הי עצוב.

אכן, עצוב להיות לבד ועדיין אל תתיאש, יש הרבה מה לעשות בנידון ועוד כל החיים לפנייך.

ההרגשה שלי היא שמרוב חשש לגלות שאתה מעדיף קשר זוגי עם גבר אתה מונע מעצמך אינטימיות הן מנשים והן  מגברים.

נראה כאילו כל הקשרים מאיימים עלייך.

מה יקרה לך אם תגלה שבסוף אתה נמשך לגבר ורוצה עמו זוגיות?, האם זה יהיה סוף העולם מבחינתך?

אתה בחור מצליח קצין, יפה, רהוט ובעיקר רוצה קשר אנושי... למה שלא תתחיל לבדוק את עצמך בעולם האמיתי ולא רק במחשבות.

האם ישנה בחורה שמוצאת חן בעינייך? אם ישנה כזאת חפש אותה ונסה להזמין אותה לצאת...אינך חייב להכנס איתה למיטה, לפעמים קשר כזה הופך לידידות אמיצה, בחן מה אתה מרגיש ונסה להיות כן עם עצמך.

אם אתה נוטה כרגע יותר לקשר עם גבר מדוע אינך מנסה ליצור קשר אולי תגלה שקשר עם גבר אינו מספק אותך.

מרוב פחד ומחשבות מאיימות אתה נותר מאובן, כאילו היציאה עם מין זה או אחר תגדיר את זהותך המינית והכל תלוי עם איזה מין תתחיל. העולם מעט מרכב יותר מכך....

אתה כותב שעברת טיפוך פסיכולוגי שסייע לך. יכול להיות שאתה זקוק לליווי נוסף, שיאפשר לך להפוך את הידע שבתוכך לאופרטיבי.

מה מפחיד אותך?

כתוב לנו וננסה לסייע

נשמע לי שיש לך מעצורים. ממה אתה פוחד?

לגבי הגיל והמין - זה הזמן שלך להתנסות ולנסות. כן הייתי מנסה גבר ולו כדי להיות שלמה עם כל בחירה שאעשה.

סהכ אתה ממש צעיר וכל החיים לפניך.

אבל יש לך עכבות לאברורים והשאלה היא ממה זה נובע ולמה.

הי עצוב.

קודם כל נראה שיש לך קצת יותר אומץ הפעם לבחון את עצמך שהרי התחלת קשר עם בחורה.

אני מרגישה שאתה מרגיש דחף ורצון לנהל קשר עם גבר אבל שואל את עצמך כל הזמן האם זה מהסיבות הנכונות? אולי הדחף ליצירת קשר עם גבר בא מן הרצון להשלים משהו בזהות הגברית שלך ולאו דווקא מתוך זהות מינית מהותית?, יתרה מזו נראה לך שאם תתנסה בקשר עם גבר לפני שניסית קשר עם אשה הרי שהדבר יחרוץ את גורלך ולעולם לא תחזור לנסות קשרים עם נשים? האם אלו הן הדילמות?

אינני יודעת לענות לך על השאלות הללו, התסריט יכול להיות גם שונה לחלוטין, שהרי יכול להיות  שאם תתנסה ביחסים עם גבר ותשקם את הבטחון שלך בעצמך יכול להיות שאותו בור שאתה מדבר עליו יתמלא ותוכל להיות בקשר מספק עם אשה.

עם כל זאת לא נראה לי ששם באמת טמונה כל הבעיה.

סיפרת שבעבר היו לך קשיים חברתיים עליהם התגברת באמצעות טיפול. יחד עם זאת אתה עדיין מתאר את עצמך בודד ומתקשה ליצור חברויות שילוו אותך מעבר למקום העבודה. יכול להיות שאתה עדיין צריך לעבוד במישור הזה לשכלל את מיומנויות יצירת הקשר ואת היכול להגיע לליבו של האדם האחר בין אם הוא גבר או אשה.

נראה שאתה עדיין פוחד ליצור מגע אינטימי וקרוב. ושאלת הזהות המינית גורמת לך או מאפשרת לך שלא ליצור קשר אמיתי ומספק.

אני רוצה לתת לך צפירת הרגעה: הרבה אנשים לא קיימו יחסים מים בגילך וכמוך הם מאמינים שכולם כבר עשו זאת....

הצעה: נסה לבחון עם מי אתה יכול ליצור קשר אמיתי שבו תוכל להפתח באמת יתרה מזו שאת את עצמך במי בסביבתך אתה באמת מתעניין ?, עם מי היית רוצה לבלות או לדעת עליו יותר?, נסה ליצור קשר עם הדמות הזאת בין אם היא גבר או אשה ומשם להתחיל לבחון את עצמך...

ספר לנו מה קורה איתך...

אורית

עצוב יקירי.

אתה מתאר את הדילמה כאילו שיש לך שליטה אמיתית על הדברים.

ההחלטה האמיתית  היא (ואינני קובעת עמדה) אם לחיות את האמת שלך או לנהוג לפי הקריטריונים החברתיים או הציפיות המשפחתיות?

אני מכירה לא מעט גברים שחיים עם אשה כשבפנים הם רוצים להיות עם גבר וזה "בסדר"...יולדים ילדים, עובדים אבל בפנים משהו מת. יש כאלו שבוגדים, ישנם אלו שיום אחד מתפוצצים ועזבים את הבית ויש את אלו שממשיכים...לא הכי ניפלא וגם לא תמיד הכי גרוע.

הלא גם אם תתחיל עם אשה ותקיים איתה מערכת יחסים מינית הרי שאם זה לא יהיה זה ימשיך לכסוס בך הרצון להיות עם גבר.

נדמה לי שאתה מכניס את עצמך לסרט עם הרעיון שאתה באמת יכול לשלוט על הכיוון של המיניות שלך. בהנחה שאניך יכול לשלוט על המחשבה הזאת אז תתחיל את צעדיך בעולם הנשי וראה מה קורה איתך.

הדבר החשוב ביותר הוא לא לפחד, לתת לעצמך להיות איפה שהנפש והגוף שלך ירצו להיות

אורית

עצוב יקר.

אני מבינה את הפחד שלך. יחד עם זאת אני רוצה לעודד אותך, ליוויתי רבים שהיו במקום שלך ולאחר שהם עברו את התהליך השחרור היה עצום והחיים נראו אחרת.

אתה אומר שאתה (בשלב זה של חייך לפחות) , נמשך לגברים ורוצה קשר איתם אבל אתה מפחד להודות בפני עצמך ובפני העולם, שזה המצב.

הפחד הוא מלעשות הצהרה עצמית כזו, שמגדירה אותך באופן אחר ממה שציפית מעצמך וממה שאתה כפי הנראה מתאר שמצפים ממך - זה מפחיד את כולם!!!!.

המטופל שלי בא מבית, שבו שני הוריו נפרדו וכל אחד מהם יצר זוגיות עם בם מינו ולמרות ועל אף הוא חווה פחד עצום לפני שהיה מסוגל להגיד לעצמו שהוא נמשך לגברים.

זה שלב בחיים. לא תמיד מרגישים כך.

ספר לי מה מפחיד אותך?, מה התרחיש הנורא הזה שאתה מריץ בראש.

אנחנו נהייה כאן לסייע לך.

לילה טוב.

אורית

עצוב יקר.

קודם כל אני מאחלת לך שתפסיק להיות עצוב. יש לך כל כך הרבה על מה לשמוח והכי חשוב זה הרצון שלך "לבלוע" את החיים , שהוא הדבר החשוב ביותר.

אני מבינה, שההווה שלך איננו נראה כמו הפנטזיות שלך אבל אני מרשה לעצמי לאמר לך, שאצל רבים מבני גילך כך הוא המצב וחבל, שתענה את עצמך שאצל כולם "הדשא ירוק יותר" מספיקה המחשבה הזו בלבד בכדי לסרס את עצמך ולחוש נחות מול אחרים כשלא רק, שהמציאות איננה זו שאתה מתאר לעצמך אלא גם ההשוואה הפנטזיומטית הזו איננה מיטיבה עימך.

טיפלתי בחילים רבים ואף הם התלוננו על עייפות קשה, אבדן קשר עם חברים מהבית ובילוי מרכזי בשינה או בבהיה בטלוויזיה מרוב תשישות, כשהם מגיעים הבייתה.

בנוסף, לא לכל גבר שיש חברה ישנה חוויה של אושר ומלאות .פעמים רבות קשה לתחזק קשר כשאינך נמצא קרוב ומוחך טמון במחשבות אחרות...והקשר הקים מלווה בטענות, קשיים ומרמורים....כך שלא אצל כול הקצינים הכל ורוד ותוסס....

ולעניין. ראשית, חשוב מאוד, שתעניק לעצמך את הזכות להיות מטופל בתקופה זו. אתה בצומת, שקורעת אותך נפשית ומכלה ממך אנרגיות רבות וחשוב, שיהיה מי, שיתן לך כוחות. ידי להעניק לפחדיך פרופורציות נכונות ולעזור לך לאזור אומץ להתנסות בעולמות של קשרים אינטימיים בין אם המדובר בקשר עם אשה או גבר.

נדמה לי, שחשוב מאוד, כרגע, שתעבוד על מיומנויות של יצירת קשר. ציינת, שבעבר היו לך קשיים חברתיים אך הם נפתרו. מאידך, מדברייך עולה בי ההרגשה, שקשה לך ליצור קשרים ותחזק אותם. משימה, שלאחדים מאיתנו היא זורמת בקלות ואילו אחרים נזקקים ליעוץ ואימון.

אינני חושבת שיש אדם שלא התנסה בחוויה של דחייה, בתחומים שונים של החיים. אם הייתי מקבלת שקל עבור כל דחייה שקיבלתי בחיים הייתי יכולה להיות, לפחות, אמידה ביותר. אני מבינה שהעבר הותיר בך משקעים אך נדמה לי שטכניקת ההמנעות, שכנראה השתמשת בה כילד וכנער איננה דרושה לך היום כקצין יפה ומצליח.

ההרגשה שלי היא, שאתה מדבר על קשר עם בחורה כאילו המדובר במשימה צבאית שיש להשלימה וכשאתה מדבר על קשר עם גבר קיימת תשוקה אמיתית.

אני מבינה שאתה רוצה להתנסות קודם בקשר עם אשה מחשש, שקשר ראשוני עם גבר "יסתום את הגולל על האפשרות לקשר עם אשה". אשמח לסייע לך בכך. בוא נתחיל בדיוק מהנקודה, שבה העלית ספק "אולי הגישה שלי איננה נכונה": איך אתה ניגש היום לבחורה?, מה אתה מציע לה?, מה אתה חושב שיש בך, שיכול לגעת בליבה?, אילו התנסויות היו לך בעבר (חיוביות ושליליות).

התשובות מצריכות מעט השקעה אבל אני בטוחה, שיהיה בהן בכדי להאיר את מה שקורה לך היום בקשר עם נשים וכך נוכל יותר לסייע לך.

ובכל מקרה אל יאוש....החיים ארוכים ודברים מבשילים ומשתנים...

אורית

הי עצוב, שלקראת השנה החדשה אני מקווה, שתוסיף שמחה לחייך.

כל הכבוד על היזמה עם הבחורה. בהחלט יש עם מה לעבוד....אני ממש לא מסכימה איתך שאם הבחורה לא מתקשרת אלייך בחזרה זו דחייה ואם ככה אתה סופר דחיות זה ממש נורא. בקצב הזה אפשר להגיע לאלפים - מספיק שאתה עושה ניד ראש קטנטנן למישהיא והיא לא ראתה המסכנה. הרי אצלך זו כבר דחייה. לא?.

אז ככה. יכול להיות, שהבחורה הספציפית הזו נשואה או שיש לה חבר והעובדה, שהיא לא התקשרה אלייך נובעת מסיבות בנאליות אלו.

יכול להיות גם, שהיא אומרת לעצמה שאם אתה באמת רוצה אותה, תטרח בבקשה להגיע לחנות שוב ותבקש ממנה יפה את מספר הפלאפון שלה ותתקשר בעצמך (זה מה שאני הייתי חושבת למשל...).  נשים מגיבות לחיזור וגם אם הן אינן רוצות אותך, חיזור נמרץ עשוי לזכות אותך במלוא החופן אהבה מאוחר יותר....

יכול להיות גם, שהבחורה מפחדת להתקשר אלייך - מה היא יודעת עלייך?, חמוד חמוד אבל אולי פדופיל. אמא אמרה לה להזהר ולא להתלהב ממי שהיא לא יודעת טוב טוב מי זה....

כל אלו רק דוגמאות לאיך אתה מסרס את עצמך בקשר עם בנות ולא נותן סיכוי אמיתי.

אתרי אינטרנט...קשים לכולם. זה לא שאחרי אחרים ישנה התנפלות ומלבד זאת צריך לדעת איך לכתוב ומה לכתוב בכדי לצוד את עיני הגברות ואני כלל לא בטוחה, שבצורה שהצגת את עצמך עשית זאת.

בנוגע לאוננות מול תמונות של גברים יפים. נדמה לי שאם הייתי בתהליך של טיפול איתך הייתי אומרת לך להימנע מהם לחלוטין, שכן כך בסיוע של הפנטזיה אתה בורח מהמציאות והרי אתה מחפש משהו אמיתי ולא תמונה. הינזרות עשויה ליצור אצלך דחף וצורך אמיתי לפעול בעולם האמיתי. חשוב לעשות זאת עם הנחיה של איך לפעול בצורה נכונה וגם להפסיק לחשוב באופן תבוסתני (כפי שאתה עושה זאת עכשיו...) בכדי גם להצליח ושלא תרגיש קירח מכאן ומכאן....ולכן, קבלה של טיפול בתקופה כזו היא מצויינת.

מה דעתך על כל זה?

ספר לי קצת על המשפחה שלך...אני מרגישה ששם ישנן כמה מפתחות לכל הבלגן הזה, שאתה מרגיש...

אורית

עצוב  יקר.

אתה חיב לצאת מה"מוד המאשים" כלפי עצמך.

נראה, שהתרגלת בהרבה תחומים בחייך לקבל את ההצלחה שלך כדבר מובן מאליו:, אתה אינטיליגנט, נראה טוב, מצליח בעבודה, קצין ואני בטוחה, שישנן עוד מעלות ברוכות וכן, הצד החברתי והמיני דורש יותר עבודה ומאמץ....זה עדיין לא מנבא דבר ביחס לעתיד.

הטיפוס במעלה ההר בדרך לא מוכרת. דורש מאמץ מנטלי ופיזי ואתה צריך לעשות החלטה, שאתה עושה את הטיפוס הזה בלי לרחם על עצמך ומבלי לפגוע בעצמך אם יהיו פעמים, שתצטרך ליסוג....

אתה ממש לא "אואוטסיידר" אבל אתה מאוד חושש מכישלון והמאמץ הרגשי, שהתחלה עם בנות שואבת ממך איננה מאפשרת לך ליצור מרחק מחשבתי ולהקיף את כל האפשרויות כמו בתחומים אחרים....ישנו מחסום מנטאלי. אתה לא רגיל לחזר, להתאמץ ולטפס על הגג, כשסוגרים בפניך את החלון. אני חושבת (אם אתה רוצה כמובן וזה חשוב לך) לקחת את הנושא הזה כשיעור לחיים וללמוד "לתת פייט", בדיוק במקום הזה, שמעלה בך כל כך הרבה רגשות של דחייה ופחד.

הפסיכולוג שלך צדק...לגביך לתת לבחורה פתק עם מספר טלפון זה צעד עצום וכל הכבוד עליו אבל מבחינת הבחורה זה אולי כלום? אולי רגילה לקבל מספרי טלפון מגברים, שאחר כך כלל אינם מתכוונים לפגוש אותה (יש כאלו דברים...) אולי היא בכלל חושבת שאתה חצוף ("ם הוא רוצה אותי, שיתאמץ הוא להשיג את המספר שלי ולא שאני אתקשר אליו"), כשתתחיל להכיר נשים (וגברים) יותר לעומק תגלה, שהחשיבה שלהם , הרבה פעמים, שונה לחלוטין מזו שלך וכל הפרשנות שלהם את המצב הפוכה באופן, שלא היית מאמין, שזה יכול להיות....

אני שמחה, שהמשפחה שלך כזו מדהימה. אני מרגישה, שגם אתה בן מדהים. מאידך, יכול להיות, שדווקא בגלל שאתה כל כך מכיר תודה להורייך, אתה פוחד לאכזב אותם ולכן כל כך חושש מלעשות צעד בכיוון של גברים?

יש לי עוד מה לאמר אבל השעון קורא לי להתייצב במקום אחר. אז בינתיים מחכה לתגובתך...ונמשיך...

אורית

הי יקירי.

כל הכבוד!, אני בהחלט רואה שינוי בגישה....ואגב (משהו שבכלל לא אגבי) , אותן מיומנויות פיקודיות ויצירתיות, שמשמשות אותך בקריירה הצבאית ועכשיו מתחילות לפרוח גם בתחום החברתי. שימושיות להפליא גם במתחם הזוגי (כן!,כן!).

אני בטוחה, שכשמשהוא לא היה הולך לך בצבא לא היית מוותר והולך לבכות בצד אלא נלחם ומגייס את כל הקסם האישי, היכולת המנהיגותית והחשיבה היצירתית בכדי לכבוש את היעד שרצית.

כך זה גם עם נשים. לא תמיד אשה, שתחשוק בה, תבחין בתכונותייך הטרומיות. יכול להיות גם, שבפאנטזיות שלה היא חולמת על מישהו אחר. תפקידך הוא לא לקפל את הזנב ולברוח אלא לגרום לה להבחין בך ולעשות זאת בצורה מספיק יצירתית בכדי, שהיא לא תמאס בנסיונות החיזור וגם אם היא כן - אז מה?. גם אז לא מוותרים בקלות.

חברתי הטובה, סימנה את בעלה כחמש שנים קודם לפני שהוא עפעף לכיוונה. בעודו שועט בפסגת הצלחותיו המקצועיות - מוקף בדוגמניות דקות כגבעול. היא הודיעה לי ולשאר חברינו המגכחים, ש"הוא עוד יבחין מי היהלום האמיתי כאן" .בנחישות של חיל קרבי היא התמידה בקשר חברי עמו. תמיד דאגה להיות שם כשהוא נפרד מחברה זו או אחרת, שלחה לו מסרוני עידוד בצמתים החשובים של חיו והיום, כנגד כל המגחכים הם נשואים באושר רב ומגדלים שלושה ילדים מתוקים.

לא, שאני ממליצה, חס ושלום להנעל על אדם ולהקדיש את חייך בשביל להשיגו זו הייתה רק דוגמה לכך, שמאבק על האדם, שאתה רוצה בו איננו פסול ולעיתים הכרחי אם הנך רוצה אדם כלשהוא.

כך זה גם בתחומים אחרים בחיים. לא?.

בנושא אתרים: ישנם לא מעט אתרים, שבהם אתה יכול למצוא גם בחורה לקשר.

אינני חושבת, שחסרים לך הכלים להתחיל קשר עם בחורה עדיין חסר לך האומץ והנחישות. ייתכן גם , שקיים פחד הפוך, שאת תהיה עם בחורה תחמיץ את האפשרות לקשר עם גבר. בעניין זה חשוב, שתכיר באפשרות, שמותר לך לנסות, להרגיש, להפתח וגם להתחרט. נכון, שזה לא תמיד פשוט ולפעמים גם כואב אבל אילו הם החיים לא? ועדיף לחיות אותם ולחוות גם שמחה וגם כאב מאשר לא להרגיש כלום בכלל....

מחכה לשמוע מה קורה איתך.

אורית

עצוב יקר (או שמא כבר אפשר לכתוב: "קצת פחות עצוב?").

נדמה לי, שהפרפקציוניזם, שמאפיין אותך בתחומים כה רבים ומביא להצלחות עומד לך לרועץ בשלב זה של החיים.

אתה חושב הרבה, מתכנן, הוגה ועושה ספקולציות. שעה שכל מה שאתה זקוק לו זו המוכנות להתנסות וכן, המוכנות גם להפגע וגם להכשל.

אתה כותב על בחורות כעל דמויות תלושות שאין להן דעה ורצון עצמאי. ישנן בחורות, שגם הן רוצות מפגש לשם סקס ולא יראו בך מועמד לקשר ארוך טווך ....למה נדמה לך שאם תכיר בחורה יקחו כמה חדשים עד, שתגיע למגע מיני איתה. ישנן בחורות, שזה יכול לקרות לך גם במפגש הראשון איתן.

הבעיה היא, שאתה מניח המון הנחות וחלקן תלושות מהמציאות....כל בחורה והסיפור שלה והדרך שבה היא רואה את מימוש הקשר והצרכים שלה.

אני מנסה לאמר לך, שאינך מכיר את עולם הנשים ואתה בונה לך סיפורים אשר משפיעים על ההתנהגות והרגשות שלך מבלי שבאמת יהיה להן כל קשר למציאות. אם אתה רוצה להתנסות בקשר עם אשה עלייך לנסות לפחות לזנוח חלק מה"תאוריות" שלך ולנסות ליצור היכרות אמיתית עם האדם  - היכרות, שתאפשר למשהו אמיתי וטבעי לזרום.

מדברייך יש לי הרגשה, שהורייך מנחשים שיש קשי בזהות המינית ורומזים לך באופן עבה ביותר, שהם יקבלו אותך ויאהבו אותך בכל בחירה שתעשה. מכאן, הקשי הוא שלך. לאמר "זה אני" וללכת עם הדחף הטבעי והראשוני שלך מבלי לכפות על עצמך נסיונות, שעשויים אכן להוביל לקשר יפה אך אינם תואמים את הדחףהראשוני שלך.

באשר לנחיתות: זה רגש, שאתה סוחב אותו מההסטוריה ואין לו מקום בחייך העכשויים...הדרך הבטוחה להפטר ממנו הוא להתחיל לפעול, לנסות, להתמודד....

אגב, יכול להיות, שדווקא קשר עם גבר יגרום לך להרגיש טוב ובטוח...ישיב לך את האמון בעצמך ואולי דווקא בעקבותיו, תהיה בשל ונכון ליצור קשר עם אשה.

מה דעתך?

אורית

הי.

איזה כייף לראות את הכותרת של "עצוב פחות". אין ספק שאתה מתקדם.

אני חושבת, שהגיע הזמן ללכת עם הלב ולראות לאן הוא יוביל אותך ואם כרגע הלב מוכן להתנסות מינית עם גבר....יאללה. קפוץ למים.

הכי נורא בעיני זה השיתוק  הזה, שכפית על עצמך משום הפחד, שהתנסות עם גבר תכריע אותך "לטובת הגברים" לעד. באותה מידה , התנסות עם אשה בשלב זה של חייך, שהגוף שלך משתוקק למגע גברי, יכולה להיות סוג של מס שפתיים, במובן, שאחרי הנסיון  עם אשה, תברח מייד ליחסים עם גבר כי תרגיש , שכבר ניסית ואת הצ'אנס שלך נתת....

