אחת השאלות שאנשים שואלים את עצמם, לא רק אבל בעיקר בהקשר של בריאות הנפש היא השאלה 'האם אני נורמלי?'. יש הרבה מאד הגדרות למהי נורמה ומי בדיוק נורמלי (לא שאפשר להגיע להגדרה מדוייקת, אבל נניח). בהקשר של ביקור אצל פסיכיאטר יש לנורמה משמעות שונה מאשר בביקור אצל המורה של הילד. מה זה נורמלי בכלל? בהקשר הפסיכיאטרי, ישנן כמה הבחנות שונות שצריך להתייחס אליהן כשאנו עוסקים במהות הנורמה. ראשית, ישנו המושג החברתי תרבותי של הנורמליות. כשמישהו בא אלי ושואל אותי "האם אני נורמלי?" אולי צריך לשאול אותו "למה אתה רוצה להיות נורמלי?". כי נורמלי זה הממוצע. נורמלי זה אייקיו 100, עם דירת ארבעה חדרים, משכורת חודשית, שניים וחצי ילדים ועבודה משעממת. נורמלי זו ארוחת צהריים במשרד וחוגים לילדים אחר הצהריים. נורמלי זה גם לנסות להיות בדיוק כמו כל האחרים, להכנס לאותה שבלונה שהחברה קבעה שככה צריך להתנהג. ומי קבע איך צריכים להתנהג, להתלבש או לדבר? אז למה שמישהו ירצה להיות נורמלי? בבקשה, אל תקראו לנו נורמלים. נורמלי, ככל הנראה, זה כל מי שהוא לא אני. בהקשר של המטופל שמגיע ליעוץ פסיכיאטרי או לפסיכולוג, השאלה 'האם אני נורמלי?' לא שואלת באמת 'האם אני נורמלי' אלא 'בבקשה תגיד לי שלא השתגעתי, שאני לא משוגע.' האמת היא שרוב האנשים שמגיעים לפסיכיאטר הם לא 'משוגעים' ולא 'פסיכוטים' אלא אנשים שיש להם בעיות כאלו ואחרות. אנשים כמוני וכמוכם, שקרה להם משהו, שמשהו השתבש והם פשוט צריכים עזרה. גם אנשים שהם 'לא נורמלים' לא הופכים למשוגעים, ואני יודע שבתור פסיכיאטר בכלל אסור לי להשתמש במילה משוגעים, כיוון שהמילה שיגעון בפני עצמה כבר שופטת את האנשים. אנשים לא צריכים לשאוף להיות נורמלים, אלא לרצות להרגיש טוב עם עצמם. ישנם מקרים, קיצוניים, שבהם אנחנו מבינים שיש מחלה שמעורבת בעניין כמו פסיכוזה. בפסיכוזה אנשים מאבדים קשר עם המציאות ולפעמים עושים החלטות שהן חסרות שיפוט. אבל בין זה ובין להרגיש שאתה לא נורמלי כי יש לך דאגות, חרדות, מצב רוח ירוד או מחשבות טורדניות יש פער גדול מאד. מצד שני, אדם שסובל מדיכאון, מפסיק לעבוד או אפילו לשוחח עם בני משפחתו רוצה רק לחזור להיות נורמלי. אדם שנמצא במאניה ומרגיש שהוא מלא אנרגיה, שזורם לו חשמל בגוף ושהוא מסוגל לעוף כנראה גם לא במצב נורמלי. כל מה שהאנשים האלו רוצים זו ההזדמנות להיות יותר נורמלים, כמו כולם. הם לא חושבים שהם 'רק טיפה חריגים וזה כל כך נחמד ומעניין'. אחרי שנים של עבודה עם אנשים, חולים ובריאים יש לי רושם שאנחנו יודעים פחות ופחות מהי נורמה, ובעצם אנחנו לא כל כך אוהבים אנשים 'נורמלים'. אולי כי הם לא מספיק מעניינים אותנו. האמת, לא כל כך חשוב לי מהי ההגדרה של נורמלי. גם ככה יש יותר מדי סטיגמה בעולם.