אתמול צלחתי ועדה רפואית של הביטוח הלאומי. פסיכיאטרית!

אם לא הייתי פרסונל, הייתי נעלבת. מזל שאני מודעת לפרוטוקול של הטיפול בטרשת נפוצה, הכולל תרופות אנטי דיפרסנטיות.

נכנסתי לוועדה וישר תקפתי: "מעעע וועדה פסיכיאטרית עכשיוווו?" 

הרופאה, בהבעת הלם על פניה, שאלה אותי בחשש: "מה לגבי דיכאון?" 

-"תגידי לי משהו" - ממילא כבר הייתי בתנופה - "אני נראית לךךךךך דיכאונית?" צחקתי. 

הפסיכיאטרית הביטה על מזכירת הוועדה, שתיהן הסתכלו עלי מבולבלות  "לא, אבל רשום שהיית... " 

" זה היה אחרי האשפוז הראשון!" לא נתתי לה לסיים את המשפט "הייתי כור סטרואידים מהלך ועדיין לא הגיעה התשובה הסופית לגבי האבחון. בשנייה שקיבלתי את האבחון, העפתי את כל הקוקטייל האנטי דיכאוני כי סוף סוף היה לזה שם! אני דיכאונית כמו שנסראללה יהודי." סיימתי את הנאום. 

פרצנו בצחוק משחרר." ובכל זאת, יש משהו שמפריע לך?" היא המשיכה.

והיה לי. כבר קרוב לשנה שהריטאלין עוזר לי כמו שאקמול היה עוזר לאבעבועות שחורות. אני מלהטטת בין משימות רק בזכות היומן שלי.

" אני לא מפוקסת" - הודיתי -" וב'לא מפוקסת', אני מתכוונת לגירוסקופ שיצא מכלל שליטה." סיפרתי לה על כך שהריטאלין אפילו לא טורח להעמיד פנים שהוא מנסה לסייע לי.

מסתבר שבעית חוסר הריכוז אצלי כל כך חמורה (איךךךך הגעתי מסיפור על חוסר ריכוז לתיחקור הפסיכיאטרית אודות אפשרות חזרה לעבוד במקצוע שלי, וכמה שאני מתגעגעת למשמרות בביה"ח? רק למוח שלי פתרונות) שמצדיקה אחוזי נכות. אפילו לא שאלתי כמה.

וכמובן ששכחתי לספר לה על בעיית השכחה שלי... הגיוני סה"כ... 

"אני רוצה להגיד לך שלא נתקלתי באישיות כמו שלך" - אל תסתכלו עליי! ציטוט שלה! מזכירת הוועדה הנהנה בהסכמה כל כך חזק שלרגע חששתי לשלום המפרקת שלה... 

אחרי, בערך, 13 "כל הכבוד לך" ורבע שעה, יצאתי מחדר הוועדה.

לך תסביר לאנשים שאתה עף על החיים רק בגלל שאתה לא מכיר שום אופציה אחרת.