בשלב זה של חייך, שאינך יודע, הכי נכון , בעיני זה להתחיל להתנסות. לצבור כוחות ואמונה עצמית.

קיבלת את ברכתי.

מחכה לשמוע מה קורה איתך.

אורית

עצוב יקר.

הייתי מאוד שמחה לסייע לך במציאת פסיכולוג מתאים. אבל אסור לי לעשות זאת במסגרת הזאת.

אני מציעה, שתפרסם כאן בפורום את הבקשה שלך לפסיכולוג...תפרט מה היית רוצה:גבר?אשה, ?מתמחה ב...?

וותקבל המלצות מהגולשים.

ספר לי איך אתה מתקדם....

מבולבל יקר. (סופסוף לא עצוב).

אני ממש גאה בך. סופסוף עשית צעד משמעותי ובדקת מה אתה מרגיש.

אל תפחד מהבלבול.הבלבול הוא טבעי. עשית צעד שכל כך פחדת ממנו וראית שהשמיים לא נופלים לשום כיוון. גם בחורה יכולה לשכב עם גבר ולא לחוש אליו רגשית שום דבר וכנ"ל גם גבר לגבי בחורה.

המיניות לא תמיד קשורה לקשר רגשי ולרומנטיקה. ישנם מקרים, שאפילו ההפך. במיוחד אצל גברים.

מה למדת מהנושא?, אני חושבת שעדיין מקדם לאמר. אבל בהחלט למדת, שהשמיים לא נופלים, שמותר לך לבדוק ולנסות ושאולי תהליך ההגעה למסקנות בנוסף יהיה מעט יותר ארוך ממה שחשבת...

מחכה להמשך העדכונים.

אורית

מבולבל יקר.

אכן, נראה לי שקורים לך דברים טובים. ראשית אתה כבר לא עצוב אלא מבולבל ,ובבלגן כשיש מוטיבציה ,קל יותר לטפל מאשר בעצבות מתמשכת.

שנית, ההשלמה הפנימית ,תחושת הפריחה וההנאה שלך מעצמך הנם פתיח נפלא לקדום יחסים חברתיים.

נראה שהקשי המרכזי שלך הוא ביצירת אינטימיות.

היכן האנשים?, האנשים נמצאים סביבך והם בכל מקום. אתה פשוט צריך להתחיל להבחין בהם , ליצור שיחה , ללמוד לשתף במשהו אישי שלך, להתעניין בחייהם של האחרים.

מה דעתך להתחיל לנסות להפתח לאנשים כאן? נסה לתרגל שיחות עם אחרים לבחון מה הם מרגישים? איך הם מתבוננים על העולם ומה אתה יכול לתת להם....

מה דעתך?

אורית

היי אורית,

חלפו מספר חודשים מאז התכתבותינו האחרונה.

בתקופה האחרונה חוויתי התאהבות בבחור מהגדוד, מפקד קשוח ואסרטיבי, והחלפנו המון מבטים. שמתי לב שעל אף שהוא משחק אותה קשוח ומרוחק גם הוא מחפש אפשרויות להתקרב וליצור שיחה.

נוצרו מספר שיחות חולין, לא משמעותיות.

בינתיים המציאות כפתה עליי "להפרד" ממנו במחשבות ובמבטים, כיוון שהדרך הצבאית הפרידה בינינו.

מאז, אני חש בדידות ועצבות כאילו היה זה קשר רציני וממושך.

החוויה הזו גם זרקה אותי עמוק להתבלטויות הנושנות בנטייה המינית ובמה אני מעדיף, ומה "עושה לי את זה".

אני חש כי לא הצלחתי לברר את פשר המבטים ואת הפרשנות שלו אליהם (יכול להיות שהוא כלל לא מכוון למגרש הרומנטי, אלא לחברי). עכשיו זה נראה מוזר לנסות להגיע אליו וליצור שיחה, כי התחושה הייתה לא מבוססת ולא הצלחתי ליצור משהו או בירור לפחות של התחושות במסגרת הפעילות ביחידה. 

אני מרגיש, באופן מוזר, כאילו נפרדתי מאדם שהכרתי זמן רב, בדידות ועצבות...

מבולבל יקר. אני ממש ממש מתנצלת. התגובה שלך משום מה "נבלעה" אצלי במערכת ועכשיו כשאני עוברת על כל השיחות גיליתי אותה. פרוייד אמר שאבל יכול להיות על כל דבר שהוחמץ גם רעיון או מחשבה. אפשר להתאבל על ילד שלא נולד ואפשר להתאבל גם על אהבה שלא התממשה בלי קשר לסיכויי המימוש שלה. אותו מפקד מהגדוד שלך הצית בך את כל ה"סרט", ראיתי בו את האופציה לממש אהבה זוגיות, מיניות, משהו בו כבש אותך. כמובן, שלא בהכרח יש לכך קשר למציאות מאחר ואינך מכיר אותו באמת ולו היית מכיר אותו יכול להיות שהיית מגלה "סרט" שונה לחלוטין. נראה לי, שחלק מהכאב על אבדנו של הבחור טמון בעובדה, שפתאום הרגשת שאתה חי ומתעורר וכן - אתה יכול להרגיש והרבה ולכן האבדן היה כה קשה. אינני יודעת מה הוא חש כלפייך אבל כנראה גם הוא מבלי קשר לנטייתו המינית הרגיש שזורמת אנרגיה בינכם, שמשהו מתרחש. אני חושבת, שאסור לך להתעלם מהחוויה הזו. היא אומרת לך איפה אתה מרגיש חי ואיפה התשוקות האמיתיות שלך נמצאות באמת. אני מבינה את הפחד, החרדה, המצוקה, הקשי להודות במשהו שאולי זורק אותך לחיים שונים מאלו שהתכוונת ובכל זאת: לא מגיע לך לחיות?, לאהוב?, להרגיש? על מי אתה מגונן כל הזמן? אורית

אורית, את כתמיד מצליחה לבאר מציאות מורכבת לפרשנות שאני כה אוהב. התחלתי להסתגל לרעיון של מורכבות החיים - הם לא תמיד הולכים בקו ישר, לפעמים מזמנים לנו חוויות מאתגרות ומפותלות. אכן, הרבה מאד זמן לא חשתי עוצמה מוטרפת כזו. משהו בו הבעיר אותי, החוויה אמנם דוהה ממרחק הזמן, אבל יש שהוא שב למחשבות, הבזקי הכרה מטורפים. בעיקר, אני רוצה לתת מקום לקשר כעת כי כפי שתיארת בתחילת ההתכתבות, קשר עם גבר לא בהכרח יגדיר אותי ואפילו כן יסביר לי מה העדפותי מבחינה מינית ורגשית. אני חושב שבהקשר של קשר עם גבר עשיתי התקדמות. מה שכן כיכב עם "הקשר" עין הרצוף והמתח המטורף, הם בעיקר רגשי נחיתות - במידה מסוימת מצאתי בו חוצפה ובטחון ועזות שפעמים רבות חסרות לי. מחוספסות מדהימה וישירה. זו הייתה התאהבות כה מטורפת כי היא הכילה את כל תשוקותי ורצונותי. כל המחשבה שלי הייתה מוקדשת לו. הוא לא זז מהמחשבות אף לרגע. אני חושב שאני מגונן על הסיפור חיים שלי, זה שבניתי לעצמי - תדמית, מעמד, מקום בעולם... פניתי אליו בהודעה חברית לאחר שנפרדו דרכינו, והוא לא החזיר תשובה האמת. מה שכן ידוע, הוא הבלבול. הוא נותר יציב, איתן, לא נע...

מבולבת יקר. אני לא חושבת, שהבלבול הוא הדבר המרכזי. אני חושבת שעכשיו אתה יודע דבר או שניים והגיע הזמן ללכת קדימה ולהתנסות. לחוות, לחיות. לגעת בחיים.אני מניחה, שאותו בחור שבו התאהבת הכיל את כל מה שאתה רוצה להיות. ה "פאנטזיה הגברית" ולכן הוא הפעיל את כל מערכות הנפש בעצמה. מאידך, אתה חייב לזכור שלא באמת הכרת אותו והרבה מדמותו הוא פרי הפנטזיה שלך. בנוגע לרגשות הנחיתות. אני חושבת, שברגע שתתחיל לחיות בחוץ, להתנסות , לחוות לקבל הד מאחרים על עצמך משהו ישתנה בהכרה העצמית ובהערכה הפנימית. בקיצור, המסר להיום הוא "מפאנטזיה לפעולות בעולם האמיתי". אורית

היי אורית,

לצערי יש זמנים בחיים שהכל לא מסתדר. בצבא, עם החבר'ה, עם הזהות והכל, עם המראה החיצוני.

אני מגיע למצבים שבהם אני חוזר לנקודת ההתחלה שבה הכל חשוך וכלום לא מסתדר. אני מנסה להכניס דברים לפרופורציות, ונאחז בעיקר בעתיד, במה שעוד צפוי, בהצלחה בחיים שמצפה לי במעלה הדרך.

עוד מעט יתחילו מסיבות הקיץ הרעשניות, עם מי אלך אליהן? רוב החברים שלי מתגוררים הרחק ממני ובאיזור ביתי אין בנמצא אנשים שאני חבר שלהם ונגיש אליהם. 

אני חושב שיכולות יש לי, אבל הן כל כך לא מנוצלות, ואני כועס על עצמי שאני מצליח, לדכא את עצמי כל לא כלום. אני נראה נהדר, אני חברותי, אני מצליח, יש לי יכולות. אז מה כל כך דפוק בחשיבה שלי? למה היא תבוסתנית כל כך כפי ששוחחנו בעבר?

אני צריך לעשות סדר בדברים, כדי לא ליפול לחור שחור...

מבולבל יקר. האמת, לא מפתיע אותי העצב והבלבול שאתה מרגיש כעת. אני חושבת, שעם כל ההתאהבות באותו בחור, היית נתון בסערת רגשות, שהיו בה תחושות של הי, ציפייה מעורבת בחרדה, התרגשות עצומה, הפאנטזיות עבדו שעות נוספות וכד'. היום, מעט זמן אחרי, ישנה נפילה, שהיא צפויה. זהו סוג של ריקנות ובדידות, המופיעים פעמים רבות לאחר סערת רגשות כובשת של אהבה ומיניות. פתאום, הופכים מודעים לחלל הפנימי. הדבר הראשון, שחשוב כאן הוא להפסיק לכעוס על עצמך!!!!, אינך אשם בכלום. אתה מתמודד עם הקשיים בחייך כמיטב יכולתך והצלחת והשגת לא מעט ונכון, שיש עוד מה לעשות..... אני חושבת, שמה שעצר - עוצר אותך בחיים הוא הפחד להודות (בשלב זה של החיים) במשיכה לגברים ובצורך ליצור קשר אינטימי עם גבר. עדיין, קשה לך לקבל זאת בעצמך ואולי אתה מתאבל על העובדה, שרצית שהדברים יהיו אחרת. נראה לי שברגע, שתוכל לעמוד מול עצמך ומול העולם עם הזהות הזאת ולשאת אותה בגאווה, הרבה דברים ישתחררו. יכול להיות, שכדאי לפנות שוב לטיפול ולקבל תמיכה ואומץ. המנטרה שלך צריכה להיות "מגיע לי להיות מאושר" וברגע שתאמין בזה תוכל לעשות צעדים בכדי לממש את האושר הזה. מה דעתך? אורית

אתה מתאר את עצמך כמו מישהו שעומד בדלת הכניסה לחדר ולא יודע אם להיכנס או אם לצאת וכך אתה עומד כמר מספר חודשים, לא נכנס ולא יוצא. וזאת למה? כי כל בחירה שתעשה לא תהיה האופטימלית,לא תכסה את כל האופציות .ידידי היקר!!!!אין בחיים אופציות שמכסות הכל!!! אתה מתעסק באובססיביות באפשרויות או בעיקר בחוסר האפשרויות שלך בפרפטום מובילה. אני מציעה לך שאם לא תצליח לצאת מהפלונטר הזה לבד, תבקש להיעזר באיש מקצוע. אין לי ספק שתוכל להפיק תועלת רבה מקשר טיפולי.אם לא תעשה צעד כלום לא יזוז.

אני דן בסוגיה הזו כבר כל כך הרבה זמן, שבאמת נדמה לי שאני נמצא במקום של החשיבה הרבה יותר מהתחושה. הדברים שלך הפחידו אותי, אורית. מה זה להזרק לסוג חיים שונה? האם כל מה שבניתי לעצמי יתרסק לרסיסים? התוכניות והיעדים? כלפי חוץ, הם לא יהיו דומים עם קשר מוצהר עם גבר. אני לא צריך אישןר של מישהו, אבל הדברים הולכים כך לצערי. ומה זה לעמוד מול העולם? את מדברת על יציאה מהארון? בכלל, עודלא ביררתי את יחסי כלפי המין הנשי שיכול להיות שיפתיעו אותי ברמת התשוקה, שהרי עד כה אני חסום... העלית המון פעמים בעבר קשר עם גבר בהקשר של פתרון תסביכי גיל ההתבגרות ומוכנות דווקא לקשר עם אישה. בשורה התחתונה, אני נראה לי הולך לטיפול אי אפשר ככה, אני מסתחרר במחשבות וברגשות, אני מאבד את שמחת החיים לאט אבל בטוח.

מבולבל יקר. מתנצלת עם דברי הבהילו אותך. לא זאת הייתה הכוונה. אינני זוכרת, שכתבתי כלל על "הזרקות לאורח חיים שונה". מתוך, ההתכתבות שלנו עולים, כרגע והדגש הוא על כרגע רגשות משיכה חזקים יותר כלפי גברים. קשר עם אשה מופיע אצלך כרצון חזק יותר בתאוריה אבל המשיכה לגברים בשלב זה של חייך היא כנראה החזקה יותר. למה אתה מרגיש שקשר עם גבר ינפץ את כל התכניות והיעדים שלך?, האם לא תוכל להגשים את עצמך מקצועית?, כלכלית? חברתית? משפחתית? אם הזוגיות שלך תהיה עם גבר. ישנם כל כך הרבה גברים נשואים עם ילדים ומגשימים את כל החלומות והיעדים שלהם. לא פגשת כאלו? וביננו, אנחנו מקדימים את המאוחר אולי לבסוף, תגלה, שהקשר האמיתי יהיה עם אשה אבל לצורך זאת אתה צריך לנוע קדימה ולדעתי לאן שהמשיכה העכשווית היא החזקה יותר. הרעיון ללכת לטיפול כעת הוא נכון וטוב. אני חושב שאתה כבר מאוד בשל לשינוי וחשוב, שמישהו יהיה שם בשבילך ויתמוך בכל החלטה באשר היא. זכור, שאתה בתקופה של התנסות ואינני חושבת, שהתנסות כזו או אחרת תגדיר אותך, שזה למעשה הפחד שמשתק אותך. מה אתה חושב? בכל מקרה אנחנו כאן בשבילך. אורית

אורית, הקושי הזהותי מצטרף לקושי מקצועי לאחרונה עם מעבר לתפקיד בכיר יותר, ויוצא שכל החבילה מנחיתה אותי מטה. גם הקושי בגדוד, גם המפקד הקשוח ששב לפרקים ועוד לא מש ממני לחלוטין וגם בחור חדש שנכנס לתמונה, איתו אני מחליף מבטים כבר שבועיים. במצב אידיאלי, אולי הייתי יוזם איתו שיחה, אבל אני באמת מרושש נפשית. הצירוף של כל כך הרבה מועקות מוביל אותי להתקפי זעם, משימתיות יתר ומצב מעורער מידי לבחור צעיר. יש לי תחושה, שהכל כבד מידי על הכתפיים... אני חייב להכנס לפרופורציות, ליהנות מהדברים הפשוטים, ליצור קשר חברי עם אנשים, לחיות את החיים ולא את המשימות. הכל דומה לעיסה שחורה ודביקה, תחושת מיאוס וסלידה, וחוסר ברצון בסיסי לעשות דברים. קשה לי...

עכשיו אני יותר מבינה את המועקה שנכנסת אליה. יותר מדי עומס ופחות מדי (שלא לאמר לא בכלל) אוורור על רקע של חווית אבדן. זו אכן תקופה קשה אבל אם אתה מבין את כל הנסיבות, שבונים אותה צריכה להיות לך תקווה, שכן לא לעד תחוש כך. תפקיד חדש במיוחד במקום כמו בצבא הוא לעיתים תובעני עד בלתי אפשרי. אתה נשמע לי מותש לחלוטין. האם אתה ישן מספיק?, האם יש לך אפשרות לקחת חופשה קצרה?, מה בכלל אתה עושה כדי להתאוורר?. יש כאן מצב של סיבה ומסובב מצד אחד אתה מותש מכדי ליצור קשרים ומצד שני ההתשה הופכת לקשה יותר כי אין קשרים שעשויים לאוורר אותך. הייתי מציעה לך למרות מה שאתה מרגיש לנסות ליצור קשר עם אותו בחור שעמו אתה מחליף מבטים יכול להיות שתזוזה שלך ואפילו אם לא תרשם הצלחה בנושא החברתי תעורר בך כוחות ואנרגיה חדשים. בנוסף, הייתי מציעה לך לקבל מעט סיוע טיפולי בתקופה זו. אל תתיאש. יש תקופות כאלו ובאמת נראה שיש לך הרבה על הכתפיים אבל מה שיושב על הלב מכווץ את הכתפיים ולכן כדאי לטפל בו. אורית

אורית, היום התחלתי בפעם השלישית טיפול. (אחרי פעמיים עם פסיכולוג מהעבר). נפגשתי עם מטפלת צעירה וחיננית וניכר כי אצליח להגיע להישגים שיבהירו לי מי אני. השאלה המרכזית היא אם אצליח באמת ובתמים לדעת מי אני, ולבחור בחירה שגם אם לא תהיה מושלמת תכיל אותי ואת הדרך שלי בחיים. התקופה הנוכחית ממשיכה להעיק, העומס בלתי נסבל, הבחור מהעבר שב למחשבות מידי פעם והבחור הנוכחי נעלם כרגיל מהנוף (עבר גזרה). אני מותש רגשית ונפשית ודווקא עכשיו הצבא כל כך דורש ולוחץ.

מבולבל יקר. כל הכבוד לך. עשית את הדבר הטוב ביותר. אין לי ספק, שזה זמן נכון לטיפול ואין לי ספק, שבתהליך תומך ועמוק תצליח להגיע לבחירה, שתוכל לחיות איתה ולחיות איתה טוב. בהרגשה שלי אתה חי עם הרבה פחדים שהם יותר בפאנטזיה שלך מאשר במציאות. אני מאמינה בכל ליבי, שכשתתחיל לפעול במציאות תגלה שהשמיים לא נופלים והחירות שלך הרבה הרבה יותר גדולה מזו שאתה מאפשר לעצמך. יש סיכוי, שתוכל לקחת חופשה קצרה מהצבא ולנוח קצת...? אורית

אורית, אני מקווה שהבחירה תתאם את התכניות שלי לעתיד, כי יש לכך השלכות מרחיקות לכת על מה שחשבתי שאתמודד איתו במעלה הדרך. במילים אחרות, אני כל כך רוצה לקוות שקשר עם גבר יגרש את מרבית הפחדים וממנו אבין שגם נשים באוץ בחשבון, היות ועד היום למעשה חסמתי את עצמי עקב אותם פחדים. אבל שוב, לא הכל תלוי ברצון שלי כנראה. יש לי שאלה - בתגובה קודמת שאלת אם אינני מכיר גברים נשואים המממשים עצמם מקצועית וכו'. הכוונה הייתה לזוגות חד-מיניים? בקשר לחופשה מהצבא לצערי "נפלתי" על התקופה הלחוצה בשנה ואין אפשרות "לברוח" אף לרגע, הן עקב התפקיד והן עקב הזמן...

הי. ניסיתי לחפש היכן נמצאת השאלה ששאלתי אותך ולא מצאתי. אבל אם אתה כבר שואל אז אולי כן התכוונתי לשאול אותך אם אינך מכיר זוגות חד מיניים מאושרים בעלי משפחה וממומשים מקצועית. ועוד משהו שחשוב לי להגיד לך. נראה לי שאתה מאוד מאוד עסוק בעתיד. נסה לעבוד על התרכזות בהווה. על החשקים והרצונות שלך עכשיו. דברים משתנים ומתהפכים ללא הרף בחיי כולנו וכן, לעיתים גם בזהות המינית. תן לעצמך לזרום ואני בטוחה שהחיים יובילו אותך למה שבאמת מתאים ונכון לך. איך מתקדם הטיפול? אורית

היי, עד כה היה מפגש היכרות שגם הוא הצליח לעורר בי תחושות מעורבות ולא לגמרי ברורות. אני מרגיש שהתקופה הקשה מלווה גם בזמנים קצרים של אופטימיות, אבל כפי שאמרת קשה מאד להתרומם ממצב של תפקיד תובעני שמשולב עם משבר נפשי עמוק ביותר. איך יכולים להיות שינויים בנטייה מינית? זה לא דבר מקובע? בעבר כתבת שאני מתנהג כאילו יש לי שליטה על העניינים במקום לחוות את התחושות והרגשות כאן ועכשיו. בכלל, אני חושב שכדי להיות מאושר חייב ללמוד ליהנות מהדרך, לא רק מהתוצאה. את באמת מציעה לפנות לבחור שיש איתו מבטים בתקופה האחרונה? נראה לי מסוכן במסגרת צבאית. (דיסקרטיות וכד')

הי. ישנם אנשים שהם דו מיניים ונטייה כזאת או אחרת מתחזקת ( לא אצל כולם) בהתאם למקום, לגיל ולאדם שבו הם פוגשים. למשל אנשים בכלא (גם גברים וגם נשים) מפתחים רגשות ויחסים מיניים עם בני מינם באופן שלא היו עושים זאת לו היו חפשיים. כך גם היה בעבר בפנימיות חד מיניות וסגורות. אני מכירה אשה שהייתה בטוחה שהיא לסבית עד גיל ארבעים אבל אז הגיע גבר ששבה את ליבה....אבל לא אצל כולם כך. ישנם אלו שמיום היוולדם, כמעט מרגישים ויודעים שהם שייכים לצד אחד. כשאני מטפלת במי שמגיע עם הידיעה הזאת אני מאפשרת לו לצאת מהכלא, שהוא יצר לעצמו ולהמריא כציפור ליעד המעניק לו אושר. מה נראה לך מסוכן אם תהיה בקשר עם גבר במסגרת צבאית? ומה יקרה לך אם יגידו? אורית

היי אורית, מעבר לעובדה שזה אסור עפ"י חוקי הצבא (זוגיות באותה יחידה, מה גם שאני ברמה פיקודית עקיפה מאד אך עדיין קיימת כלפי הבחור) - זה נוגע בעצב חשוף וכואב. הרי אני בשלב התנסות. אני לא יודע אם יש לי חסימה כלפי נשים ומה האופציה בגזרתן ובכל מקרה כדי להתקדם בחיים דרושה בחירה לפי התשוקות, כדי לדעת לפחות איפה אני ממוקם. כמובן במקרה זה, אני מסרב שתווצר לי תדמית מוטעית לגבי הנטיות המיניות שלי בקרב אנשים. לגבי הקשר במסגרת הצבא (פקודות וכד') זה ממש לא מטריד אותי וזה לא שיקול מבחינתי, כי אני אכן שואף שזה יהיה כמה שיותר דיסקרטי! אגב, דיברתי עם הבחור שיחה ערה וקולחת ואני כרגע מרגיש שפתחתי ציר טוב, כמובן שזה עדיין של גישוש.

