיחת טלפון והלכה הצידה ולא חזרה איזה חצי שעה, אחרי זה היא חזרה, ענעמדה מולנו, הייתה לה דמעה מתחת לעין אני לא אשכח את זה, היא קראה לי לבוא איתה שנייה הצידה, אז באתי, שאלתי אותה מה קורה ואז היא הסתכלה עלי בעיניים ריקות ואמרה לי בדיוק ככה- "מאי (כינוי) אמא נפטרה".

באותו רגע אני פשוט הרגשתי בום בלב, אבללא עשיתי כלום, רק אמרתי לה אוקיי, אחרי זה היא אמרה לי שאבא שלי מבקש שאחזור הביתה ושאבא של החבר שלי ייקח אותי חזרה, אז זה מה שהיה, הגעתי הביתה, אבא שלי ואח שלי היו בסלון ואכלו טוסט, לאח שלי היו פנים אדומות כאלו אחרי שבוכים, אבא שלי שאל אותי "את בסדר מאי? (כינוי)" אז אמרתי לו שכן והכלתי לישון.

היום הזה לא יוצא לי מהראש, הייתי אז בת תשע וחצי, היום אני בת חמש עשרה, אשכרה חמש וחצי שנים, חמש וחצי שנים שאת לא כאן אמא, חמש וחצי שנים מאז שהמחלה הערורה הזאת לקחה אותך, אני מתגעגעת כל כך.. תמיד.

1 תגובות

רינה--מתנדבת-ער-ן
27/06/19 9:58
מאי ( כינוי) יקרה קראתי את הכתבה שלך, ריגשת אותי, ריגשת בגלל הסיפור המאד קשה שלך וגם בגלל יכולת הכתיבה המופלאה שלך, העברת דרך המילים פה את מה שהרגשת לפני חמש שנים וחצי וגם את מה שאת מרגישה היום. לאבד...
מאי ( כינוי) יקרה
קראתי את הכתבה שלך, ריגשת אותי, ריגשת בגלל הסיפור המאד קשה שלך וגם בגלל יכולת הכתיבה המופלאה שלך, העברת דרך המילים פה את מה שהרגשת לפני חמש שנים וחצי וגם את מה שאת מרגישה היום. לאבד את אמא כשאת ילדה כל כך צעירה, זו מכה, וחוויה מאד קשה. וחמש שנים וחצי היא פיסית לא נמצאת אבל בתוכך בטוח שכן. את זוכרת אותה, מתגעגעת אליה ואין ספק שקיבלת ממנה ההמון- היא היתה אמא טובה וכל מה שהיא העניקה לך נשאר אצלך. אמא- גם אם היא לא פה עכשיו תישאר איתך תמיד. את ממשיכה בחיים שלך, לומדת נפגשת עם חברות וגם צוחקת ושמחה, כך צריך להיות ובטוח שאם היית יכולה לשאול את אמא , היא היתה אומרת לך את אותם הדברים- תחיי את החיים שלך, תגשימי חלומות שלך, ותעשי דברים כייפיים. גם כשאנחנו מאבדים אנשים קרובים ואהובים- החיים שלנו ממשיכים.
אמא תמיד תישאר איתך, גם תזכרי את היום בו קבלת את ההודעה הקשה שהיא לא תחזור, אבל אני מאמינה שדווקא הזיכרון של אמא יתן לך כוחות לעשות את כל מה שנערה בגילך עושה בחיים שלה, ואת עם התבונה והרגישות שלך תעשי את זה הכי טוב שבעולם.
אני מאד מעריכה את היכולת שלך לכתוב פה ולשתף אותנו.
קבלי חיבוק
רינה
קישור:
כינוי:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
מאי4747
מאי4747
אני מאי (כינוי) אני בת חמש עשרה מרגישה קצת אבודה בחיים..