יואב יקר.
שמחה על הצטרפותך לאתרנו ומקווה שנוכל לסייע לך.
קודם כל אשריה של חברתך שיש לה חבר דואג ואכפתי כמוך זה כשלעצמו מהווה סוג של "תרופה". אחד הממצאים החוזרים על עצמם במחקרים אודות דיכאון הוא חשיבותה של תמיכה חברתית לתהליך ההחלמה.
החברה שלך, נמצאת כרגע בתהליך של אבל - היא איבדה, בטרם יש להניח אח וזה כשלעצמו מעורר רגשות קשים. בנוסף, העובדה, שהאובדן הוא מפתיע, כרוכה בהלם וזעזוע. אינני יודעת איך מגיבה משפחתה הקרובה אבל ייתכן שגם שם היא מוצפת ברגשות קשים מנשוא.
אבל - על אף העוצמות הקשות והמטלטלות שלו, הוא תהליך נורמאלי ומאחר, שחברתך רחוקה רק מספר חדשים מן הטראומה, התגובות שאתה מתאר הן בגדר הנורמה.
נשמע שלך מאוד קשה לראות אותה כך והיית רוצה "לקצר" את הענין, התחושה הזאת מוכרת וידועה בקרב חברים של אבלים. אבל עם כל הרצון הטוב לא תמיד ניתן לקדם את התהליך.
פצע בנפש הוא כמו פצע בגוף, לא חשוב כמה טובות יהיו המשחות שתשים עליו, יידרש זמן לרקמות להחלים וכמו שאומרים בשפה יפה יותר "להעלות ארוכה".
מתוך הטלטלה הזאת ברור שעולות שאלות בדבר העתיד ואתה צודק שאצלה זה לא כמו אצל האחרים, משום שחברתך נמצאת במקום שעדיין לא ברור לה איך היא עוברת את היום הבא, שלא לדבר על זוגיות וקריירה.
הדברים, שאתה מציע לה כרגע הם טובים אך אין זה הזמן המתאים. לחברתך יש כרגע מעט כוחות מאחר והאבל שואב ממנה את כל האנרגיה ובוודאי שעכשיו אין היא רואה עצמה יוצאת עם בחורים שפגשה באינטרנט.
אבדן ענין הוא חלק מתהליך האבל..
חברתך צריכה עכשיו זמן והכרה בזכותה להתאבל, לכעוס ולבכות. ביהדות נותנים לתהליך הזה שנה. במציאות זה עלול להתארך יותר.
מה כן אתה יכול לעשות?
להשתדל לא להשאיר אותה לבד ולהימצא, כמה שאתה יכול בגבולות החיים שלך, לארח לה חברה.
לא לבקר אלא להיות נוכח תומך. לא להתאכזב או לכעוס אלא להמשיך להציע...
לנסות להציע לה להצטרף אליך לפעילויות כמו:סרט, הצגה, חברים, טיול.
להציע לה לקבל עזרה נפשית כחלק מההתמודדות עם תהליך האבל.

אני מאוד מקווה, שתוך מספר חדשים חברתך תתאושש ותוכל להרגיש את השינוי באנרגיות שלה ובמוכנות שלה לטעום מהחיים.

אני מחזקת את ידיך בתמיכה הנפלאה ובאכפתיות שלך ונמצאת כאן לשאלות והתלבטויות נוספות.

תודה אורית , חברתי היא מהעדה הקוצ'ינית לכן אצלם נהוג שנת אבל מחמירה במנהגים , שנה שלמה ללא טלוויזיה מוסיקה ובילויים שקטים אף אסורים. כמובן שהצעתי לה אפשרויות אלו אך היא מקפידה על מינהגיה . מה שלדעתי נורא ממקד את מחשבותיה .
אני מקפיד לדבר איתה באופן יומיומי , אך לפעמים לא נותר לי אלא לחזור על משפטים כמו "יהיה טוב".
מה כבר נותר לי לומר בכדי לעודד אותה?

תאמר לה, שאתה יודע שעכשיו קשה לה ורע לה אבל כמו שלמדת על תהליכי אבל , הכאב העצום שהיא מרגישה עכשיו יפחת וימלאו את מקומו רצונות ותשוקות לגבי החיים.
בקש ממנה לספר לך על אח שלה ומה היא חושבת ומרגישה.
תחזור על כך, שכמה שהרגשות הם קשים הם נורמאליים ואין זה אומר שכך היא תחוש כל החיים.
אל תנבסה להסית אותה ממנהגיה מאוד חשוב לתהליך שלה שתקיים אותם כהלכתם - כבד אותה.
גלה ענין במשפחתה ובעיקר, תמשיך לשאול, לדבר ולהתענין.
יישר כוח