אורית יקרה, בתקופה האחרונה אני מתחיל לעכל שכנראה אני נמצא בצד של קשר עם גברים, למרות ההדחקה הארוכה בכל גיל ההתבגרות. תקוותי היא שזה יאפשר לי להיות שלם יותר עם עצמי ולבחור בחירה אמיתית בעתיד. בינתיים, אני בהליכי התאהבות בבחור החדש מהגדוד אך למרבה האירוניה הוא עובר לבסיס מרוחק ולא יצא לי לראות אותו יותר מידי. נוצר בינינו קשר אמיתי ופתוח, אך הוא זרק באחת השיחות "צריך חברה בבית כדי לא להשתעמם", והמשפט גרם לי לסגת לאחור מעט כי יכול להיות שהוא לא בקטעבכלל ואני מפרש באופן לקוי את התשדורות והמבטים המעניינים שלו. אני בעיקר זקוק לקשר שכאמרתך, "ארגיש בו חי". בצבא הדברים ממשיכים להיות מעיקים ולוחצים יותר מבעבר ואני מקווה שאצליח לקיים קשר שיאוורר אותי. הטיפול עוזר לי ומקדם אותי לחשוב שההורים זה חלק משמעותי ממה שמעכב אותי - כלומר הפחד לפגוע בהם, להכאיב להם עם משהו שלא ציפו לו מימיהם על אף חשדותיהם. המשך שבוע טוב.

מבולבל יקר. ליוויתי כל כך הרבה בנות ובנים ש"יצאו מהארון" והמשפחה מתרגלת ואפילו מאושרת. ההרגשה שלי היא שההורים שלך יודעים הרבה יותר ממה שאתה חושב והם עצמם כבר רוצים שיהיה לך קשר ויהיה לך טוב ולא חשוב עם מי!!! אולי תפתח כאן בקהילה קריאה לאנשים שכבר "עברו" את זה ותשמע מהנסיון שלהם. האדם הכי קרוב לי חי בזוגיות מדהימה עם גבר לשניהם ילדים והמשפחה המרחבת חוגגגת. אינך מכיר כאלו? מה מפחיד אותך ביחס להורים שלך? אורית

אורית, אם אני אכן בתקופה של התנסות ואף סוג קשר לא יחרוץ את גורלי - מדוע למהר ולעשות צעד שיכתים אותי תדמיתית? בסוף הומוסקסואליות זה דבר לא לגמרי מקובל בחלקים נרחבים מהאוכלוסייה. למה לבצע צעד שאיני בטוח בו? עוד - אם מצהירים על זה בפומבי זה מעצב את התודעה וקל לך יותר לבחור בהתמודדות מאד מאד קשה. (ילד שיש לו שני אבות לדוג'...) לגבי ההורים- גם אם הם חושדים, זה עדיין משהו שהם מייחלים שלא יתממש. אף הורה שהשקיע את כל כולו בבנו לא רוצה להתמודד עם ידיעה כזו. ואני מפחד שאני אצטרך לשים אותם במקום בעייתי ופגיע כלפי שאר החברה.

אורית, עד תגובתך אני מרשה לעצמי לשתף שבתקופה האחרונה אני כנראה מתאהב מחדש: אותו בחור מהגדוד שבה את ליבי לחלוטין. אני מוצא בו הרבה קלילות ונעורים שדומה שאצלי כבר נחלשו למרות הגיל הצעיר. האמת היא שאני משתוקק לקשר איתו. אחרי כל התיאוריות, הנסיונות והניתוחים. הבעיה מתחילה בלזהות אם הוא בעניין או לא - זה מאד דק. גם מאצלו יש אמירות שאני לא בטוח שהיו נאמרות ע"י כל אדם, אבל אולי החביבות שלו מקבלת פרשנות מוטעית אצלי? חשוב לי שהפעם - אצליח לפחות לברר אם יש רצון מהצד השני ולא כפי שקרה בפעם הקודמת. גם הפעם, כמו בריטואל חוזר, הוא עובר למיקום אחר משלי, אבל לפחות הפעם היו כמה שיחות ולקחתי מספר טלפון, ויש מבטים וחיוכים הדדיים. (מצידו אין משהו מפורש, הכל מאד מנומס וסולידי). את פשוט צודקת, צריך לא לפחד, לתת לעצמי איפה שאני באמת רוצה להיות. זה הפיח בי כל כך הרבה התרגשות. אני זוכר שכתבת שאינך יודעת איך הבחור האחרון מרגיש, אך הוא מרגיש ללא קשר לנטיותיו ורצונותיו את האנרגיות. בהחלט יש בינינו הפעם אנרגיות. איך ממשיכים לטעמך?

מבולבל יקר. אז ככה : קודם כל תהנה מתחושת הקלילות השחרור וההתלהבות. תחקוק אותה בליבך בכדי לדעת שיש בך היכולת להרגיש את כל התחושות האלו וזה נפלא. לגבי הבחור? תמשיך לקדם את הקשר, תתקשר אליו, תזמין אותו לצאת איתך לפאב או משהו אחר....תקדם את זה כמיטב יכלתך. ראה לאן הרוח נושבת. הבחור לא אידיוט ובאיזשהו שלב גם אם לא תאמר מפורשות הוא יבין. אם הוא ילך - כפרה - זה חלק מהמשחק. בשביל להרגיש צריך לפעמים גם לחוות כאב ודחייה אבל מי שלא מתקפל ומפחד וממשיך להילחם על הזכות לאהוב ולהרגיש זוכה. זוכה בדיוק במה שאתה מרגיש עכשיו: התלהבות, אנרגיה אדרנלין ובעיקר - חי וזה לדעתי האישית שווה את הכל. כולל את האפשרות, שבפעם הזאת אתה עלול להיפגע.... אורית

אורית, אני אשתדל לא להיות תבוסתני כלפי עצמי אבל גם הפעם זה הולך לכיוון שלילי. לחצי הכוס המלאה טמונה בנכונות שלי להתמודד, לברר אצל האדם ממול, גם אם לא באמצעות אמירות מפורשות, איפה הוא עומד ומה הוא מרגיש כלפי. אכן הזמנתי אותו לצאת אחרי עוד פגישה נהדרת שהייתה, הרגשתי כל כך חי ופועם, כל כך נכון. לא עניין אותי כלום מלבד להיות איתו. אחרי הפגישה, בערב, שלחתי לו הודעה שהמצב מבאס, הוא שאל מה קרה ואמרתי לו שהבאסה היא שהוא יוצא ואני סוגר. הוא אמור להשפט על משהו לא תקין ע"י המפקד של הפלוגה ולכן שאל אם ידוע לי משהו על המקרה. אמרתי לו שאם פעם הבאה לא יעשה צרות חשבתי להפגש איתו לבירה בסופ"ש. הוא פשוט צחק ואמר שזה בעיתי. שאלתי מה בעייתי ללא תגובה בכלל, וראיתי שהוא קרא את ההודעה... התאכזבי מאד, אני בעיקר חושב שהוא גם מבולבל בקשר לזה כי איך יכול להיות שאני מתרגם את האנרגיות המטורפות, החיוכים, הרמיזות ההדדיות והמבטים מלאי הרגש כל כך שגוי? באמת יכול להיות שהוא "סתם חביב"? כבר אמרת שאני עלול להפגע ואולי זה בכלל לא סוף פסוק ועוד יתפתח משהו, אבל זה לא מונע את העצבות מלעלות בגרון. הטיפול מתקדם לאיטו, אני פשוט לא מצליח לשקף הכל בפגישות הקצרות פעם בשבועיים ביציאה הביתה וזה נראה איטי ביחס להתכתבות החופשית הזו.

מבולבל יקר. יהיה כואב לדעת אם הוא לא "בעניין" . מצד שני, להערכתי הקו שאתה צריך לנקוט בו עכשיו בחייך הוא ל"הסתכל לפחד בעיניים" ולהמשיך. לא להיעצר. גם אם תפגע. המטרה היא לצאת מהקיפאון, ששיתק אותך שנים. יכול להיות שגם הוא מבולבל ולא בטוח וזה יקח יותר זמן ממה שאתה מעריך או שאולי לא יקרה בכלל בדיוק מאותן הסיבות שגם אתה במשך שנים סרבת לנסות. זה לא אמור לרפות את ידייך מהמטרה לבנות בסופו של דבר זוגיות, שתכיל אינטימיות ו/או תשוקה. בנוגע לטיפול. לעיתים יותר קצר ליצור קשר אינטרנטי אבל זה איננו מבטל טת החשיבות של בניית אמון ותקשורת פנים מול פנים. קח אוויר. אורית

אורית, לצערי העומס בצבא לא מרפה וכנראה שהמשבר האישי בתחום המיניות מקרין על התפקוד שלי כי מחר זומנתי לשיחת הבהרה על תפקוד לקוי ותפוקה נמוכה. יש בזה מן האמת, כי אני באמת נותן הרבה פחות ממה שאני מסוגל ומצד שני אני בתחילת תפקיד מאד תובעני שלוקח זמן להתאפס על כל המשימות שלו - זמן שמפקד הגדוד לא מותיר כלל ולא מודע למרבית המורכבויות כי גם הוא חדש. עכשיו אני שרוי בפחדים איך זה יצטייר אם אעזוב/אודח. אני באמת רוצה וזקוק לקצת שקט כדי להבין את עצמי. נראה לי שההחלטה היא לבקש סיום תפקיד ומעבר. לא מתאים לי להיות אומלל אבל זה כבר מספר חודשים אני שרוי במצוקה בגלל שני גורמים מרכזיים שהם הבנת המיניות והתפקיד החדש שבו אני לא מצליח להתייצב. בקשר לבחור...כבר קצת ויתרתי עליו. הוא לא מוסיף לדרמה הכללית. בא לי להגיע לאושר, לפחות קטן...

אני באמת חושבת, שהגיע הזמן, שתקח חופש. הצבא לא הולך ביחד עם מה, שכפי הנראה משאלות הלב שלך מבקשות. נראה, שהצבא תובע אותך לעצמו בלבד ואינו מאפשר דבר פרט להתרכזות מחלטת בדרישותיו. יכול להיות, שהגיע הזמן אולי לבקש חופשה ו/או מעבר לתפקיד אפילו זמני שיאפשר לך קצת אוויר. אני מציעה להתייעץ עם עוד מישהו שמכיר אותך אבל מאחר ואתה מתלונן על "חוסר אוויר" כל כך הרבה זמן ומכיוון, שאינך נשמע מאושר מהתפקיד אולי זה הזמן לשים את הקלפים שלך על השולחן... אורית

אורית, זה תפקיד טואטאלי במיוחד עם מפקד נוקשה מאין כמוהו, כאילו כדי להקשות. חופשה לעולם לא תאושר לי בזמן הקרוב. זה שוב הפחד הזה לאכזב, לא להיות בזרם, להיות ממושמע ו"נכון". אולי אני צריך חוויה שתלמד אותי שגם לי יש גבולות, שאני יכול לומר "לא" לדברים מסוימים ולקחת אחריות על החיים ולא לתת להם לזרום מאליהם. כשנכנסתי לתפקיד ידעתי שאין ביכולתי למלא אותו כראוי כי גם התפקיד האחרוו היה תובעני, אבל לא שערתי עד כמה. אני מניח שגם ההתמודדות הנפשית עם הנטיה המיניתמשפיעה רבות על התפקוד, על החשיבה, על הלחצים האיומים. מה יקרה אם אפרוש? איך יסתכלו על זה? ולמה זה בכלל אכפת לי בגיל 23 מה אנשים חושבים עליי? אני לא צריך קבלות של אף אחד, אני יודע שבנסיבות אחרות הייתי ממלא את התפקיד במצוינות.

אתה בן 23. כבר עשית קורס קצינים ושנתיים נוספות בצבא. רוב החבר'ה בגילך כבר מזמן מטילים בדרום אמריקה או חוסכים כסף למטרה. האם אתה רוצה קריירה צבאית?, למה כל כך חשוב לך להמשיך?, מהם באמת הגבולות שלך?, מתי תחליט מה טוב לך ותפעל בהתאם?. אני חושבת שיש לך שופט פנימי אכזרי ובלתי ראציונלי. מי בסביבה מצפה ממך להצליח בתפקיד הספציפי הזה בצבא? למי אתה "דופק" חשבון?. אני לא יודעת מי היא קבוצת ההתיחסות שלך אבל היא בהחלט לא מייצגת בחורים צעירים בגיל 23. אתה צריך לעשות פגישה עם עצמך ולחשוב מה חשוב לך ומה אתה רוצה ומה אתה מרגיש שהכי נכון לך? אורית

חשבתי על תשובה זמן רב. דיברתי על הנושא עם הפסיכולוגית החדשה ועלה שאני חש בעיקר פחד ומחויבות - בעיקר קשה לי לאכזב, שזה ריטואל חוזר. לאכזב את ההורים, לאכזב את הממונים בצבא, לאכזב את מי שבחרו אותי לתפקיד היוקרתי. אמרתי לממונה המקצועית שלי שאחרי 4 חודשים איני חש שהספינה צועדת לכיוון חיובי כלל וכי אני מרגיש שהכימיה עם המג"ד לקויה ואני מפחד ממנו ומתגובותיו. היא בעיקר לא הסכימה שאני לא מתאים וחזרה בפני אני המתאים ביותר (לו רק יכולתי לספר לה כמה קשיים יש לי שאינם קשורים לתפקיד...) אני נמצא בפלונטר - הוחלט כביכול שאני במשבר אבל אעשה מאמצים להשתפר ולהגיע להישגים כפי שהצבתי. בגזרה האישית יותר - ראיתי שוב את הבחור והפקדתי להיות קר כלפיו כי לא ענה להזמנה שלי לצאת בשישי והוא מצידו יזם פעמיים שיחה יומיומית בלבד וגם כמה מבטים. אני מבולבל. לפנות אליו שוב? אם הוא לא ענה להזמנה זה אומר שהוא רק בקטע חברי ולא רומנטי? מה קורה שם? נדמה לפעמים שכל הקשיים פוקדים אותי אז אני נאחז במשאלה שבשנה הקרבה באמת יאיר לי היום את פניו...

שלום לך יקר. בעניין האכזבה. אני חושבת, שהפחד המרכזי שלך זה לאכזב את עצמך. אתה חייב פעם אחת לעשות מה שאתה מרגיש ולחוות, שהעולם לא התהפך. ההורים שלך ממשיכים לאהוב אותך והחיים ממשיכים ומציעים אתגרים חדשים והזדמנויות חדשות. אם לא תאהב את עצמך. לא יעזור לך להרגיש, שכולם מאושרים ממך. מהכרותי המצומצמת והטראומטית עם הצבא כימיה עם המפקד היא קריטית. ארבעה חדשי סבל נראים לי די והותר. אינני יודעת מהן האופציות הצבאיות שלך אבל נדמה לי , שהגיע הזמן שאתה תקח החלטה על מה שנכון לך ולבריאות הפיזית והנפשית שלך. בעניין הבחור. אינני יודעת באיזה קטע הוא אבל נראה לי שאתה צריך להמשיך ולברר גם אם תדחה. לפחות תדע, שניסית ואני מאמינה שאם העמקת ההכרות תדע יותר. קח בחשבון, שיכול להיות, שגם הוא מבולבל...מתלבט...לא בטוח. איך תרגיש אם תדחה? ואם הוא רק בקטע החברי מה אז? לשנה הבאה אני מאחלת לך אומץ!!!!! ישנו משפט האומר "רק המעז מנצח" ולעיתים צריך להעז שוב ושוב ושוב. אורית

אורית, ההתחבטות בנוגע לעזיבת התפקיד נמשכת - אולי אצליח להיות משמעותי, לפרוח, להיות רלוונטי, לשקם את הכימיה? האם אין אני דן את עצמי לכשלון לפני שמוצו כל האתגרים? מצד שני אני חש שנכון לי בכלל לא להתחיל את אתגר השיקום. אולי באמת טוב לעבור לתפקיד רגוע יותר עד השחרור. בנוגע לבחור, הגעתי למבוי סתום. הוא כן עונה לי אך לא משתף פעולה ולא יוזם כלל. אני חש במלכודים בכל התחומים - לעזוב או לא? לאהוב או לא? לפעמים, בלילה מאוחר, אני שואל את עצמי מתי ארגיש "חי" שוב, או בכלל מתי אגיע למצב של יציבות נפשית, גופנית, נפשית. הכל כל כך מפרך. עייפתי מהמסע...

מבולבל יקר. אני חושבת, שהשאלה החשובה שאתה צריך לשאול את עצמך זה מה אתה רוצה. ונניח, שתהיה משמעותי ויהיו נורא מרוצים ממך בצבא. האם זה יסב לך אושר?, זה מה שאתה רוצה בו עכשיו?, מה המחיר שאתה צריך לשלם (חוסר שעות שינה, לחץ, חוסר זמן לעצמך וכו) לעומת שביעות רצונם של האחרים? אני כאמא מודיעה לך, שהייתי מעדיפה שהבן שלי יהיה מאושר וימצא מה עושה לו טוב במקום, שיוציא את נשמתו בשנים נוספות בצבא (או בעבודה תובענית) בכדי להוכיח, שהוא מצלח. מה דעתך? אורית

אורית, התגובות שלך לפעמים מרגשות. את רק מהכתב קוראת ומרגישה אותי. אני מרגיש ששוב אני נכנס למחויבות ארוכת טווח. מדובר בתפקיד תובעני במיוחד, עד הקיץ הבא. השאלה עכשיו היא אם אני מוכן לסחוב עד אוגוסט הבא או לא.אין לי ספק שאמלא את התפקיד. אבל הוא יביא אותי למצב ולזמן נוסף של חוסר אושר. מן העבר השני אני חושב שאולי עזיבה וסיום בטרם עת זה קיצוני מידי, מרחיק לכת מידי. אם תהיה לי אהבה? זוגיות מצוינת כו שדיברנו כבר כל כך הרבה זמן? אולי זה יאפשר לי מרווח זמן לעצמיבסופי שבוע מבלי לספוג עכשיו התמודדות של עזיבה בטרם עת... כרגיל אני פוחד מהחלטה מרחיקת לכת שתציג אותי באור לא יפה. אני מפחד לאכזב את הממונים עלי שעושים הכל שאשאר ושולחים הודעות בחג לשאול איך הולך בבסיס. אני פוחד לעזוב ואז להתחרט גם כי אגיע למסגרת גרועה יותר וגם כי אחוש תחושת החמצה. אולי זה אפור? אולי אני צריך לשנות משהו בגישה? להכניס הנאות קטנות ללו"ז, למצוא אהבה, להכיראנשים לעומק ולהתחבר לאנשים בגדוד? ברור שזה לא מצב אופטימלי. השאלה היא אם אוכל לסחוב עד הקיץ הבא בצרה נסבלץ או לא...אבל זה בפירוש לסחוב ולא להינות.

מבולבל יקר. תודה על החיזוק זה בהחלט מרגש גם אותי, שאנחנו מצליחים לתקשר כך. אני מסתכלת על תחילת ההתכתבות שלנו: "אני קצין בצבא, בחור יפה ומצליח...." ומעבר למילים אלו הרבה מאוד סבל והתלבטות. נראה, שאתה עצמך אינך מאמין למה שאתה כותב אלא אם כן "מראת הסביבה" חוזרת ומשקפת לך שאתה: יפה, מצליח, חכם וכד. זאת בעיה קשה. האחת משום שאתה צריך לעשות תמיד את הפוזות הנכונות ל"מראה" כך שתשדר לך את ה"יופי" המתבקש והדבר השני, שאינך מרוכז בזה, שעומד מול המראה: מיהו?, מה חשוב לו?, מה הוא רוצה?. מאז שהתחלנו להתכתב, התקדמת לא מעט, הסכמת להעיז, לבדוק ולקבל פנטזיות ומוכנות למימושם על אף, ש"המראה" עלולה (כך על פי הרגשתך) להיות לא מרוצה ממה, שנשקף אליה. הממונים עלייך אם תרשה לי לאמר חושבים (ולא שלא אכפת להם ממך), חושבים בעיקר על המערכת: ברור, שחשוב וכדאי להשאיר חיל מרוצה, מתפקד, עובד כמו חמור ומוסיף שעות נוספות למען שביעות רצונו (שאיננה) של הבוס שלו. אל תטעה. המערכת יודעת בדיוק מי אתה והאינטרס שלה זה להשאיר אותך. אבל האם זה האינטרס שלך?, ראה מה אתה כותב:"זה יביא אותי למצב ולזמן נוסף של חוסר אושר" - אתה עצמך נותן את התשובה. ומה יהיה לאחר התפקיד הזה?, תפקיד נוסף?. סיומו של תפקיד זה אינו מבטיח לך זוגיות ואף לא אושר אבל הוא יפנה לך את הזמן והאנרגיות לעבוד על הדברים האלו. מה אתה אומר? אורית

אורית יקרה, לצערי הרב מאד המערכת הצבאית ביכולתה לכפות הישארות בתפקיד עם מינוי מקובע ולפחות להתישו בדרך לעזיבה, כלומר חוסר רצון לא מתקבל כתירוץ וחוסר כימיה עם מפקדים ממש לא מתקבלת כסיבה מספיק טובה לסיום תפקידבטרם עת. השבוע הציעו לי הממונים עליי לבחור - להישאר או להשתפר בתפקוד (שלא מקסימלי באמת). לתומי אמרתי שברצוני לעזוב ומאז החלה מסכת התנכלויות ויחס מבחיל (שחורג מגבולות הטעם הטוב כלפי קצין כמוני - שיפוט לכלא ע"ת על דיווח פעוט יחסית לא מדויק, התנכלות במיילים וכד'). הבנתי שהמערכת תתיש אותי ולכן השלמתי עם הישארות בתפקיד עד הקיץ הבא. מה שהשתנה לחלוטין זו המוטיבציה - אותה אי אפשר להכריח ואינני מתכוון לעשות שמיניות באוויר יותר. מה שקורה, הוא שאני נותר בתפקיד תובעני ללא יכולתתגובה, במלכוד. לעשרה חודשים נוספים. עוד חוסר אושר ועוד תסכול לשנה החדשה. יש גם אופציה ב' - לנסות להתחבר מחדש, לייצר מקורות אנרגיה ויחסים עם אנשים בגדוד. המציאות ממש לא פשוטה והיא מורכבת כרגע. בא לי רגיעה, הפסקת אש, קצת שקט ואהבה...

אני רוצה להוסיף שעכשיו ההתמקדות לדעתי צריכה להיות בהשבת מקורות חוזק - רצון להצטיין שוב, שאיבת כוחות מקשרים חברתיים ורומנטיים, פעילות גופנית שהזנחתי הרבה זמן. בסה"כ אני מאד שחוק אבל גם לעזוב צריך להלחם ואולע כדאי להשאר במצב של הפסקת אש, באמצע. להתרגל לאפרוריות תמיד אפשר.... בקשר לבחור האחרון אני מסופק אם הוא בעניין. הוא נחצל לדעתי את עמדת הכח שלי כדי להבין משהו, לכן היה חביב. בא לי משהו חדש שיכניס לי אנרגיות לחיים ויוציא אותי מהקיפאון. מה דעתך?

מבולבל יקר. אכן, מהכרותי עם המערכת הצבאית, הסיטואציה שאתה מתאר מאוד אופיינית. אני חושבת, שהתשובה למה לעשות טמונה במה שכתבת. קצת שקט ואהבה. דהיינו, מלחמות אינן מתאימות לך עכשיו ואולי גם אתה צודק למה לסיים את השירות הצבאי הכל כך משקע שלך במנגינה גרועה (על אף, שצריך לקחת בחשבון, שלא תמיד שולטים על ה"תזמורת הצהלית") . בהנתן כל אלו, נראה, שהאופציה הטובה ביותר היא להתחבר לאנשים בגדוד ולהחליט "לעשות מהלימון לימונדה", לנצל את הסיטואציה שבה אתה נמצא עכשיו בכדי לעבוד על היכולת שלך לפתח קשרים וחברויות. להזמין אנשים לעשות איתך כושר ולהסתער מחדש על הקטע החברתי. הצבא על כל מכשלותיו , יותר מכל מקום אחר מאפשר יצירת קשרים חברתיים והכרויות חדשות, שאינן תמיד אפשריות ב"אזרחות" אז קח את ההזדמנות בשתי ידיים וכפי שכתבת תזרים אנרגיות חדשות לכיוון חדש. בעניין הבחור. אם לא אז לא. המדיניות, שהחלטנו עליה היא שהולכים הלאה. לא?!. לא מתעכבים על מה שלא קורה ומה שלא קרה. ישנם עוד הרבה דגים בים... מה דעתך? אורית

"לשטוף לים הגדול. מוטב לא לדעת הכל, להמשיך בדרך לא לשאול. ליפול לקום - מבלי לזכור, לתת הכל, לתת הכל." שר עידן רייכל הנהדר בשיר "הרוח הזו". אורית, באמת שבא לי לחיות פשוט. בפשטות. זה אולי שטחי ולא מצוין ולא שאפתני אבל אני זקוק למעבר להילוך שיוט, להחלים מהמסלול הכל-כך קשוח של השנים האחרונות. לצערי התפקיד הנוכחי אינו מאפשר זאת, אבל באמת שנראה לי שאכניס דברים לפרופורציות ראויות - זה רק צבא, אלה לא "החיים שלי" וזה לגיטימי שפעם אחת אעשה דברים ברוגע ולא בשיא הלחץ. זה גם אולי לקח חיובי לחיים - להיות רגוע ולא להיות חייב כלום לאף אחד. לצערי דווקא בתקופתי לקראת סיום השירות בקיץ הבא יגיע פרויקט מטורף שיש בגדוד פעם בכמה שנים ומצריך המון היערכויות, ישיבות ורמת עצימות גבוהה - כאילו התפקיד עצמו לא מספיק... אני צריך לעבוד על איך אני מתייחס לזה. פשוט ברוגע ובהבנה שזה לא יהיה מה שיקבע איך אני. כני גם אהיה לקראת שחרור, אז אולי זה יואר באור שונה? אני חושש קצת... למרות שהדינמיקה עם המג"ד משתפרת מאז שהפנמתי שאני נשאר כאן כרגע. אגב, מה אני לומד מהכניסה לתפקיד לחיים? עידן הילד הטוב שמרצה את הסביבה הסתיים. מעתה ככל שזה בתחום השפעתי אני בוחר ועושה מה שטוב לי ולא בהכרח טוב לממונים. אחר כך אני סופג את כל האש ומתמודד עם סיטואציות מורכבות שבכלל לא רציתי. אגב, זו כבר הפעם השנייה שזה קורה לי, משמעותית (גם במכינה עשיתי משימה שלא רציתי כל השנה). בקשר לקשר הרומנטי. נראה לי שיש עוד כברת דרך לבצע עד הגעה להשלמה, שיכול להיות שקשר עם בחור זו התשובה עכשיו. עדיין קשה לי לפעמים עם זה. תודעתית בעיקר. אני כל כך מתוכנן, שזה לא בא בטוב בתכנית לצערי... חשבתי באחד מהרגעים השקטים הארוכים בסופ"ש, שאני לא ממש נהנה ובעיקר מתוסכל בחיים האלה. שוב, לא בקטע אובדני חלילה. אבל הכל אצלי קשה, מפותל וארוך. זה משתפר איכשהו לדעתך בנקודה מסוימת?

אין לי ספק שזה ישתפר. אני חושבת, שהצבא לא עושה לך טוב בשלב הזה של החיים. הנוקשות והתובענות והשיפוטיות של המערכת חוברים לתכונות מסויימות באישיות שלך, שמנסות להצמד ל"מסלול" ,למוכר, לידוע ,לפרפקציוניזם , לקוביות הברורות וכן, הסיטואציה איננה מאפשרת מרווח נשימה. מאידך, זה זמן קה אבל מלמד לשינוי. להגיד "אני כאן" והפעם אני מתמודד עם זה אחרת. עושה מה שאני יכול ולא גרם מעבר לזה וכל הזמן אמר לעצמי שמה שאני עושה זה הכי טוב שאני יכול.... אולי זה לא המקום להציע לך אבל אני בכל זאת מנסה. ישנה תרופה העשויה כולה על בסיס צמחי, הנקראת "רמוטיב" והיא עשויה במקרים קלים לסייע בחרדה ודיכאון. אולי כדאי לשקול ליטול אותה הזמנים שהם מאוד לחוצים וקשים ואין לך זמן לעבוד על עצמך. כמו, שפעם כתבת ש"כל העולם על הכתפיים", הגיע הזמן, שיהיה משהו, שיעזור לך להוריד את המשקל הזה ולעיתים כשלוקחים משהו מרגיע (ומדובר בדבר נטול תופעות לוואי וטבעי לחלוטין אבל דורש מרשם רופא - בגלל, שהוא פטנט) עשויים לראות את העולם בצורה אחרת וללמוד, שאפשר לעשות הכל מבלי להרגיש שנמר רעב רודף אחרייך. מה דעתך? אורית

אורית, בקשר לתרופה - לאיזה רופא לפנות כדי לקחת אותה? רופא היחידה הוא חבר די טוב שלי, לבקש ממנו? (לא איכפת לי שיחשוב שאני משוגע;-)). בחג השקט הזה, ביליתי אצל סבתא המדהימה שלי. משפחה מורחבת וענפה. הבטתי בדודים היותר צעירים, בני 28-31 נשואים עם תינוקות טריים. פתאום תקף אותי חשש איום ונורא, שאני מחמיץ את הרכבת בדרך לשם. אני בן 23, מתחבט בקשר לנטיות המיניות וכל כך רחוק מהגעה למסקנות, לא חוויתי אף קשר רומנטי, אנימוצלח מאד מקצועית כנראה במרבית התחומים אבל בתחום האנושי אני בפיגור נורא! בפייסבוק הבטתי בתמונות של אח של חבר שלי מהבי"ס. הוא התגייס ליחידה קרבית, יש לו חברה והוא מצולם בנחל מוקף חברים. שוב נתקפתי חרדה שמא אתעורר עוד כמה שנים ואבין שזהו, אני בגיל חתונה ועוד לא שם. נכון שאני עושה תהליך אבל המציאות הפוכה מהשאיפות שלי. אני עדיין סובל מרגשי נחיתות וכל כך הרבה חוסר סיפוק. יש לי משפחה נהדרת ובעלת אמצעים, הורים שאין אםשרות לתאר את מצוינותם ודאגתם, אני קצין מצליח, באמת מרשים ונחשב. אז למה כל כך כואב לי? אני מתקשה להגיע לסיפוק, נמאס לי מהשיפוטיות הזו ואני כל כך כועס על עצמי שאני מתכנן תכנונים ולא נהנה מהדרך. אני בטיפול פסיכולוגי שני, ועדיין חוזר שוב ושוב לכעס העצמי, לדכאון העמוק שמא אני חסר ערך, מלווה בתחושת החמצה של השנים הכי יפות. ובעיקר - ההדחקה המתמשכת של הנטיות המיניות ומתוך כך חוסר רצון לבחון אותן עד הסוף. כתבת שאין לך ספק שזה ישתפר. אני חושב שזה אני,תמיד לא מרוצה כנראה. עוד לא הייתה לי תקופה מאושרת ב23 שנה..

אכן, רופא היחידה יכול לסייע. ולא אתה ממש לא משוגע אלא נמצא במצוקה תקופה מאוד ממושכת והלחץ הצבאי איננו מסייע. יקירי. אתה רק בן 23 כל החיים לפנייך וגם עניין הזהות המינית תפטר ברגע שיהיה לך קשר עמוק ומספק. אני חושבת, שיעזור לך אם תוכל לשחרר מעט מספקות אלו בקרב המשפחה שלך. אני בטוחה, שכשתרגיש, שהם מקבלים אותך ותומכים בך תחוש רוח גבית אדירה. מה דעתך? אורית

אורית,

אני חושב שאופציית שיתוף המשפחה אינה אופציה. אני צריך להיות מיושב וממוקם טוב עם עצמי לפני שאני חושף את עצמי לפני האהובים לי מכל. עבורם זה יהיה "סוף העולם הגיע". אני יודע את זה מהתייחסות של ההורים למשמע הנטייה המינית של אנשים מפורסמים וגם קרובים אלינו - "מסכן, לא יהיו לו חיים", "מה הוא עשה לעצמו?", "לא, הוא ממש לא הומו - אמרו שיש לו חברה".

ההורים שלי מאד נאורים, והאמירות נאמרות לא על מנת לפגוע, אלא באמת מגישה מסורתית ומשפחתית של תפיסת משפחה בצורה מאד מסוימת, ואין להם במרחב האפשרויות בכלל משפחה חד-מינית. אז למה לאתגר את המחשבה שלהם עד כדי כך?

אני מסכים שבתוך תוכי אני מחויב עכשיו לבדוק מה הנטייה המינית שלי על מנת לדעת, ועם זה ללכת קדימה. אבל לחשוף את המשפחה לבשורת איוב מבחינתם - שאולי, רק אולי תתגשם? 

חשבתי כמה פעמים על לשתף חבר קרוב, או ידידה ותיקה בהתלבטויות - אבל גם מזה אני חושש, שמא אני ממהר "להכריז" משהו שלא באמת יתקיים. איכשהו, אני תמיד חוזר להביט על העתיד - איזו מין משפחה תהיה, אם תהיה לי אישה, אם אצליח להקים משפחה. אני באמת חושב יותר על העתיד, מהפחד להתמודד עם ההווה. איפשהו בראש, אני מכין תכנית למצב שאגלה על עצמי שאני נמשך אך ורק לגברים ונשים אינן אופציה כלל - על אף תהליך של הסרת חסמים - קריירה יותר חיצונית, עם הרבה נסיעות, רווקות ממושכת, השקעה של כל כולי בעבודה. זה יאפשר "בריחה" מהמשפחה המורחבת שכבר בונה ציפיות לעתיד משפחתי מזהיר, ואיך יראו הילדים, וכמה חמודה תהיה אישתי....

ממש כואב לי שזו החוויה שלך. מסביבי (גם במשפחתי) ישנם זוגות חד מיניים ויש להם משפחתיות מדהימה וילדים מדהימים!!! ודע לך, שגם ההורים המחמירים ביותר למדו לקבל ואפילו באהבה את הבחירה. נראה לך, שאם יהיו לך ילדים הורייך לא יהיו בקשר איתך כי בחרת בזוגיות עם גבר?. נכון, שאם כך הם רואים כרגע את הדברים הם עלולים יותר להעיק מאשר לסייע . בעניין ההכרזה - אינך צריך להכריז אתה יכול לפתוח באזני אדם קרוב את ההתלבטות ואולי להציגה כדו מיניות. אינך מחוייב לאיש. חברתי חיה עם אשה במשך עשר שנים ועכשיו מאוהבת לחלוטין בגבר, שלפני כחודש נישאה לו. בזמנו היא עשתה את כל ההצהרות וההכרזות. נו, אז?, זה גם לא הפריע לגברים להתחיל איתה למרות ועל אף ההכרזות. אני חושבת, שכרגע אתה צריך להיות מאוד אגואיסט, להוציא מהמחשבה שלך את אבא, אמא דודים דודות או כל אחד אחר. כרגע ישנו רק אדם אחד שאתה צריך לרצות ולמלא את אשרו ויעודו. כרגע, ידידי איננו מדברים על חתונה. מדובר בהתנסות - בחברות - בקשר. אתה חייב לנטרל הכל ולאפשר לעצמך להתנסות בחיים בלי דעות קדומות. נראה כאילו אתה רותם את העגלה לפני הסוסים . אתה צעיר ומשוחרר וכרגע (סלח לי על הביטוי) אינך צריך "לדפוק חשבון לאיש" וגם לא לתת דין וחשבון לאף אחד. פשוט לחויות, לנסות, להרגיש. מבלי לדווח לאיש או רק לאילו, שישמחו בחוויות החדשות שלך. מה דעתך? אורית

היי אורית, נשמעת אחלה תכנית האמת. הבעיה שלי, היא שברמת המודעות אני חזק, אבל מבחינת ההתנסות בפועל קשה לי. האמת מרוב שהמשבר שלי עם עצמי ועם העולם מתמשך (העומס, הדוחק, הלחץ, הבלבול) - יש לי רגעי ייאוש וזעם בלתי נשלט וזה רע. נראה לי שהנוסחא עכשיו היא רגיעה. אבל איך מוצאים זוגיות? בהקשר הזה יש חי מידי פעם בחור שאני נדלק עליו ולא מצליח לאבחן אם הוא בעניין או לא, כדפוס חוזר. גם כך זה מורכב, להכיר פרטנר לקשר, לא כל שכן ב"מציאות". (באינטרנט זה קצת בעייתי ולא יוצא לפועל). לדוגמא, הבחור האחרון שוב הפציע אצלי במשרד והכל הוצת שוב מבלי לדעת אם הוא בעניין.... האמת, אני די מיואש לאחרונה....

אנחנו יצורים חברתיים ולכן נוטים לאהוב זה את זה ולהזדקק לאהבה. אתה צריך למצוא אדם שתהיה לך אתו התאמה באופי, שיכולה לכלול גם דמיון וגם שוני, ואם תאהבו זה את התכונות של זה ויהיה לכם טוב ונעים ביחד, יתפתח קשר. אני לא יודע אם בצבא תוכל ליצור קשרים, נסה אם אפשר ומותר, וגם אם אפשר השתתף בחוגים בנושאים שמעניינים אותך למצוא חברה ובעתיד תלמד באוניברסיטה ושם יש הרבה אנשים נחמדים.

אורית שלום, בזמן האחרון אני מרגיש בוגר יותר. התקופה הקשה במיוחד בגדוד והחוסר רצוןשלי להישאר בתפקיד הקרינו גם על המוכנות דלי לנסות ולהתנסות בתחום האישי - אני פנוי רגשית פחות ופחות ולכן נותר תקוע במקום. הבגרות מגיעה במובן הפסימי, שלקלוט שהחיים הם כנראה לא מה שחשבתי שהם - שאין כזו משמעות לרצון האישי שלי ושיכולת הבחירה שלי לעיתים מצומצמת. גם השאיפות הגדולות שהיו לי מקבלות פרופורציות - לא כל מה שתכננתי יצא לפועל כנראה, ולכן אני מרגיש סוג של רגיעה, אבל רגיעה מסוכנת שמושכת אותי לאדישות וחוסר אנרגיות. זה הצד האפור - לא השחור או לבן, של ההישארות במקום שאני לא אוהב ומשבר אישי מתמשך. זו המציאות, ואין אחרת כנראה. כלפי חוץ אני מחויך וכבר השלמתי עם זה, אבל יש רגעים פנימיים שכל כך קשה לי

היי אורית, בהמשך לתהיות האחרונותאני רוצה לשתף במעט מהמחשבות שרצות לי בראש: אני מרגיש שכל התהליך האחרון של הקשים המקצועיים והאיישיים בגרואותי במידה ניכרת. זהלא שקיבלתי תשובות מעצמי לשאלות מהותיות שהעליתי, אבל יש לי מספר תובנות די פסימיות על העולם. פתאום הבנתי שזה ממש לא מה שחשבתי, יש לי המון שאיפות הלאה, להגיע וליצור אבל עדיין - ואולי זה קשור לנטיה המינית המבולבלת, זה "לא מציאה" העולם הזה. יש פעמים שאני חש באמת סלידה וריחוק, אבל אולי כגודל הציפיה כגודל האכזבה וזה תהליך בהתבגרות? שבת שלום.

אהלן, בתקופה האחרונה אני מהורהר. הטיפול מתקדם בעצלתיים, הבנתי כמה דברים חשובים על עצמי - שאני רוצה קשר כרגע, ששם טמונה "הבעיה", אבל אני כל הזמן מכה את עצמי על למה לעזאזל נגזר עליי להכאיב כל כך למשפחה היקרה שלי. לפעמים הייתי רוצה להיות בינוני, לא יוצלח ולא הישגי, אבל מאושר. אני פשוט לא מאושר. החלטתי להישאר בצבא עד הקיץ אבל זה ממשיך לגבות מחירים אישיים. קשה לי עם זה שאני נמשך לגברים ורוצה קשר רומנטי איתם..זה פשוט גורם לי לעצב עמוק ולהבנה שכבר נגעתי בה - החיים ממש לא מציאה.... אני מפחד לגלות על עצמי שאני נמשך רק לגברים ומרוב הפחד אני מתרכז רק בהם. אולי אני מפספס את הצד הנשי, המקובל יותר? למה דווקא אני שונה כל כך? קשה לי לחשוב שהמשפחה שלי תורכב מגבר ועוד גבר - למה לעשות לילד את זה? זה נראה לי אבסורדי, מוזר, רע. אז המחשבות האלה גרות בתוכי ומבלבלות אותי ובינתיים כן החלטתי למצוא קשר עם גבר, אבל זה מרתיע ומכאיב וגורם להמון קשיים.

מבולבל יקר. כשאני קוראת את מה שאתה כותב זה גורם לי עצב גדול. אתה מרגיש שמשפחתך מאוד אוהבת אותך אבל האהבה הזאת היא מאוד מאוד מותנית בחוויה הרגשית שלך. בכדי להיות אהוב ורצוי אתה חייב (שוב, בחוויה שלך אינני יודעת מה המציאות) לעמוד בסטנדרטים לא מציאותיים ונוקשים, שאינם מתאימים לאופייך ולכוחותייך וכן, להסתיר דבר שהוא כל כך מהותי וחשוב בחייך. האם כך היית רוצה, שילדייך יעשו בחייהם?, שיוותרו על אשרם ועל זהותם בכדי לרצות אותך? אינני בטוחה, שהיית משיב על שאלה זו בחיוב. אני בטוחה שאתה בן נפלא ועד היום "הלכת לפי הספר" אבל הגיע הזמן,שתעשה חשבון נפש ותשאל את עצמך אם לנצח תמשיך לגלם דמות הרואית בסרט של אחרים? אני לא מבינה למה אתה חייב להישאר בצבא? , לא עשית די?, לא הוכחת את עצמך מעל ומעבר לרוב רובם של אנשי מדינת ישראל? האם החדשים הנוספים הנם באמת חיוניים לדימוי העצמי שלך בעיני האחרים? אני מבינה, שקשה וכן, זה קשה והיה קשה לכל אלו שעשו זאת - לצאת קבל עם ועדה ולאמר: "אני רוצה להיות עם גבר עכשיו" אבל וכאן הדבר החשוב ואני אומרת זאת על סמך ליווי של הרבה מאוד אנשים בתהליך. ההרגשה אחר כך היא ווואו - שחרור אדיר ותאמין לי - כולם לומדים לחיות עם זה. הדבר הכי חשוב זה שאתה תקבל את עצמך. דע לך שעל פי כל המחקרים והמדדים ילדים של זוגות הומוסקסואליים מוצלחים יותר ומאושרים יותר מילדים של הורים הטרוסקסואליים. פשוט כך. אם אינך מאמין לי הנך מוזמן לבדוק בעצמך. אינני יודעת את הסיבה לכך אולי משום, שילדים להורים המוסקסואליים נולדים להורים יותר בשלים ומגובשים. בכל מקרה ה"אבסורדי, מוזר ורע" משקפים בעיקר את ההרגשה הקשה שלך לגבי עצמך ולא את חוויתם של ילד או ילדה, שנולדים לבית של אהבה, תמיכה וחברות. מה דעתך לחפש לך מודל של זוג הומוסקסואל,שחיים באושר ומגדלים משפחה. להתבונן בהם שוב ושוב עד שתוכל להרגיש שאושר כזה הוא אפשרי ואמיתי? נ.ב. כשאני קוראת את מה שאתה כותב, ידידי, הטיפול שלך כלל איננו בעצלתים כפי , שכתבת אלא מתרחשים בו דברים מאוד חזקים. חזק ואמץ

אורית שלום,

הסיפור של לשחק דמות בסרט של אחרים נוגע בי מאד, ומאד מדויק. אני באמת מנסה להתאים את עצמי לאיזו תכנית גרנדיוזית וזה גם נוגע בלמה קשה לי ליצור קשרים פשוטים - אם הם לא משרתים את התכנית, קשה לתחזק אותם.

אני חושב שאני לא מרשה לעצמי "לחיות" בגלל הצורך לחיות עפ"י התכנית שיצרתי לעצמי בראש ולדעתי תגשים אותי בפני האחרים. (משפחה, מעגל מכרים וכד'). אבל קצת התבגרתי, ועכשיו אני מבין שהחיים הרבה יותר מורכבים מהתדמית שכביכול נבנית לאדם בעשרים שנים הראשונות, ובייחוד שהוא צעיר כמוני - יש המון דברים בבחירתו, ועוד יותר מזה - המון אפור, ופחות שחור ולבן.

עוד דבר מעניין הוא הצורך שלי להיאחז באמירה שלך מפעם - "נסה ליצור קשר רומנטי עם גבר, ואולי בסוף תגלה שהקשר המשמעותי שלך הוא דווקא עם אישה". אני מפחד לעשות פעולות בכיוון כדי להבין שאני רוצה קשרים רומנטיים אך ורק עם גברים, ועם נשים יכולים להיות לי קשרים מאד משמעותיים וחבריים, אך לא רומנטיים ומיניים שיתאימו לתכנית וכך נותר מאובן שנים רבות. (כל שנות גיל ההתבגרות, השנים האחרונות גם כן).

בנוסף, הסוגייה של הנטייה המינית חוסמת אותי כמעט לחלוטין להפתח בפני אנשים אחרים לגמרי וליצור קשרים מהותיים (דבר שכבר הצבעת עליו בעבר ועכשיו אני מפנים אותו) - כי להיות חבר זה גם להחשף, וודאי בדבר כל כך מהותי, מרכזי ועקרוני - מיניות ורומנטיקה.

אז את הדברים אני כבר יודע אבל יש אמירות מסוימות של ההורים ושל המעגל הקרוב של החברים שלהם שמחריבות לי את הבטחון העצמי - לדוגמא, אמא שלי סיפרה לי על חבר קרוב ומערך של המשפחה שסיפר לה שהיציאה מהארון של בנו גרמה לו לעצב תמידי ולאכזבה של גורל אכזר. דוגמא אחרת, אבא שלי הרבה פעמים מגיב למשמע יציאה מהארון של דמות מפורסמת ב"מה הוא עשה לעצמו". חבר מהקורס קצינים אמר בלעג על מדריך משותף שהשתחרר והתחתן עם גבר ש"יש לו חבר והוא נשוי".

אמירות שאני בטוח שמהדהדות בגלל הדיון הפנימי העמוק שלי בנושא, ומקבלות משנה תוקף מיוחד. מצד שני, אמא שלי סיפרה על מישהי לסבית שהצחיקה אותה באמירתה שאביה רב איתה בגלל שבחרה באישה, והיא טרחה להזכיר לו ש"אתה ילדת אותי כך, אז אל תתלונן...", או שתמיד טורחת להזכיר ש"אני תמיד מאחוריך".

את מבינה? כך יוצא שדווקא הפחד הכי נורא שלי, "הגזר דין" האיום והנורא הזה, שם - נמצא למעשה האושר שלי, וקשה לי. ממש קשה לי עם המציאות הזו. וזה מכביד עליי, ומקשה, ומעיק כבר כל כך הרבה שנים, שאני כבר מפחד לאבד את המועקה של אי-הודאות, כי היא הדבר הודאי היחיד.

תודה על ההתייחסות....

שלום לך יקירי. הקשי הגדול ביותר הוא עם עצמך. ברגע שתוכל להגיד לעצמך "ככה אני עכשיו ואני לא מתכוון להסתיר את עצמי". ירד ממך עול גדול. אני מכירה וקרובה להרבה משפחות של ילדים הומוסקסואליים וכמעט תמיד לאחר התגובה הרגשית הראשונית של ההורים ישנה השלמה. הורים לומדים להיות מאושרים כשלילד שלהם טוב והוא מאושר ושלם עם עצמו. אין שום "גזר דין" .יכול להיות לך קשר משמעותי, אהבה, זוגיות חמה וכל מה שתרצה....אז זה לא יהיה עם אשה. מה הפסדת?, שההורים שלך יהיו פחות מרוצים מהבחירה? כואב לי שאתה מתעלל בעצמך. אתה בוחר להשאיר את עצמך בחושך. אני מבינה, מבינה מאוד את האימה והפחד אבל בסופו של היום צריכה להיות השלמה עם המקום שאתה נמצא בו כרגע. אולי לאחר התנסות עם גבר תרצה משהו אחר אבל כרגע המהות שלך מבקשת משהו אחר והרצון להיות באינטימיות עם גבר איננו בשליטתך. אני יכולה לספר לך מנסיונם של אחרים, שלאחר, שנעשה הצעד השחרור הוא אדיר. כרגע, אתה משחק עם עצמך: אתה יוצר אי וודאות על מנת, שלא תצטרך להתמודד עם הנסיון של קשר עם גבר אבל ככל שאתה מנסה "לשכנע" את עצמך שאינך יודע כך הוודאות גוברת. אולי יעזור לך להגדיר את עצמך כ"דו מיני", שכרגע הרצון לקשר עם גבר חזק יותר? האמן לי, שההורים שלך יעמדו מאחוריך, נראה לי שאמא שלך כבר ממש מוכנה לאפשרות, שתבוא לספר לה. כששמים על כפות המאזניים את עצמת האומללות שלך כרגע למול "אכזבתם" של הורייך, נראה לי שהזכות שלך לשפיות . לחיים נורמאליים מכריעה את הכף. המחשבה, שקשר עם גבר "תסגור" את האפשרות לקשר עם אשה - אין בה אמת וזו עוד דרך לדחות את מה שאתה יודע שאתה צריך לעשות. ממש כואב לי לקרוא את העוול הגדול שאתה עושה לעצמך. מה אתה מרגיש? אורית

אורית, את מצליחה להיות כל כך מדויקת כלפי. אני באמת נושע עימי עול כלכ כך כבד שמפר לא רק את ההתמודדות עם הנטייה המינית אלא גורם לי לטלטלות עזות ומחליש את יכולת ההתמודדות שלי עם קשיים ואתגרים. אני גאה בעצמי ששרדתי תפקיד כלכך תובעני עד כה בד בבד עם התמודדות חסרת פשרות בקטע האישי. אני קרוב להשלים עם עצמי כפי שאני. באמת מגיע לי להיות מאושר, להיות נאהב ואהוב, לקיים מערכת יחסים אינטימית. אני מבחירה מציב את עצמי בחושך כבר כל כך הרבה שנים, זה כל כך נכון. עדיין, כל כך קשה לי לפגוםבאמא ואבא שלי ובמשפחה הקרובה. אני לא יודע איך אספר להם. אני צריך כרגע לעשות צעדים בעולם הגברי כדי קודם להיות נאושר בתוך עצמי ןאם ארגיש בטוח לספר...ההצגה כדו מיני יכולה להיות טובה מה גם שאולי היא המציאות. השורה התחתונה היא שכבר בא לי חיבוק ויחס חם מאיזה בחור אנרגטי וצעיר ויפה. חבל שזה כל כך מסובך ומכניס אותי למערבולות.

אני מציעה לך להתחיל ליצור קשר ורק אחר כך לספר, כשמנגד תהיה לך גם סיבה טובה לדבר איתם על זה וגם הרבה אושר חיזוק ושימחה. יאללה, לך על זה. שנן את המשפט:"מגיע לי להיות מאושר, נאהב, אהוב וא ו ה ב" . שנן אותו יומיום בוקר ולילה עד אשר הוא יהיה חלק ממך אורית

אורית, אמא שלי פנתה אליי ברגישות ושאלה איך מתקדם הטיפול. לא הגבתי כל כך, ואז היא אמרה שהיא קצת כועסת על הפסיכןלוגית כי היא מרגישה שמהקיץ האחרון אני אצלה וכלום לא מתקדם. אני עצור, בודד, עצוב ממש כמו פעם ובתחומים מסוימים אפילו יותר. היא לא מרגישה התקדמות ואפילו נסיגה. היא שאלה מה יעשה אותי מאושר. תליתי את זה בעיקר בכך שאין לי חברים קרובים ואני משתוקק להשתחרר מהצבא כבר. היא אמרה שאני צודק ושאלה אם מפריע לי שאים לי חברה, כי מזוגיות צומח המון טוב. לא הגבתי לזה. ואז היא אמרה שהיא כל כך דואגת לי. שהיא חושבת עליי המון וחרדה לי. השיחה כל כך הכאיבה לי! האמת שקצת בכיתי אחריה. בא לי כבר להיות מאושר, ועם זה אני כל כך מפחד להאכיב לה, ויודע שזה חייב לבוא מתישהו. עכשיו עוד לא. אני לא מוכן. אבל כל כך קשה לי, ובמובן מסוים חשוב לי שגם את תדעי.... תודה והמון הערכה על כל ההקשבה, זה עוזר לי מאד.

אורית יקרה, לאחרונה הכרתי בחור באחד מהאתרים שהקשר בנינו בעיקר אלקטרוני - דרכו הצלחתי לדמיין קצת ממה זו קרסה עמוקה ותמיכה וחברות על סף האינטימית. אני לא משלה את עצמי שזה כמו במציאות אבל שיחות טלפון רבות וכו'' נתנו לי תחושה של כח לעמוד באתגרים בשירות המאד מורכב ותובעני שלי בגדוד. אני מתחיל להבין שמשמעות האינטימיות עבורי היא תפקוד טוב יותר, הרגשת יציבות, פרופורציות נכונות יותר ויכולת להרגע ולנשום עמוק בלי הפאניקה התמידית והחרדה האינסופית מהעתיד והעבר והווה גם יחד. יחד עם זה, נוצר תבליך מאד מוזר. הרגשתי יציב אבל ישר חזרתי "לתכנית" השכלית ולהיאחזות באמירה שלך מפעם - שאולי הקשר המשמעותי יהיה בסוף עם נשים. שאחתי את עצמי אם זה לא לברוח למחשבות כי הרגשות מתחילים להתממש? הרצון והפחד מקרבה הוא כמעט זהה אצלי, ולכן הנסיגה. אבל אולי יש גרעין של אמת? אני שוב חוזר לשכל במקום להרגיש וזה קצת מבלבל....אשמח לדעתך על התגובה הקודמת וזו. שיהיה אחלה שבוע!

'מבולבל' יקר, אני רוצה להתייחס דווקא לתגובה ה-לפני אחרונה שלך, לגבי אמא. בא נשים רגע את הכל בצד. מה המשקל של "ציפיית האם" בכל הסיפור של הזהות האישית והמינית שלך? עד כמה המשקל של הציפיות של אמא מכביד עליך? "מה היא תגיד", "איך היא רואה אותי" וכל זה? איך אתה עם כל זה

אמא שלי היא הכל בשבילי. קשה לי מאד מאדיהיה לאכזב אותה ולפגוע בה, היא נתנה לי כל מה שלא היה לה כדי שאצליח ואפרח, אמא מהאגדות. אני יודע שהיא כבר מוכנה לנושא הזה איפשהו, כי לפני שנים היא עשתה לי שיחה שדיברה על כך שנמצאו חומרים פורנוגרפיים במחשב שלי, והיא ראתה שהיו רק בנים בהם. היא אמרה שהיא דואגת לי וביקשה שלא אבחר בחיים קשים ולא אעשה את זה לדודים שאוהבים אותי ולמשפחה היקרה שלי. אני זוכר שפרצתי בבכי ואמרתי שאני לא כזה. מאז לא דיברנו בכלל על הנושא "הנשכח", והיט מקפידה לשאול מידי פעם בעדינות על חברה וזוגיות שיכולה להקל עליי את השירות ואת ההתמודדות עם התובענות...אמא שלי היא חלק מאד מאד מרכזי מהחיים שלי, אבל לדעתי היא בהחלט לוקחת בחשבון שזה יוכל לקרות, ואני גם יודע שמבחינתה זה קשה מאד. אין ספק שהיא תעמוד מאחורי, אבל היא מאד מאד תכאב את הבשורה, שלדעתה היא סוג של גורל אכזר של חייםלא פשוטים ולא מקובלים ולא לגיטימיים. אני יודע זאת מאמירות שלה על יציאה מהארון ועלמוטיב הבחירה בעניין. לגבי, אני באמת כבר מבולבל. כל פעם שאני מתחיל להרגיש אני טס שוב לשכל כדי לא להפגע, זה מקום מאד זר וחשוף ולא נוח לי בו.

"הוריי. הם נתנו לי את החיים. והם יקחו לי אותם". זה בערך סיכום של הרבה תחושות שילדים טובים מרגישים כלפי הוריהם. "אני דואגת לך" (לא סומכת עליך וגם אתה לא יכול לסמוך על עצמך) "אל תעשה את זה לדודים שלך" (אתה לא חי בשביל עצמך. אל תשכח שיש משפחה שלימה מאחוריך, שצופה בך ויש לה ציפיות ממך. אל תשכח זאת לרגע) "מה עם החברה?" [בעדינות עיקשת כמובן] (אני רוצה להגן עליך מפני עצמך/טבעך, ואגייס את כל תוקף 'עדינות' שלי כדי שתחיה רק עם אשה) "אין ספק שהיא תעמוד מאחורי" (גם כשארצה לברוח ממנה, וגם בחדר המיטות היא תעמוד מאחרוי הדלת) "אבל היא מאד מאד תכאב את הבשורה" (ותדאג שגם אני ארגיש טוב-טוב את הכאב) "...ולא לגיטימיים" (או שהבן שלי סטרייט, או שהוא לא לגיטימי) "עלמוטיב הבחירה בעניין" (אין לך בחירה בעניין. אתה בן שלי, יצאת ממני ותחזור לשם בעתיד. ויש לך משפחה, דודים, דודות, וכולנו נשב ביחד וקבל החלטה הכי נכונה עבורך (שתהיה סטרייט גם אם זה לא). ועכשיו, מדוע שלא תצא מבולבל? ואמא שלא נותנת לצמוח, לרכוש עצמאות ולשמוך על עצמך, מהיכן מוצאים את הכוחות להשאיר אותה "בחוץ", לפחות ב2-3 תחומים בחיים?

מבולבל יקר. היה לי מאוד מאוד עצוב לקרוא את מה שכתבת. חשבתי לעצמי, שזה יהיה נורא אם האהבה שלי תחנוק את ילדי ככה שהם יאלצו לעוות את חייהם למען האושר שלי או חוסר הנכונות שלי לקבל משהו בחייהם. נטייה מינית היא איננה בחירה ואמא שלך כמו כל ההורים לפניה ואחריה אולי תחווה קשי בהחלה, שהדברים הם לא כפי שהיא ייחלה להם אבל אחרי העיבוד של הדברים היא תבין, שהדבר הכי חשוב בחיים זה האושר והבריאות של הבן שלה. האמן לי שככה זה קורה. "גורל אכזר" ו"חיים לא פשוטים ולא מקובלים" הם ממש לא מה שמאפיין את התקופה הנכחית ביחס למשפחות חד מיניות. אתה יכול להקים זוגיות בריאה ומשפחה מאושרת. האמן לי שהאופצייה הזאת היא קיימת ועדיפה ללא כל עוררין על חיי אומללות, הסתרה או בדידות אתה מכיר את הסיפור של מופאסן - "השרשרת". על אותה בחורה אומללה שעבדה כל חייה בשביל להחזיר סכום כסף דמיוני על שרשרשת של חברה שהיא איבדה לה? הבחורה לא רצתה לספר לחברה שהיא איבדה את השרשרת שלה ומצאה שרשרת יהלומים תואמת ב"טיפניס". השרשרת עלתה מחיר עצום והבחורה ובעלה עבדו כל חייהם בפרך בשביל להחזיר את הסכום. כשהיא הייתה זקנה ועייפה היא פגשה את חברתה, שסיפרה לה שהשרשרת הייתה מזוייפת. לאמא שלך יש ילד מדהים, שמתחשב ואוהב ורגיש. אתה נפלא בזכות עצמך ובזכות הרגישויות שלך והיכולויות שלך. גם אם תצא עם בחור ותחייה איתו עדיין תהיה בן מתחשב ונפלא. אינך אמור ואינך צריך לוותר על עצמך. גם אמא שלך לא הייתה רוצה בזה בסיכומו של דבר ואתה כשתגדל ותראה זוג גברים אוהב וילדים מאושרים סביבתם תרגיש אידיוט אם לא תאפשר לעצמך להיות האחד מהזוג. מה אתה אומר?

אורית,

כל כך כואב לי לקבל את עצמי. ממש קשה לי. אני לא מצליח להשלים עם האהבה שלי לגברים ולא מצליח לדמיין את עצמי מאושר במציאות הזו. חשוב לי לדמיין את עצמי מצליח מקצועית, דוהר קדימה בחיים המקצועיים אבל איפשהו האהבה נותרת בצד. אני כבר כל כך הרבה זמן בחושך. למרות כל הטירוף הרגשי הזה הגעתי להישגים שקשה מאד להשיגם. יש לי רשימת מטלות מכאן ועד סוף הזמן - לממש, לגעת, להגיע, להניע. אבל להרגיש שאני יכול להקים משפחה חד-מינית, בלתי אפשרי מבחינתי.

את צודקת, חייבת להיות השלמה עם עצמי בנקודה כלשהי, אבל כאילו בלתי-אפשרי לי לדמיין את עצמי מסב כל כך הרבה כאב לאמא, לאבא, לאחים. בבית שלנו זה לא מוכר וזה זר וזה כמעט מוקצה מחמת מיאוס. בחוויה הרגשית שלי כך לפחות. 

אמא שלי עשתה לי שיחה נוספת והדגישה שהיא חרדה לי, ושהיא תמיד תמיד תעמוד מאחורי, לא משנה מה יקרה. כל כך חשוב לי לא לאכזב אותה - בנושא כל כך מהותי, כל כך מרכזי, מהותי. אני גם בכלל לא מצליח לדמיין חיים כאלה, בחיים לא ראיתי שני גברים מתנשקים ברחוב בישראל, רק פעם אחת מחזיקים ידיים בחו"ל.

נכון שזה מקובל יותר היום, אבל זה קשה לא רק לי - אלא לכל מי שמתמודד עם הסוגייה הזו. מה, אני אביא חבר הביתה? איך יקבלו את זה בכלל? זה כל כך מורכב...

אני מרגיש עצוב. עצוב מאד ש"נגזר" עליי להתמודד עם דבר שמבחינת המשפחה הוא נורא וגם מבחינת הסביבה אולי הוא נסבל, אבל בטח לא מפרגנים לו או מטפחים אותו. בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית סיפרתי לה על השיחה עם אמא והיא מצמצה, ואז שאלתי אותה אם היא איתי. פתאום הבנתי - השאלה כל כך דו-משמעית כי מבחינתי לספר על דבר כזה לאמא שלי, הוא במידה רבה להפרד ממנה וזה כל כך כואב לי ובלתי-אפשרי מבחינתי, להיפרד מהאדם שאני הכי אוהב עליי האדמות האלה.

אני מבטיחה לך שאתה לא תיפרד מאימא שלך . היא אוהבת אותך יותר מדי בשביל לוותר עלייך ולמה בכלל שתוותר. רציתי לבקש מקרוב משפחה שלי שחי עם גבר (ואני איתם כל הזמן!!!!!!!!!!!!) ויש להם שתי בנות מקסימות ושתי סבתות גאות לכתוב לך. אתה חושב שזה יכול לעזור? אני מציעה לך להכנס לאינטרנט ולקנות עיתונים שבהם אנשים ממשפחות חד מיניות כותבים. עשה לעצמך חשיפה כזאת. תתוודע למשפחות כאלו. האמן לי אין להם קרניים הם יפים ומקסימים והילדים שלהם ברובם הכי מוצלחים בעולם. האמן לי זה לא אני אומרת אלא כל המחקרים שנעשו בנושא. אם יש אלוהים אני חושבת שהוא בחר בך(כן, כן) לתת למשפחה שלך שיעור חשוב בחיים. להפסיק להיות מרובעים ושיפוטיים. ללמוד שלא כל האנשים עשויים מקשה אחת וזה בסדר, שאפשר וצריך לקבל שונות. אני יודעת שאתה כועס ומתמרמר : למה השיעור הזה היה צריך ליפול עלי? ואני אגיד לך למה?, למרות, שאינני אדם דתי ואינני יודעת אם יש תכנית כזאת אבל אם כן. אתה האדם המשלם להעביר אותה כי אתה כל כך בסדר מצד אחד ומצד שני מפחד לנשום כדי לא להרוס את הסדר ואני חושבת, שאחרי שתהיה מוכן לקבל את עצמך כמו שאתה ולעמוד גאה מול העולם כולו תהייה פריצה אדירה אדירה בחיים שלך ובהרגשה שלך. סופסוף תדע שאתה יכול לחיות, לנשום בדרך שאתה רוצה ואף אחד לא מתמוטט...החיים ממשיכים ואולי אפילו תתאכזב כי אמא שלך תמשיך לחיות אותו הדבר, לבשל את אותם הדברים להיפגש עם אותם החברים.....שום דבר לא יקרה..... ואתה תוכל סופסוף להתחיל לחיות. אני כבר כל כך רוצה לקבל ממך את המייל של אחרי שסיפרת לה... בינתיים אני ממש מבקשת ממך לעשות עבודת היכרות טובה ולהתחיל להפנים את האפשרות של חיים עם גבר. קרא, ראה תמונות... לאט לאט בקצב שלך עד שזה לא יראה לך זר ומוזר אלא אהוב ומקובל. יכול? תבטיח לי שתעשה זאת?

אורית, בסתר ליבי שקלתי בחיוב הקמת משפחה חד-מינית ודווקא בפן המחקרי והשכלי אני מעכל קיום משפחה שכזו, המון מחקרים מצביעים על התמודדות יפה של זוג אבות עם היעדר דמות אימהית בחיי ילדיהם ולא ידוע על "פיתוח" נטיות חד-מיניות בקרב הילודה של אוכ' החד מיניים. שכלית אני תומך בנישואים חד מיניים ובקיום שכזה כי אני מבין שנטייה מינית אינה עניין של בחירה. קראתי על טיפולים שעשויים לשנות את הנטייה מחוקרים מאד רציניים שלא חשודים בדתיות או בהומופוביה אבל לדעתי יהיה לי קשה לשרוד מסע נוסף של התחבטויות והתלבטויות ועדיף כבר לחיות כך מאשר לעבור עשור נוסף של לימוד איך-להמשך-למין הנשי. אני כבר איפשהו יודע ומעכל שכך אני, אבל קשה לי מאד גם תדמיתית (מה יגידו החברים מתנועת הנוער, מהצבא?) וגם רגשית כלפי המסע שאני בכלל לא בטוח שהמשפחה שלי תרצה לעבור. שמעתי בעבר המון לגלוג ובורות כלפי הומואים ולצערי חלק נרחב מהמשפחה המורחבת של משני הצדדים הם הדיוטות בתחום. ההורים שלי משכילים כי הם בחרו מוצלחים במיוחד והם לא מדגם מייצג. ההתמודדות של הגרעין הקרוב אליי עם הסביבה, כולל של אמא ואבא עם סביבת החברים הקרובה שלהם שנדמה לי שהכי מפחידה אותי - בייחוד לאור הציפיות המפליגות ממני. (מדברים כל הזמן לאן אגיע וכו'). קשה לי עם התהליך של ההורים והמשפחה הקרובה כי הם כל כך כל כך יקרים לי, יותר מעצמי זה בטוח ויותר מכל דבר אחר בעולם הזה. אני כל כך תלוי בהם וקשור אליהם, הם מייצגים את כל מה שטוב ויפה בעולם הזה עבורי.

מבולבל יקר. אני מקווה שלא תכעס עלי על מה שאני כותבת עכשיו. אבל אני חייבת לאמר לך שכשאני קוראת את מה שאתה כותב מתעורר בי כעס על הורייך. איך הם לא רואים שאתה מכלה את כוחותייך בכדי שהם יהיו מאושרים? באיזה סטנדרטים נוקשים ואיומים אתה צריך לעמוד בכדי להרגיש אהוב ומקובל? אתה בחור מאוד מצלח, בן נפלא ומטאור ביכולויות - אבל מסורס (כן, כן) ביכולת שלך לבטא את עצמך ולהגשים את הדבר הכי בסיסי וזאת הזהות שלך. גם הורים מאוד פרימיטיביים וגם דתיים מאוד למדו להכיל את הנטייה המינית של הילד או הילדה שלהם ולתמוך בם ותת להם אהבה אז, שהורייך המשכילים שמייצגים את כל הטוב והיפה לא יוכלו לעשות זאת? אתה קורס תחת הציפיות שמפילים עלייך...אינך נושם...אני לא מאמינה שאמא שלך הייתה רוצה לדעת שאתה מתייסר כל כך הרבה שנים לבד. והסביבה -מקבלת. אם אתה תקבל את עצמך כולם יקבלו אותך. מה אתה אומר? אורית

אורית, אולי כמו מרבית הדברים הקושי הוא בעיקר פנימי ואח"כ חיצוני. האמת קצת נרגעתי לאחרונה והעצב העצום של הסופ"ש פחת. זו כבר התחלה. אני חש כלוא מאד - ללא ספק התקופה הנוראה ביותר בחיי. מצד אחד, הסוגייה האישית ומצד שני הצבא התובעני, שגם ממנו אין מקום לחמוק עד הקיץ, באמת שאין לי פנאי לטיפת התנכלות מהמג"ד האימתני שלי. חשבתי בימים האחרונים וקצת ריחמתי על עצמי - סה"כ אני ילד טוס שנקלע לסיטואציות תובעניות, כולל התפקיד הגרוע הזה שאותו לא בחרתי וכולל הסוגייה של הנטייה המינית שדנה אותי להתמודדות על סף הבלתי אפשרית מבחינה רגשית עבורי. קצת חבל לי על כל העצב הזה וזה באמת דימוי עצמי - אם הייתי מעריך את עצמי ובטוח בעצמי היה לי קל בהרבה להתמודד על הסיטואציה הצבאית. בקשר למשפחות חד מיניות, אני מכיר באפשרות שזו אופציה אפשרית, ואם חזקים אז מתמודדים מול הבורות והטמטום ביחד, כמשפחה. אבל יש עדיין משהו, שאני לא מצליח לפתור - למה זה בכלל קיים? טבעית, סביר שנמשך למין הנגדי ולא למין שלנו כדי להתרבות. הקטע של הזוגיות קרוב אליי יותר כי אני רואה כמה נוא עשוי לשנות את חיי לטובה. אבל מבחינת משפחה - משפחה חד מינית? בחוויה הרגשית שלי זה עדיין עוף מוזר, לא מצליח בכלל לעכל דבר כזה. ובכלל, אני לא מאמין בגורל אבל יש לי תחושה שמישהו העמיס עליי כמה עודפים של התמודדויות, כי זה לחלוטין לא המצב אצל שאר בני גילי באפיון רחב. אני מתהלך עצוב מאד בימים האחרונים, מעין מתאבל על בשורה איומה שאני מתחיל לעכל, עם מועקה שאין לה סוף. תודה על ההקשבה.

אני באמת חושבת, שהגיע הזמן, שתפסיק להרגיש אשם. אתה באמת ילד מקסים וטוב, שהחיים "הפילו" עליו כל מני תיקים ומצד שני בעודי כותבת את זה אני מסתייגת כי הבעיה המרכזית היא החוויה הרגשית שלך . אתה מעיק על עצמך בתובעניות - בור בלי תחתית מבחינת הדרישות מעצמך. הבחירה בצבא תובעני וקשה...כבר מזמן יכולת לשבת על החוץ בהוואי ולשתות מיץ פירות... שלוש שנות שירות הם די והותר עבור רוב גברי העם. אני מניחה שגם בלימודים דרשת מעצמך ללא גבול וגם כבן. ילדים אחרים פשוט אומרים להורים ונותנים להם לתמוך בם ואילו אתה כל הזמן מחשבן לאחרים....שנים של סבל. אנא, הורד קצת מסע מעצמך ותן לאחרים להקל עלייך אינך יכול לסחוב בשביל כולם. אני איתך ואני בטוחה, שגם כל מי שקורא. אני אבקש מקרוב המשפחה שלי לכתוב לך. יחד עם זאת הוא מאוד עסוק עכשיו עם התינוקת החדשה , שנולדה לו אז אני מקווה, שהוא ימצא את הזמן...

אורית יקרה, יש משהו בגישה הזו שלקחת אחריות על כל פייפס שזז מסביב, מבחינה רגשית כמובן בחוויה, שהוא חלק ממצוינות? לדוגמא, אני מרגיש שחשוב לי עכשיו בצבא לעשות עבודה טובה למרות שאני משתחרר, למרות שיישרשתי את ההדורים עם המפקד הקשוח שלי, למרות הכל. אני מרגיש צורך להוכיח את עצמי - זה קשור לחוסר בטחון העצמי ולדימוי העצמי הנמוך כתוצאה מהלבטים בנטייה המינית? אני שופט את עצמי תמיד לחומרה, גם עכשיו שאני נמצא באמת בתפקיד בלתי אפשרי, מרגיש צורך למרות שלא רציתי והתרעתי מראש לממונים על חוסר רצוני - להצטיין. תהייה מחשבתית, מצוינות מונעת אושר בנקודות מסוימות? האם אדם יציב מבחינת הנטייה המינית יצטיין דווקא יותר...? תודה.

מבולבל יקר. כואב לי. באמת כואב לי לקרוא כמה מטען אתה מייחס לנטייה המינית. יקירי. אתה אדם פרפקציוניסט עם נטייה חזקה ביותר לרצות ואין לזה שום קשר לנטייה מינית אלא לאישיות ולאופן שבו גודלת. אין שום קשר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! בין נטייה מינית ליכולת להצטיין. נטייה מינית היא רק נטייה מינית. לאינטיליגנציה לכשרונות ולכישורים אין שום קשר לזהות מינית או משיכה מינית. איך הגעת לחשוב כך בכלל?

אורית, התכוונתי לכך שאם אדם מרוצה ומסופק ויציב הוא יעשה עבודה טובה יותר, לא לקשור בין מצוינות לנטייה מינית. התכוונתי לכך שאם אדם סומך ובטוח על עצמו בזהות הבסיסית שלו, אז הוא יוכל לממש את עצמו טוב יותר כי הוא לא יהיה עסוק כל היום בדבר המעיק הזה. זו החשיבה וחלילה לא שנטייה מינית מעכבת מצוינות, או קשורה אליה אני באמת משתדל לא להיות פקפקציוניסט כי זו תכונה שלילית מאד ומאד לא מצוינת (עיכוב והתמקדות במיקרו ולא במאקרו). ולמה לדעתך הצורך הזה לרצות כל היום את כולם?

הבנתי. הצורך לרצות?, התגובה לכך מרכבת: צורך לרצות נובע מן הדרך שבה חווית ופרשת את הקשרים החשובים בחייך לאורך החיים מקטנות. באיזשהו אופן הנך מרגיש כנראה שאם לא תספק "סחורה" מסויימת: הצלחה, הישגים, מראה או כל דבר אחר אינך ראוי לאהבה. האמונה שאינך ראוי דוחפת אותך כל הזמן להוכיח כך אתה נמצא כל הזמן ב"מעגל לא רגוע" - הוכחה...חיפוש אישור ושוב עבודה על הוכחה. תהליך מתיש ומייגע, שבסופו של דבר אינו משפר את הדימוי העצמי ומרחיק אותך ממה שאתה באמת רוצה וצריך עד שלעיתים כבר אינך בטוח מי אתה ומהם רצונותייך. זהות מינית היא רק אחד מאינספור פרמטרים, שקובעים סיפוק ויציבות בחייו של אדם. לא בהכרח אדם מסופק ויציב יעשה עבדה טובה יותר מאדם, שבטחונו בעצמו רעוע. הדבר תלוי ביכולת של האדם להתרכז בעבודתו ולהשקיע בה וכמובן בכישוריו ובהתמדתו.

אורית, אני ניצב בפני כשלון בגדוד. יהיה פרוייקט גדול שצפוי להיכשל, בתחום שלי. נראה לי שאני לא יודע איך לעכל את המצב הזה - הוא מוזר וחדש עבורי, אני חווה תקופה מאד מאד טראומטית. הכל מכביד. אני מוצא את עצמי בסוג של אלם - שאני מחליט לשים את הסוגיה של הנטייה המינית שמקשה עליי כל כך בצד, מגיעה התמודדות לא פחות איומה - כשלון בתחום מקצועי עקב ההתמודדות הקודמת. לשים את המפתחות על השולחן כבר מאוחר, זה רגע לפני הפרוייקט ואף אחד לא ייאשר תזוזה. זו כבר עובדה שהקבלה של התפקיד הזה, שוה מתוך רצון לרצות את הממונים, הייתה טעות חיי המרה ביותר עד כה. גם ההורים אומרים שהתפקיד לא הולם את מידותיי, ששזה קטן עליי ואני נבחן על הדברין שאני הכי פחות טוב בהם, מעקבים, תיוקים, הזנות. בקיצור, אני מתמודד הרבה מאד זמן עם כל כך הרבה דברים, נראה לי לפעמים שקצת הרחקתי לכת, שזה גדול עליי ובא חי לחזור הביתה לתחומין שמעניינים אותי, להדרכה, ללמידה, אבל אין דרך חזרה ושווקא עכשיו מגיעה העלייה הכי תלולה ומפחידה. אני הולך לאיבוד ואפילו לא יכול להסביר למה לסביבה.

מבולבל יקר. אני חושבת, שהבעיה הקשה היא שאתה כל הזמן מלקה את עצמך. גם אם עשית טעות. אז עשית. בסך הכל הדברים היו מתוך כוונה טובה. נכון להיום אם באמת אינך יכול לפרוש וללכת. אתה צריך לקחת נשימה עמוקה ולהגיד לעצמך שאתה הולך לעשות את המאכסימום ואת הכי טוב שאפשר ומה שיהיה - יהיה. הצבא איננו באחריותך הבלעדית ותשתדל לגייס את מאכסימום העזרה האפשרית. חשבון נפש ולקיחת מסקנות תעשה כשהכל יסתיים . אני חושבת, שהדבר הטוב שצומח מכל זה היא הידיעה ההולכת המתחזקת בך שאינך יכול לפעול לפי הפנטזיות והרצונות של אחרים. ההחלטות צריכות לנבוע מהרצון האמיתי שלך תוך התחשבות בכוחות הנפש והגוף לאותו הזמן. חזק ואמץ. אנחנו כאן איתך. אתה עדיין צעיר מאוד (ילד) וכל החיים לפנייך ללמוד לשנות ולהתחזק. האם אתה חושב, שאולי אולי יכול להיות, שלדבר על הנטייה המינית עם מישהו קרוב תוכל לשחרר קצת מהמסע העצום שעל כתפייך?

אורית, הבעיה הקשה היא באמת ההתמודדות שלי עם קושי - כלפי חוץ אני לא מחצין ולא משתף כמעט (למרות שלדעתי כן השתפר הודות לטיפול), בעוד בפנים הכל בוער וקשה. יצא לי לחשוב שהשגתי כל כך הרבה קבלות והישגים, למה אני צריך לרצות כל הזמן לרצות ולהצטיין גם במשהו שבאמת באמת לא כזה חשוב לי - אני בקונפליקט העבר וההצטיינות, לבין הצורך לשמור על הבריאות הנפשית שלי. (לי זה באמת לא קריטי המצב המקצועי בגדוד). זה פשוט מעמיד אוץי במצב תדמיתי לא נעים. איך יוצאים מהפלונטר? איך שומרים עליי בכל הסיפור הזה?!

אורית מה נשמע? אני חש שיש לי יותר בחירה ויכולת שליטה בחיים שלי לאחרונה; אני מבין יותר ויותר שהרבה מהמציאות בבחירתי, בשליטתי. יש דברים כאובים שלא אוכל לשנות, אבל יש לי כל כך השפעה, גם על ההרגשה שלי. בעיקר נמאס לי מהתחושה הקורבנית הזו שאני בוחר לעצמי כדרך התמודדות ומכאיב לעצמי - למה נבעטתי לתפקיד איום כזה,למה הנטייה המינית שלי כל כך מאתגרת את החיים שלי, למה הכל כל כך מרוכז ובמינון חריף כל כך? קראתי ברוב עניין את הפוסט שלך, "דברים ששקלתי אם לספר לילדי", אני רוצה לומר לך שזה מאד נגע בי - אני בעיקר לא אשם במצב הזה, לא בתפקיד שלא בחרתי (וגם אם כן הייתי בוחר אותו, גם טעויות אסטרגיות עלולות לקרות לנו), אבל אני ברכבת מאד מאד מפחידה, מהירה, תובענית ויש לי תודעת שרידות שמונעת ממני הרבה פעמים לראות את הטוב במציאות, שיש בה מן הסתם המון ממנו שאני פשוט לא מצליח לראות לפעמים. העובדה שהמשימת חיים שלי היא מורכבת ברמות בלתי נתפשות, עם התודעה והאופי שלי לנוכח אתגרי המציאות - אי אפשר לשנות. אבל אני מרגיש צורך ועזרה לעשות לעצמי סדר לפעמים, לשקף לעצמי איפה אני מגזים, איפה אני מחמיר יתר על המידה במציאות שגם כך מןרכבת כל כך. אני מתחיל להבין ולהעריך שתפיסת המציאות שלי שנובעת מקשרים מצומצמים ומבדידות איומה, היא הבעייתית באמת. אני לא מאמין למהשאני אומר, אבל אני חזק מאד אם שרדתי עד עכשיו והסביבה אפילו לא מודעת לקושי הזה. אני מרגיש צורך לפעמים לחזקאת עצמי, לתת לעצמי איזו מנוחה מהתובענות האישית ומהדרישות כלפי עצמי. האם אני מתעייף או שזו בגרות? זה שילוב של שחיקה ותחילת קבלת עצמי? הגעתי לנקודה שכל מה שבא לי זה קצת שקט, חלקה טובה של נחת. וואיך קשה לקנות קצת נחת...

כל הכבוד לך. זאת בהחלט תחילתה של דרך חדשה!!!!!!!!!!!!!. אני מסכימה עם כל דבר שאתה כותב. מגיע לך צל"ש על איך ששרדת עד עכשיו ועוד עם תנאים כל כך קשים ואתגרים אינסופיים. הספרות המחקרית לא מפסיקה להעיד על חשיבות התמיכה הסביבתית: החברית והמשפחתית ביכולת ההתמודדות ואתה מנעת מעצמך אפילו את התמיכה המשפחתית כי לא רק שלא סיפרת להם דבר אלא גם היית עסוק בהוצאת אנרגיה אינסופית בהצגת מציאות אחרת. בדרך שלך החדשה ישנו עוד שביל אחד הנקרא "לסמוך על אחרים". אתה צריך ללמוד להניח את המסע שלך על הקרקע ולנוח יתרה מזו לתת לאחרים לשאת אותו עבורך לפחות בחלק מהדרך ...אינך יכול לשאת הכול עבור כולם. לא בצבא וגם לא במשפחה!!!!!. התברכת בכל כך הרבה דברים טובים, הגיע הזמן, שתלמד גם להינות מעצמך...מהכוחות שיש בך. איך עושים את זה? מדובר בהרגל. כן, כן. המוח שלנו מטבעו נוטה לראות את השלילי. הדבר עוד יותר חזק אצל אנשים שיש להם נטייה טבעית לכך. נסה לכתוב את כל הדברים החיוביים אודות עצמך ולשנן אותם יומיום שעה שעה. נסה להיות בתפקיד הסנגור של האדם הכי טוב והכי נחמד, שהוא במקרה אתה...כשהקטגור יתחיל לנאום - הורד לו את הראש. עשה זאת כל הזמן בהתחלה זה יראה מלאכותי ואחר כך יהיה טבע שני. שתף את כולנו בדרך הזאת ונסייע לך. מה דעתך?

אורית, אני פשוט רוצה שהכל ייגמר. חשבתי לאחרונה שכל הקטע הזה של הצבא נועד באמת מכוונה טובה - לשרת, לעשות, להרחיב את תחום האחריות. אם המערכת מתייחסת כך אל קציניה, זה ממש נורא. אני לא מקבל כמעט תמיכה במשימות, אני כל כך שחוק ועייף - הייתי רוצה לקוות שהמפקדים יהיו רגישים כמוני, שיראו שאני כל כך עייף ושחוק ולמרות הפרויקט הענק ישחררו קצת לנוח ואז לחזור לעבודה. נדמה לי שטמון בכך האכזבה שלי מאנשים והסלידה שלי מאינטמיות, או המבוכה. מאד מאד השתפרתי ואני לאט לאט קולט, למרבה האירוניה, שאנשים הם התרופה למצוקות האיומות שלי, שחברים זה נכס עליון ובל יתואר. עם זה, אני עדיין מתמודד עם נחיתות מטורפות של מצברוח וראיית שחור משחור, גם בנטייה המינית וגם בתפקיד המרושע הזה. בקיץ הקרוב אני משתחרר ואז ירד ממני לפחות נטל הטעות האיומה שעשיתי שלא בעטתי את הכפייה של המערכת להכנס למקום שאיני רוצה, כדי "להיות ילד טוב". ואז תשאר ההתמודדות הידועה, ואני שואף גם איתה להתמודד באומץ. באומץ כי אין לי ברירה אחרת, אלה החיים שלי והמשימה שלי גם אם היא נראית בלתי אפשרית כרגע ולא נעים לי להודות בה, היא להיות מאושר למרות הנטייה הטבעית לראות שחור ולמרות הנטייה המינית לאהוב גברים. עכשיו אני ברגיעה, אבל אני חייב לעצמי ולבריאותי את המיומנות להוציא אתא עצמי מהשאול שאני צונח לשם, זה לא שווה, זה לא בריא וזה לא מוסיף לי דבר מלבד כאב וסבל שנכח כל כך המון בחיים שלי בשני העשורים הראשונים. כשאני למטה, אני מרגיש שאני מתאבל על עצמי - למה זה קורה לי, למה אני נדון לכשלון רגשי ואנושי פעם אחר פעם, ועכשיו לראשונה גם מקצועי. איך לומדים את זה? איך מרגישים טוב יותר? בטוח יותר? מאושר יותר? אני חושב שהתשובות ידועות אבל הן חלק מסיפור שרק עכשיו אני מתחיל לספר לעצמי, אחרי 23 שנה.

מבולבל יקר אם אני אגיד שאני מבינה אותך,זה יראה כאילו אני חוזרת על עצמי! ובכל זאת אולי זה יעשה לך יותר קל...בכל. יש תקופות,שנראה כאילו העולם צנח לנו על הראש-ואיפה שלא נזיז את הראש זה יעשה את זה יותר גרוע! ומצד שני פתאום קורה שהכל נפתח לפנינו"אוהב אותנו" כל מה שאנחנו עושים הוא טוב! כגלל זה במשך השנים של המחלה"החמודה הזו" למדדתי שיש "ישות" -בשבילי בורא עולם! שאני יכולה להתלונן אצלו והוא לא יכעס :) הבנתי ש...אם אני לא אדע מה זה "רע" "קשה" "כואב"-אני לא אדע מה זה טוב! אני לא הבחין בו כשזה קורה לי! ואני לא אחפש את זה כשרע לי!(או בכלל כדרך קיום) אני בטוחה שאם אני הכיר אותך-אני אלמד בעצמי עוד דברים על העולם ומה יכול, לתסכל אותי!להעשיר אותי-או לברוח ממנו! במצב כזה שכבר עברתי "אני"ועוד רבים כמוני" צריך לקחת צעד אחורה ולנקות את הכל(גם כשיש בלגן בכל מקום אחר,חדר,בית-תיק :) ) מוציאים הכל...ומסדרים לאט,לאט! אבל יש פרט חשוב שאנחנו צריכים לקחת בחשבון שאנחנו כמו בשר שצריך להתנהל לאט,לאט כדי שיהיה מוצלח! אל תמהר לעשות הכל בבד אחת! אני למדתי "מנסיוני...הרב" שכשאני רוצה לעשות הרבה לתקן הרבה.כשהמחשבות על הכל מהכל...כלום לא קורה! או אולי מעצם כן קורה...זה נופל לי על הראש ומפיל אולי(בלי לעשות כלום)חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח אנחנו עייפים רק מלחשוב הרבה...מה זו לא עבודה? יש הרבה אנשים שמקבלים תשלום עבור עבודת חשיבה ;) מ ב ו ל ב ל יקירי תחפש לך "במחסן" משהו אחד שעושה לך טוב...הליכה,שירה,בדיחות,שירים... תעשה לך את זה(אם זה בצבא תבקש מהמפקד חופש-אפילו מרופא-להגיד לו בדיוק מה קורה) לרשום את הדברים שאתה דוחה וחייב לעשות-צריך-או גורמים לך לבלבול ותתמקד באחד או שניים מהם. תטפל,תעבור-תטפל תעבור...קשה? תחזור שוב טיפה לאחור...תתחיל "שוב" "ושוב"-אל תתיאש! לא הולך?...תשים את זה בצד! יהיה זמן שתוכל לטפל בזה...תקח משהו אחר! אני לא אומרת לך זמן...אבל אחרי זמן,אנחנו מוצאים את עצמנו במקום אחר! יש לי עוד הרבה מה לספר לך על זה :) אבל זה מספיק להתחלה! אני מקווה שתוכל לשתף אותי ואותנו...מה קורה,איך זה הולך... ו"העיקר שתאמין! שיהיה יותר טוב"!!

מבולבל יקר. אני חושבת, שחלק מהשינוי שאתה עובר מוקרן גם כאן אם בעבר רק אתה ואני (כמעט) התכתבנו, הרי , שעכשיו גם אחרים מגיבים וכנראה קולטים את המקום הזה בך שנפתח. נראה לי , שיהיה נכון לתת לניסיונם מקום. לעיתים, מילה משפט , הכוונה ממישהו שהיה שם עשוי להביא לאינסייט גדול. כשלון מקצועי?! על מה אתה מדבר ?!!!, ניהלת פרויקטים אדירים, סיימת קורס קצינים. בעוד מרבית הילדים אחרים בגילך עדיין מדשדשים בחוויות של מתבגרים אתה היית במקומות, שנדרשה בהם בגרות, אחריות ומיומנויות מרכבות שמרבית האנשים הבוגרים לא יגיעו אליהם לעולם. התפקיד האחרון שחק אותך וגם זאת אני מניחה קרה בגלל תשישות מצטברת ונפש לא רגועה במקביל. את צה"ל מנהלים בעיקר ילדים. ילדים, שמחונכים להיות קשוחים להביא משימה לגמר. הם אינם פסיכולוגים, מעט מאוד מתחשבים ברגשות ובעייפות של האחר ובעיקר כולם שם נמצאים בג'ונגל שכל אחד שורד על עצמו. כאן, מגיע המקום שלך: ללמוד איך להגן על עצמך ולפלס לך את המקום הנכון . כ"ילד טוב" אתה חי בהרגשה, שכולם יראו כמה טוב ואחראי אתה ויתגמלו אותך אבל זה לא הולך ככה בחיים ובטח ובטח לא במקום שאתה נמצא בו וזה כנראה השיעור שלך. להתחיל לקחת את האחריות על עצמך. להחליט מה טוב ונכון לבריאות הפיזית והנפשית שלך מבלי להתייחס לרושם שההחלטות שלך עושות על האחרים ולהיות אמיץ בלבחור את מה שנכון לך לא למערכת, למשפחה או לחברים. מה דעתך?

חברים יקרים, נגעתם במספר נקודות מאד מאד חשובות - היכולת שלי להסתכל על המציאות בבגרות, לפתח איתנות ותקווה שיהיה לי טוב. שגיתי בקבלת התפקיד משום שלא הבנתי את נקודת "הילד הטוב" וכמה היא לא רלוונטית לחיים שלי עכשיו. הרי מראש ידעתי והכרתי את סביבת העבודה וממש כמו בפוסט של אורית, "דברים ששקלתי אם לספר לילדי", גם אז נחתה עליי דמות של מפקד אימתני וקשוח ותובעני, שבתוך המערכת התובענית מצטייין בקשיחותו. יחד עם המחשבות העמוקות על המשיכה לגברים זה הביא אותי לסחרור (ועדיין מביא...). בתוך המציאות הזו יש לי פרויקט ענק ואני כדרכי חש רצון עז להצליח בו, למרות שהתנאים קשים ואין חניכה וכד'. קשה להיות אדם מוסרי ומתחשב במערכת כל כך דורסנית. אני חייב לדאוג לעצמי, להלחם לעשות סדר כפי שליאת המדהימה כתבה ברגישות, לגלות אנשים - ללמוד אותם. אבל קל לדבר בעומס התובענות היומיומית אני הרבה פעמים שוכח את האנשים, נצמד לפרפקציוניזם המזיק והמיותר (במיוחד במערכת הזו!), ונופל שוב ושוב לתהומות. זה ממש מסוכן לי. ליאת אני שמח מאד שהגבת תגובה ארוכה ואת כל כך צודקת, לפעמים חייבים לעצור ולעשות סדרבמגירות הלב העצומות. אני בתהליך כזה, כי השאיפת על שלי לשנים הקרובות היא לא לימודים, לא טיול, לא הישגים. היא להיות שמח ומאושר, ויציב ואוהב. (על אף שהפרויקט הבא שלי הוא לימודים באוניברסיטה).

אגב, יכול להיות שלימודים בטוניברסיטה על אף תובענותם האחרת הם פתרון להחלפת אווירה, לשינוי פאזה, לצמיחה וכושר ואהבה וחברותא? או שאני מדמיין עולם סטודנטיאלי ורוד מידי....? (ברורה לי התובענות והדרישות הבלתי נגמרות והשמרנות של המוסדות הגדולים, אבל עדין אני נמשך מאד ללמיד ולהיות חלק מקהילה של צעירים). ואיך להתייחס לכשלון הפריקט הקרוב? בשוויון נפש? הרי זה חשוב לי, אני לא סתם נכנס למחשבות על זה.

ועוד שאלה - אורית, הרבה פעמים ציינת שאני ילד. אני חס ושלום לא נפגע ואפילו מחוזק מהאמירה הזו. קראתי בעוד מספר מקומות שאמרת לאנשים בני 30+ שהם צעירים. עזבי שאני מרגיש בתפקיד בן 80 למשל, איך נתפס היום מבחינתך אדם צעיר? עד איזה גיל פחות או יותר? אמא האהובה שלי בת קרוב ל50 ונראית צעירה בעשור עד עשור וחצי לפחות, מלאת חיים ושמחה. איך נתפס היום הגיל של אנשים? מהו אדם צעיר? מתי אני אוכל לומר שאני "מוותר על הצעירות" וגולשלחיים הבוגרים? הרי זו לא לגמרי הגדרה אישית....

רציתי לומר קניתי היום רמוטיב. לתחושתי, יהיה לי קשה מאד לצאת מהתחושות הקשות והמצוקהשאני שרוי בה כבר תקופה ארוכה ללא סיוע כימי. אני מקווה שהסיוע של הטיפול והרמוטיב יסייעו בהתמודדות עם הדוחק האיום של התפקיד עד הקיץ ויסייעו לי לסיים את השירות בכבוד. אני כל כך כבר מצפה ליום שאחרי הצבא, להשלים עם עצמי, להפתר נהצורך לרצות את כל העולם ואישתו ולהשפיע ולהיות בעשייה בלימודים ועבודה קלילה ולא תובענית, ובעיקר....לפרוח, סבלתי כל כך הרבה. חג אביב פורח.

מבולבל יקר. לפי ההגדרה של האמריקאים שגם תופסת כאן בארץ - גיל ההתבגרות נחשב עד גיל 25!!!!!!!!!!!!!!!!. למה ככה? כי המוח ממשיך להשתנות ורק אז מקבל את המבנה הסופי. אני באופן אישי מקבלת לגמרי את ההגדרה הזאת, כך שאם סיימת את גיל 25 אתה רק בגדר מתחיל צעיר וירוק של חייך כבוגר. דהיינו, בגילך היום אתה עדיין נחשב למתבגר....

לגבי מיהו אדם צעיר? זאת ממש שאלה פילוסופית . לדעתי זה תלוי באיך האדם תופס את עצמו. אני מכירה אנשים בני שמונים שהם לחלוטין צעירים בנפשם. הם פשוט לא תופסים את עצמם כמבוגרים ולא מתנהגים ככה וגם הסביבה לא קולטת אותם כך. מי לדעתך מגדר כצעיר? מה מאפיין "צעירות"?

אני מאוד שמחה שקנית רמוטיב. סופסוף אתה פועל לשינוי הרגשות הקשים שיש לך ולא תולה הכל בהתמודדות שלך. אל תהסס אם הרמוטיב לא מסיייע לנסות משהו אחר. מגיע לך לקום בבוקר ולחוות שקט נפשי וסיפוק ממי שאתה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אהלן, מוזר קצת היה לשמוע שאני עדיין מתבגר. האמת שבהקשרי שאלת הצעירות - ברגעים שונים של המסע אותו אני עובר חשתי ממש אדם מבוגר מאד, עייף, איטי, כבד ומגומגם. ממש לא דמות צעירה ורהוטה ובעלת אנרגיות של עשייה. מסתבר שלנפש השפעה מכרעת מאין כמוה על המראה, התחושה וההרגשה והיכולת לפעול בעולם האמיתי. זה לא חידוש מבחינה שכלית, אבל לחוות את זה זה סרט אחר בתכלית. זה מוזר, כי דמויות בפוליטיקה לדוגמא בנות 50 נחשבות "צעירות", (לפיד), ובני תחילת שנות הארבעים נחשבות ממש תינוקות, 20 שנים מעליי. (ג'ון קנדי היה בן 43 שנבחר לנשיאות, ממש פעוט בהתחשב במעמד). האמת, אני קצת תוהה איך אדם בן 43 נחשב כל כך צעיר, יש לו כבר איזה קמט או שניים בטח והוא כבר לא מושך כמו בן אמצע שנות העשרים, אבל זו רק נקודת מבט שלי. באמת יכול להיות, שכמו בהמון תחומים שהם תחת בחירה גם כאן יש מקום להשפעה מרובה אישית, אבל הגנטיקה לפעמים לא משקרת... בקשר לרמוטיב - תוך כמה זמן התרופה אמורה להשפיע? ואם למישהו יש התייחסות ללימודים באוניברסיטה מיד אחרי הצבא אני אשמח אם ישתף.... חג שמח!

אני מאד מאד מתלבט, אני יודע שעשייה תמיד מוציאה אותי ממצב רע...מצד שני לא נוח לי להפסיד שנה ולהתחיל מאוחר יותר ללמוד, גם כך אני בסוג של עיכוב... אקדמיה היא תובענית בצורה אחרת ומעמיסה מאד גם היא, אבל היא כן עשייה שאני אוהב מאד. אני מתלבט בצורך להתקדם ולעשות משהו שאני אוהב אבל הוא תובעני לבין שנה שלמה של סתלבט יחסי...? לא יודע, מבולבל גם בזה.

אהלן, איזה מומחה? אני לא מכיר קהילת גאווה ב"כמוני". בקשר ללימודים - אני מתחיל אחרי כמה חודשים מהשחרור, אז אולי זה כן חיובי? אני די טיפוס של מסגרות וזה נדמה לי הדבר הנכון לעשות, אני פשוט מפחד ששוב אני עושה מהלך תובעני מידי...למרות שלימודים מאד שונים מצבא.

אורית... יתכן ולפני שאני נכנס למצוקה ממש גדולה אני "מרגיש" את זה בשעות שלפני? כלומר סוג של מצליח לאבחן את המועקה המטורפת שצפויה לי? כל כך קשה לי באירועים משפחתיים ובמפגשים חברתיים המוניים. אנישוט לא מצליח לדמיין את עצמי חי עם גבר "בשלום", זה תמיד שם, ממתין לי מעבר לפינה. גם שהשירות הצבאי יסתיים והפרויקט ייגמר והלחץ יחלוף בלחץ שאני אוהב מסוג אחר, זה תמיד יהיה שם. אני משתדל לא לדחוק בעצמי אבל אני פשוט מסרב להכאיב להורים שלי. דיברנו על זה כבר הרבה, אבל כנראה שיש מה להרחיב, לעבוד על זה עוד כי אני מרגיש לא שלם. קראתי כתבה במוסף שבת על זוג חד מיני שבחר בפונדקאות וחשבתי לעצמי שזה כל כך נורא המאבק הבלתי פוסק הזה להכרה, וגם מאד שונה מהמציאות שאני מכיר. לפעמים בא לי להכיר מישהי שאני אוהב אבל לא אמשך אליה, אקיים איתה משפחה מדהימה אבל נסכים ביחד שאנחנו לא זוג אוהבים...אבל זה גם בלתי אפשרי. כואב לי.

מבולבל יקר. בעניין המועקה זה די מובן...כנראה, שאתה מכיר את עצמך ואתה יודע, שפעילות זאת או אחרת גובה ממך מחיר רגשי והתשלום יגיע כשהאירוע יסתיים. צריך להבין למה כל כך קשה לך באירועים המשפחתיים?: אילו מחשבות עוברות לך בראש במהלך האירוע?, אילו נושאים מעוררים בך מצוקה? , האם אתה מרגיש נבחן?, האם אתה עסוק במחשבות על הבאת גבר לשם?, האם יכול להיות שיש לך איזשהיא חרדה חברתית, שעולה במקומות המוניים? מה דעתך?

בקשר לאירועים משפחתיים - אני חושב שעיקר הקושי שלי נובע מכך שלמעשה, המשפחה המורחבת לא באמת מכירה אותי. גם שם, אני מאד מוערך, אבל לא מצליח להינות כמו שנהניתי בשנים קודמות, אולי כי עכשיו אני מתחיל לנסות להפסיק לדמיין מציאות שהיא לא חלק מהעולם שלי, וכן לוקח על עצמי לנסות להבין מי אני בהקשר המיניות. זה כואב משום שכשאני רואה זוג צעיר, דינמי, משכיל עם תינוקות - אני למעשה מתאבל על העובדה שנגזר עליי שלא לחיות כך. אני יודע ברמת הידיעה שיש אפשרות אחרת, אבל אני לא מצליח לדמיין את זה קורה אצלי עם הנטייה שלי. זה גם נראה לי גדול עליי, אני מוכו להיאבק בכל דבר, מלבס המשפחה הקרובה ועוד במשהו שלא בבחירתי וכן יסווג ככזה. זה נוגע במשהו עמוק שכתבת פעם שאני כל כל מוקיר את ההורים, ובגלל זה כל כך פוחד לאכזב ולעשות צעד לכיוון הגברים. לגבי חרדה ממקומות המוניים אני לא מצליח להתחבר לזה, לא נראה לי שיש את זה אצלי.

היייתי רוצה לשאול אתכם גם על התמודדות עם אופציית כשלון הפרויקט - למרות המאמצים שלא כך יקרה. קשה לי להתמודד עם השחיקה, עם התובענות, עם הדרישות הבלתי פוסקות. אני מבצע את זה ללא הספקה יותר משנתיים במאמץ הזה וזה טבעי שאני שחוק. עכשיו גם באמת לא איכפת לי מזה ואני רוצה שהכל יסתיים, ומבין שזו הייתה טעות מרה ואיומה לקחת על עצמי את התפקיד ועוד לא לקום וללכת שראיתי שזה לא מסתדר מלכתחילה. אז גם קשה לי ואני גם שופט את עצמי שזה המצב, וזה באמת לא פשוט. מצד שני אני נאבק כדי לא לוותר לעצמי ולאסוף את עצמי לעשייה. מה עם העשייה הזו לא תספיק? מה עם הפרויקט ייכשל בסוף? איך אני צריך להתייחס לזה? זה לא משפיע על הקידום שלי ולא על האינטרסים אבל אני עדיין מרגיש מחויבות מאד גדולה לעצם זה שזה שלי, זה רשום על שמי ואף אחד לא אוהב להכשל.

מבולבל יקר. לגבי הכישלון בפרויקט - אני מאוד מבינה את המצוקה שלך...יחד עם זאת נשמע שעם כל הרצון בעולם שתעשה את הפרויקט - הצבא לא נתן לך שום תנאים שפויים לשרוד אותו: לא באמצעות אנשים שמסייעים ולא באמצעות תנאים אנושיים סבירים. אתה לא הראשון ולא האחרון, שהצבא מצפה ממנו לתוצאות מבלי לתת לו שום אפשרויות הוגנות לבצע אותו. עם כל הכבוד - אתה בחור מאוד מאוד צעיר מעליך ישנם מפקדים בכירים יותר ואינך לבד....למרות, שאני מבינה שנותנים לך להרגיש כאילו אין איש נוסף שאחראי מלבדך. ישנם פרויקטים, שנועדו מראש לכישלון בשל הקצאה מועטה מדי של כוח אדם ומשאבים אחרים. אבל חשוב יותר לגבייך זה לעבוד על הגמישות הרגשית שלך . על הציפיות הלא ראליות שלך מעצמך. אין לא יהיה האדם שהצליח בכל פרויקט או השקעה או משימה שעשה - אם תקרא את הביוגרפיות של אנשים גדולים בהיסטוריה - בכל תחום, תשים לב שיש דבר אחד המשותף לכולם - כולם נכשלו....לכולם יש כישלון בהיסטוריה שלהם ולא סתם כישלונות אלא כישלונות דרמטיים וקשים ובכל זאת "רק המעז - מנצח". מוחים את הדמעות, הדם והיזע - מסיקים מסקנות וממשיכים הלאה. מי שעושה גם טועה - אין דרך להימנע מכך האפשרות היחידה היא פשוט לא לעשות ואז גם אין כישלונות....

האם אתה חושב שההורים שלך יתמוטטו אם ידעו על הנטייה המינית שלך?, מה אתה חושב יקרה להם? האם הצורך שלך להיות משלם כל הזמן נובע מהדרישה שלהם?

האמת שכשקראתי את דבריך חלה בי הקלה, איזה וויתור על ההצטיינות הבלתי פוסקת הזו. אז מה אם אכשל? זה לא אומר כלום על המשך הדרך ובוודאי לא עליי כקצין בצבא. יש בי עוד חלק שנאחז בצורך הזה, שמפיל את כל כובד האחריות על כתפיי ואין לי ספק שאם כך יקרה זה מה שיוצג, אבל באמת - זה לא באינטרס שלי, ברצון שלי או בדאגה האישית שלי. אני עושה זאת רק מתוך מחויבות למערכת שהתנהגה אליי כל כך בגסות וברשעות במעלה הדרך, בפרט בתפקיד האחרון. כל כך צדקת לגבי הכשלונות של מנהיגים, זה אפילן בריא במציאות בלתי אפשרית ונועדתי מראש לכשלון בתפקיד הזה. (למרות שזה יותר בחוויה שלי מאשר במציאות). אז איך לעבוד על החשיבה? איך להגן על עצמי? איך להיות יציב יותר בקשר לכשלון הזה? לגבי ההורים - יותר משאנימעריך, אני פשוט יושע שאם יידעו משהו בהם ייכבה, הם יתאבלו על מפעל חיים מלא ציפיות שהם השקיעו בו כל כך הרבה. אמא שלי אמרה לפני כמה ימים, שהילדים שלה הם הקריירה האמיתית שלה ושלו רצתה, הייתה משקיעה הרבה יותר בעבודתה כעצמאית מאשר בהמתנה אינסופית בחוגים, בשיעורים פרטיים,במתנות לחגים. הכל בתחום ידיעתה ובכוחה כדי לתת לנו כלים שנצמח, שנהיה מאושרים, שנצליח. באופן אירוני לחלוטין היא אמרה וספק שאלה שהיא בחיים לא אפשרה לנו ליפול, להכשל. היא פשוט תמיד הייתה שם לאסוף אותנו, להקפיץ אותנו שלא נאחר, לתת לנו כלים לשיחה מול ילדים או מול המורים. זה כל כך ריגש אותי. אמרתי לעצמי בלב שכל כך מגיע לה נחתובשיחות הרבות איתי היא מרגישה שיש משהו נוסף שרובץ על כפתיי, זה לא רק התפקיד המזעזע והשירות התובעני, והיא כבר מאד רוצה לגלות מה זה. היא גם אמרה לי שהיא חושבת שהטיפול לא מועיל אם אני כל הזמן מצוברח ולא מרוצה. אז כן, קיים בי חשש גדול שהיא תתמוטט ותדעך, כי מבחינתה זה לא יהיה עיכול של בשורה אלא אבלאמיתי וארוך לפחות כמו שאני עובר כבר עשור ומשהו. היא אישה מדהימה, פורחת ויפה - ונגזר עליי להכאיב לה. ועוד לט דיברתי על אבא האוהב, שכל כך דואג לי ושואל על חברה בעדינות אינסופית. ועל האחים הנהדרים, שכל כך רוצים שיהיה לי טוב. אז אני חושב שזה גדול עליי בטוח, ולא פחות גדול עליהם. אבא שלי אמר לי שאנשים פה ושם, ככה סתם, נהרגים. וצריך בסתר ליבנו להיערך למוות של אחד מבני המשפחה. אין לי ספק שמבחינת ההורים משהו ימות בהם אם ידעו, אם אספר להם. הם יתאבלו על מה שהיה יכול להיות ולא היה, ממש כפי שעשיתי אני בדיוק לפני שנה עם המפקד ביחידה הקודמת. כתבת לי אז בחכמה, שפרויד אמר שאבל יכול להיות על ילד שלא נולד, על אהבה שלא קרתה. ולמרות האהבה האינסופית בינינו אני מרגיש שזה קצת סוף הדרך, ולפחות אם לא סופה, אז שינויה הכל כך גדול. אני מרגיש שאני אוהב אותם ועבורם אני למעשה מוותר קצת על עצמי, וזו הטרגדיה האמיתית משום שאילו ידעו זאת היו כועסים כל כך עליי. אני נזכר בהערות שלהם על נושא החד מיניות, ואני פשוט מצטמרר, הם לא יעמדו בזה. אני חושב שהצורך להיות מושלם נובע מהצורך לרצות כל הזמן, כדי לזכות באהבה, אולי כי אני מבין בסתר ליבי שאני שונה, אז נאחז בתחומים אחרים שיוכלו להעניק לי את ההוקרה שהאינטימיות לא עושה, כי אני פוחד לאפשר לה להכנס לחיים שלי. עצוב עצוב מאד שדי לקראת סוף גיל ההתבגרות אני עדיין מתחבט בזה ואין לזה פתרון.

יקירי. כואב מאוד לקרוא את מה שכתבת. אינני יודעת איך התרחשו הדברים או מה עשו הורייך אבל הם הפכו אותך ל"אסיר". אסיר - תודה אבל עדיין אסיר. להוליד ילדים זה עניין אגואיסט. אימא שלך לא הולידה אותך בשבילך, שהרי לא ביקשת זאת. היא הולידה אותך עבור עצמה וכנ"ל ההשקעה שלה בך. אימהות רבות מסיעת לחוגים, מבלות ימים ארוכים עם ילדיהם ועוסקות בעבודות משמימות בכדי להעניק להם חיים טובים יותר. זו בחירתן ומכאן גם נובע הרבה פעמים אושרן או יותר נכון המשמעות שהן מעניקות לחיים. הידיעה שהן עושות משהו משמעותי ועבור אדם חשוב במיוחד - הילד שלהן. יפה שילדים מכירים במה שהוריהם העניקו להם ובבוא היום גם ידעו לתמוך בהוריהם כחלק מאותו המעגל אבל אין מצופה מבחור צעיר לוותר על עצמו ולחיות חיי שקר בכדי להעניק להוריו את חווית ה"שלמות" מילדם. אימא שלך אישה מבורכת - יש לה משפחה אוהבת וחמה. ילד שאוהב אותה בלי די וילדים בריאים, חכמים ומצליחים. ילד איננו בובה....וכל ילד בשלב כלשהו איננו מתפקד לפי ציפיות הוריו: האחד מתחתן עם בחורה שאמו איננה מצדדת בה, השני לומד מקצוע שהוריו אינם שלמים אתו, השלישי מהגר למדינה רחוקה וכד' אלו הם החיים והורים לומדים לקבל זאת. אם יש אלוהים, כנראה שאתה נבחרת על ידיו ללמד את הוריך שיעור בקבלה. קל לקבל ילד כשהוא עומד בכל הציפיות אבל ההתמודדות האמתית היא כאשר הוא סוטה מהתכנית שהייתה בראשה של הוריו. יקירי. אתה אינך מת. אתה בריא, חי, קיים, אינטליגנט, אוהב וחושב והורייך צריכים להודות יום יום על מזלם הטוב שיש להם אותך. הורייך ילמדו לקבל אותך ובבוא היום את בן זוגך, משפחתו ולידכם כפי שעושים זאת כל ההורים וגם אלו הפרימיטיבים ביותר. ליוויתי אנשים רבים ביציאתם מהארון ולא תאמין עד כמה מהר ההורים הסתגלו למציאות החדשה ולמדו לשמוח עם מה שיש. האמן לי. אתה באמת חושב שהורייך יפסיקו לאהוב אותך אם תקיים זוגיות עם גבר? הם באמת ימותו מזה? אמא שלך תדעך? לאימא שלך לא יהיו סיבות להיות שמחה ומאושרת אם תדע שהבן שלה מאושר עם גבר? אבא שלך מדבר על אפשרות של מוות אז חד מיניות הוא לא יוכל להכיל? אתה מתאר סרט נוראי....ומרוב שאתה "טוחן" אותו אתה גם מאמין בו והוא הופך למציאות עבורך. אתה חייב לעשות לזה "קאט". אינך יכול לוותר על זוגיות ומשפחה כדי לא לצער את אימך. אני חושבת, שאתה הוא זה שמתאבל על ה"דמות המשלמת" שבפנטזיה שלך וחושש לאבד את המקום המושלם הזה בעיני ההורים שלך. למעשה, אתה חושש שלא להצטייר כמושלם בעיני העולם כולו....אבל אנשים אינם דמויות טלוויזיוניות משלמות הם אנשים עם כאבים, רצונות ודחפים וחולשות זה מה שעושה אותם ואותך לאהובים ומשלמים...כי אם לא היינו חסרים דבר מה בצורה זו או אחרת העולם היה פלקט ולא אנושי...

ילד שמהגר למדינה רחוקה, מתגרש מאשתו או בוחר במקצוע לא מתאים לא נוגע ברמות הבושה והשבר שהומוסקסואליות מצליחה לעשות, על אף שאת מתארת מציאות שונה לחלוטין, מנסיון מקצועי ואישי. כך לפחות ההרגשה האישית שלי.

אז מה אני עושה? איך אני מתקדם? איך אני יוצא מהמערבולת? לדעתי הגיע כבר הזמן, לבחור מה שנכון לי ומה שמתאים לי - אני באמת חושב שעוצמות הסבל והאכזבה משקפות חוסר נכונות לקבל את המציאות ולא את העולם בחוץ. אבל קשה לי עם זה. ולא שנה או שנתיים, כבר מעל עשור. אני אנסה ליצור קשר מתוך נסייון להתקדם, אבל גם אז אין פרחים ושושנים - למצוא בחור מתאים, להתחיל לצאת למקומות.

בחשיבה שלי מספיק שאני יוצא עם בחור מחוץ לארון ואז כל העולם יודע עליי. זה קשה גם מציאותית, להיות חד מיני. אני לא מתל אביב וזה לא פשוט מציאותית. מה לעשות? למה צריך להתחבא?

מכאן גם נובע חלק גדול מהדיכאון שלי...להיות שונה. אחר. אני מתקשה מאד לחשוב במושגים של משפחה חד מינית, להרגיש חופשי עם זה שיש לי חבר ולא חברה, לנווט במציאות הזו. גם כך יש לי קשיים ביצירת קשר אינטימי והחד מיניות מעצימה את הפחדים שלי. יש בחור בגדוד שיש לי אליו חיבור לאחרונה אבל אני יודע שזה לא אפשרי במערכת כל כך קטנה כמו גדוד וגם יש לו חברה. הוא כקרן אור באפילה - שאני רואה אותו, על אף שאני מנסה להימנע מכך, מתעורר בי הרגש הישן של התהלבות והתרגשות. וכמה שאני מנסה להפחית את הרגש, הוא "בוגד בי" ומתרגש כלפיו יותר.

ואם יקרה מצב שההורים שלי יפסיקו לתמוך בי כלכלית, רגשית, מנטאלית. אני לא מצליח לדמיין את זה בכלל, אני לא מכיר עולם בלעדיהם. אבא שלי יחסית שמרן.

אני מוצף ומלא בפחדים ולא שאין לי הצלחה מקצועית כרגע להיאחז בה, אלא שאני נכשל כנראה בפרויקט הקרב ובא בצעדי ענק ומאד מאד רע לי בצבא שמכניס אותי לפינות.

אני חושב שאני לא מצליח להביא לטיפול את עוצמות הפחדים שלי ולכן הוא פחות אפקטיבי ולא מסייע לי להתקדם במציאות הזו. כל כך כואב לי, אני מרגיש המון פעמים קורבן, וזה לא מתאים לאופי שלי - מתאים לי לנצח, להוביל, להתמודד עם קשיים באומץ ולא בתבוסתנות. הרמוטיב מסייעת לי בהקשר של תהומות - אליהם לפחות אני לא נופל לאחרונה, אלא רק מתבוסס בכשלון הרגשי, המקצועי, האישי.

אורית, אני רוצה להצליח. לאהוב, לפרוח. לא עשיתי שום דבר לאף אחד ולא מגיעים לי חיי סבל. אבל האופציות בחוץ מבעיתות אותי וגורמות לי להתמודד במניעה ולא בהנעה. אולי לימודים באוניברסיטה בסביבה יותר מאפשרת וחברתית יאפשרו לי לפתח את עצמי בפן החברתי ולמצוא חבר ומשם להתקדם?

ואגב,

אחותי הציעה לי מישהי להכיר, בפעם הראשונה יש לציין. זה החזיר אותי לפנטזיות התיאורטיות של הקמת זוגיות ומשפחה עם בחורה, של "הליכה בתלם". אולי אני בכלל דו-מיני וזקוק לקשר עם גבר כדי להפתח לעולם? אני משתדל כבר לזנוח את התיאוריות ולחיות בהווה כי החיים של מתזבזין וכל-כך חבל, אבל אולי המציאות היא כזו כפי שדובר בתחילת ההתכתבות?

אם כן, אם אספר להורים זו תהיה הפלת מעין "גזירת גורל", בעוד שאחר כך יקרה משהו אחר. אבל אני מסרב לשקר לעצמי. אני נמשך לגברים כרגע במיוחד וזו המציאות שלי. זה קצת מכאיב לי לדעת שגם האחים יכאבו....

אני גאה בדברים האחרונים שכתבת. "אני מסרב לשקר לעצמי". יקירי. המחויבות הראשונה שלך בחיים היא לעצמך ולאמת שלך. האמן לי שגם ההורים שלך וגם האחים שלך יזדקקו יום אחד לתמיכתך - הרבה דברים קורים בחיים האלו...ילד חולה, עסק שנופל או סתם צורך בכתף חמה ואוהבת ליד. אתה תוכל להיות לידם ואיתם רק אם תהיה שלם בעצמך... בבקשה , בבקשה...אל תחזור אחורה לעולם הנשים...צעד קדימה, תתנסה, תרגיש, תתפתח - תחייה!!!!!!!!!!!! מרוב פחדים, הסתרות וגוננות אתה אינך חי. לפני שאתה מדווח לעולם צא והתנסה. מה אתה אומר?

למה הצורך הזה להגדיר את עצמי? כל הזמן להיאבק על ההגדרה? חדוה לי להיות יציב ברמת ההגדרה האישית ואני נכנס למערבולות מזה.

דבר נוסף, בקשר לחג האחרון. זה נוגע באופן מצוין ביכולת דלי ליצור קשרים ולתחזק אותם. לא הצלחתי לאף אירוע משמעותי, אני לא יוצא למסיבות כי אין לי עם מי - החברים מהמכינה כבר קצת התרחקו וגם מהתיכון. יוצא מצב שאני הולך ונעשה בודד יותר, וזו מגמה שמחריפה, זכורה לי השאלה שלי עוד מעט לפני שנתיים.

יש לי רק חבר אחד מאד קרוב והוא מתגורר רחוק יחסית ואין תמיד אפשרות לצאת, וגם לו יש חוג חברים קרוב. גם ההורים שלי מלחיצים בעניין הזה - מפריע להם שאני לא יוצא למסיבות וכד'.

נוצר מצב שאני ממתין לאזרחות כדי "להתחיל לחיות" במובן הזה - מתבצר באיזו מחשבה שהצבא הוא האשם לכך למרות שאת החבר הטוב הכרתי בצבא. באוניברסיטה אני אוכל ליצור קשרים טובים יותר בהקשר של בילויים. כך אני חושב למרות שאולי זה לא מדויק.

אני לא רוצה להיות תבוסתני, אבל גם זה מעיק עליי כרגע...

בקשר לעולם הנשים - חזרתי אליו רק בפנטזיה, בתיאוריה. ברור לי שאני לא שם כרגע. יצרתי קשר אלקטרוני כרגע, עם בחור תלאביבי גדול ממני בכמה שנים והוא נשמע סבבה (הוא בארון), נראה לאן זה יתפתח.

ואגב, למה כל כך קשה לבנאדם להשלים עם נטייה מינית? חשבתי על זה שאולי זה נתפס בהתחלה כפגם, כליקוי. קראתי על חד מיניות בבע"ח ומסתבר שזה כן מאד "טבעי", בייחוד ביונקים. אז מה הסיבה שזה נראה בלתי אפשרי אפילו לחשוב על זה? זה כן סוג של תיק, זה להיות שונה וחלק מהתהליך הארוך הזה הוא קבלה של השונות, מעצם היותה שונות. קשה לי לחשוב במונחים משפחתיים - זוגיים כן אבל משפחתיים? כלומר שני אבות עם ילד? אני לא מצליח לעכל את זה. חלק מהדברים שהפסיכולוגית שלי אומרת נוגעים ליכולת להתרכז בהווה - מה שקורה במשפחה שלי הנוכחית שזה גם תהליכים שצריך לעבור. אבל לפעמים אני שואל את עצמי, אולי באמת אני לא כזה? אולי אני בהתנסות מטורפת שתגמר מתישהו?

וואו. זה נפלא שיצרת קשר...אפילו שזה רק "אלקטרוני" כרגע. אני מאוד גאה בך שלמרות הפנטזיות לא נסוגת לאחור ואתה מתקדם בכיוון האותנטי למרות ועל אף הקשי. נראה לי, שהשנים האחרונות כל כך הרבה אנרגיה מתבזבזת לך על הסתרה שאין לך כוח למנף עניינים חברתיים. בכדי להיות פעיל חברתית צריך להתקשר..לחתור למפגשים, לצאת בלילות ובגדול להתאמץ - לצאת מעורך ומאזור הנוחות - לראות את האחר ולגשת אליו. האם יש לך כוחות להתחיל לעשות זאת? נראה שעיקר מאמצייך תמיד הופנו למשימות: לימודים, צבא - דברים שאפשר לכמת אותם ואילו חברויות, קשרי חברה נתפסו כ"מותרות", שהיה נוח לוותר עליהם ממילא מאחר שהם הצריכו ממך שימוש במיומנויות שאינן באות לך בקלות. זה הזמן להתחיל להסתכל על סביבתך, לאתר אנשים לקשרים חברתיים וגם בנות באות בחשבון לצורך כך... מה דעתך?

מטבענו אנו אוהבים להשתייך למה שהחברה מציבה כ"נורמטיבי", כפסיכולוגית אני מטפלת הרבה בבני נוער ש"חזרו בשאלה" גם הם מרגישים שונים ומאוד יוצאי דופן בסביבתם. חלקם היו רוצים לחזור לתקופה שבה היו אנשים מאמינים שחיים כאוטומט ללא שאלות בחברה שלהם אבל בניגוד למה שנראה מבחוץ זה ממש לא בבחירתם. ברגע שחצו את עולם האמונה שוב לא יכולים להכפיף את עצמם לגבולות ולחוקים שנראים תלושים עבורם מכל הגיון אנושי. אני לא חושבת שישנה בעיה של השלמה עם הנטייה המינית. ישנה בעיה עם ראיית הנטייה המינית כסוטה, כלא מקובלת חברתית כראויה לגינוי - כמו אהבה אסורה ומכאן הקשי. אני מניחה שאם בסביבתך בחירה בחיים הטרוסקסואליים הייתה שווה מכל הבחינות (מוסרית, חברתית) לבחירה בחיים הומוסקסואליים לא הייתה לך כל בעיה.

כל כך קשה לי בצבא. אתם מבינים למה נכנסתי לדכאון? בוס נוראי, נטייה מינית שקשה לי כל כך לקבל, השקפה פיסית ממילא על המציאות, חוסרהצלחה בתפקיד וקריסה. לפעמים נדמה לי שהחיים שלי פשוט קשים מידי.... ואז אני נזכר בעצמי, כל כך מוצלח, נראה טוב, בעל יכןלות רבות בעיקר בלמידה, רגיש ואהוב כל כך ע"י הסביבה החיצונית. אז לפעמים בא לי לעשות סדר: מה קשה וזה לגיטימי, כמו השירות הצבאי העכור והנורא להמון קצינים, כמו הנטייה המינית שזה דבר חברתית קשה מובנה, אבליש גם הרבה דברים שאני עושה מהם סוף העולם - ההכרח להצליח במה שמראש יועד לכשלון (התפקיד), הנטייה המינית שהיא לגטימית לחלוטין לפי כלל המחקרים (שאני סומך על המדע שעשה עבודה רצינית), ובכלל הראייה של עצמי כנכשל בעוד שיש באמת הרבה דברים טובים להודות עליהם. קשה לי עם העוצמות והלוויום - הווליום של הדברים הרעים אצלי נתפש כרעשני וצורמני בטירוף בעוד הדברים הטובים לוחשים בלחש כמעט בלתי נשמע. בא לי כבר להיות יציב, עם רגליים על הקרקע, הצבא מביא אותי להתמודדות מאד לא בריאה לי ופשוט קשה לי להכשל במשהו, בייחוד לאור השחיקה, וההתמודדות עם הנטייה המינית....הכל עיסה דחורה ודביקה כבר שנות אור במונחים של חיים קצרים כמו שלי.... בא לי קצת שקט, אהבה....

אני מסכימה עם כל מילה שכתבת. אתה באמת נתון בסיטואציה, שיכולה להחוות כבלתי נעימה בעליל. חשוב לי שתדע (מה שאתה יודע ממילא), שהצבא הרבה מאוד מאוד פעמים פועל בצורה בלתי הגיונית. אני זוכרת את עצמי עושה שביתת רעב בצבא משום, שבמקום שבו הייתי נדרשה הרבה מאוד תשומת לב וזהירות ולעומת זאת הושקעה אפס מחשבה בעובדה שכלל לא ישנתי לאורך ימים ולילות ארוכים...ידעתי שאני עתידה לעשות טעויות קשות (כבר עשיתי כמה ....) ואין לי שום דרך להתגבר עליהן. הראש שלי פשוט נשר והבריאות התדרדרה והדרישות רק נערמו והלחץ הפך מפלצתי. כיניתי את עצמי "החיילת הכי גרועה בצה"ל", היום אני יודעת שפשוט לא היה לי סיכוי. אני בטוחה שאותו הדבר קורה אצלך ואני יודעת על רבים ומעולים אחרים. שחרר את עצמך מהאחריות לתפקיד הצבאי - עשה ככל שאתה יכול אבל אי אפשר לעשות יותר מהמאכסימום.לא?! אני חושבת שכדאי לך להצטרף לתכנית אימונים שבה בכל יום תצטרך לשנן לעצמך את הדברים הטובים שיש לך ובעיקר יש בך. מה דעתך?

אורית, כבר אמרת לי בעבר לפתח סנגור פנימי, מה הכוונה להסתובב עפ רשימה של תכונות טובות? הפסיכולוגית שלי אמרה שלדעתה שקשה לי אני לא "אקנה" רשימת תכונות טובות וזה רשימת מכולת... בקשר לכעסים שלי. יש לי המון כעסים בשיחות שלי עם ההורים בזמן האחרון, אני חוזר אחורה לאיך נבטעתי לתפקיד האחרון ומחזיר אותם איתי בזמן. אני רב עם אמא שלי, וחשבתי שאולי זה בגלל הצורך לא להכשל ולהיות מולה חזק ואהוד. אבל אמא שלי לא עושה לי הנחות ואומרת לי הכל. גם את זה שבסופו של דבר בחרתי בתפקיד הזה ומה שהיא לא יודעת, שהייתי בסערת רגשות עקב התאהבות בבחור שלא יצאה אל הפועל, וכל כך עצוב ומרוקן, שלא היה לי כוח להתנגד לשיבוץ. למה החיים שלי כל כך קשים? הכל מסובך ומורכב מידי. ואני לא מצליח לשנות את ההשקפה שלי וממשיך להרגיש מחויבות לצבא המטומטם הזה, לכלהעולם מלבד לאושר שלי. אני כל כך מלא בכעסים ופחדים והאמת גם מתחיל תהליך של צער על הזמן שאבד בתסכולים, כי אני לפני שחרור ולימודים שאני כל כך אוהב, אז איך אני לא אצטער על הזמן שכבר אבד....?

ואני כל הזמן, בעיקר בשיחות עם ההורים, חוזר אחורה בזמן, כל הזמן, לא מניח לעבר האיום והנורא מבחינה רגשית, גהנום בחלקים מסוימים, לעבור, לשקוע.... אז עשיתי טעות, אני נפלתי לא נכון, אני פשוט לא מניחלעצמי ולהורים עם זה! איזה יום נוראי!

מבולבל יקר. ישנם ימים כאלו...לא נורא, שורדים את זה ועוברים הלאה. "סנגור" פנימי - הכוונה לחלק בך, שיתחיל לחבק וללטף אותך בכל פעם, שהצדדים המבקרים והאכזריים מתחילים: לדוגמה: ממש לא בזבזתי זמן בצבא, רכשתי ניסיון אדיר, למדתי על עצמי המון. כל הכבוד לי שלא התייאשתי וברחתי - זה היה תפקיד בלתי אפשרי וקשה מנשוא ....יש לי כוחות אדירים. איזה מזל יש לי שנולדתי כזה אינטליגנטי ואני יודע שאני אוכל ללמוד דברים שאני אוהב . אני כל הזמן מתפתח. יש לי נכונות לעבוד על עצמי - זה ממש לא מובן מאליו - וכל הכבוד לי. למרות כל הקשיים, אני ממשיך, לוקח אחריות על דברים, אכפתי למשפחה - אני פרח נדיר וטוב. הכל נכון יקירי. מה דעתך?

לפעמים נדמה לי שהחיים שלי קשים מידי, אולי זה נכון?

הייתה לי ילדות כל כך טראומטית, לפעמים נדמה לי שאני חלש מידי כדי להתמודד עם מורכבות העולם הזה ושהגעתי להישגים חיצוניים נאים אולי, אבל אין לי יכולת מובנית ליהנות מהם ולהפיק מהם. יש לי רצון עז להפטר מהצורך לרצות את כל העולם, מלדפוק חשבון בלתי נדלה לעולם המבוגרים, ללכת עם מי שבא לי ומתי שבא לי, ליצור קשרים חברתיים ולהיות מאושר....לא זורח כל יום שהרי עשייה והתמודדות מקצועית זה הכרח להצלחה בג'ונגל הזה, אבל פשוט קשה לי...

לפעמים הכל מכביד עליי, קשה לי, רע לי. ברור לי שאני מסתכל על עצמי ולא רק אצלי זה קשה מאד וגם המערכת הצבאית לא עושה לי הנחות שאני כן צריך כרגע, אבל אני נאבק בין הצורך להכות את עצמי לבין התקווה להצליח כל כך וכן להיות מרוצה מעצמי. כמו דיאלוג פנימי, תזזיתי מאד, בין הרשעות והשיפוטיות לבין ההצלחה המקצועית, שבפן האישי כל כך חסרה לי.

לפעמים אני כועס על כל העולם הזה, למה הוא התאכזר אליי כל כך ובעט בי ואז אני נזכר שאצלי היא הבעיה - העולם הוא אכזר, והגעתי אליו רגיש מידי ותמים מאד והתרסקתי, גם בצבא וגם בקשרים האישיים.

יש לי ימים כל כך נוראיים, מתי זה יפסק? את כל כך צודקת שצריך לחדד את הדברים הטובים, אבל כמו שאמרה לי הפכיסולוגית, היא חושבת ש"אני לא אקנה את זה" (בהקשר של רשימה של דברים טובים). אני פשוט לא מצליח לראות את הטוב שהשיפוטיות מתחילה. דווקא הדברים הטובים שכתבת עוררו בי ריחוק מההישגים שלי, סלידה ממני שאני ומאיך שדברים התגלגלו. יש בי יותר מידי כעסים לפעמים. אני צריך באמת לעבור תהליך רגיעה, הפנמה, הכלה. אני לא אחיה בצורה הזו, אני מתיש את עצמי, כועס על עצמי.

אני לא מצליח, אורית יקרה, לעשות את הדברים הנפלאים שאת כותבת, זה הר גבוה מידי עבורי, השנים עוברות ואני מסתבך בבוץ עמוק יותר ויותר........

יש לנו בקרוב אירוע משפחתי לאח שלי וזה כל כך כאב לי שההורים שלי אמרו, "אם תתחתן, זה יראה כך ותתחתנו ברמת הגולן וכו'..."

לפעמים, בא לי לעלות על מטוס, לקפל הכל, ולברוח לחיים חדשים ואחרים, כי למרות שהקליפה החיצונית שלי טובה בפנים הכל רקוב, מדוכא, בודד ורע.

עכשיו לילה ואני לא מצליחלהרדם. אמא שלי עשתה לי שיחה איומה, בה דרשה לדעת מה עובר עליי ושלא הגבתי אמרה שע"ס השתיקה שלי היא מבינה שזה משהו נורא ואיום, אבל נעבור אותו ביחד. היא שאלה למה לא שלחתי הודעה לבחורה שאחותי נסתה להכיר לי, אמרה שאני דועך לדעתה בשנתיים האחרונות מול עיניה, טמאה שהיא ואבא שלי רבים המון בגלל שהם לא מבינים איפה הבעיה שלי, למה אני מסתגר והולך, למה אני לא יוצר קשרים חברתיים והוסיפה שהיא לא יודעת איך הפסיכולוגית "הזו" להגדרתה בכלל מסייעת לי במשהו ושאני נמצא בתהליך הסתגרות והתבודדות ומאד קשה לה עם זה. היא אמרה לי שהיא האמא שלי ואם אני אוהב אותה לא משאירים כך אדם אהוב ושמאד חשוב לה לדעת מה עובר עליי והיא מרגישה שיש משהו מתחת לפני השטח איתי. לא ידעתי מה לענות. כאילו נתקתי את עצמי במהלך השיחה. הרגשתע שאם אספר לפחות קצת ממה שהולך בטיפול, פנים אל מול פנים, הכל יצא לי ואני אקרוס מולה. סידרתי את הכלים ושתפתי אותם באובסיסיביות רק כדי לעשות משהו במהלך השיחה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. היא אמרה לי שאני בן עוד מעט 24, ולא הגיוני שאין לי צרכים אישיים והיא לא מבינה מה קורה איתי, וחוששת הצבא הוא סיפוק כיסוי למשהו עמוק בהרבה. הרגשתי אווירה של חנק ורצון לברוח. שאמרתי לה "לילה טוב", היא אמרה לי שאני בורח ממנה ושלא עושים דבר כזה למישהו שאוהבים. אני מאד מאד מבולבל מהשיחה. לא ידעתי מה לומר; בדר"כ תמיד אני מצליח לומר משהו. והיא אמרה שאבא שלי גם "בדרך לברר מה קורה איתי", והיא כבר לא מסוגלת לעצור אותו ול"אפשר מרחב זמן". שאני אומר שהחיים שלי קשים מידי, לזה אני מתכוון. עכשיו אני תחת עיןבוחנת. אני מתחיל לחשוב שהסוף קרוב, מבחינת לספר להורים, כבר לא יהיה מנוס, הם ידרשו לדעת ובשלב מסויםאני גם אשבר, אבל חשוב לי לעשות את זה מעמדת כוח ולא בלחץ. די.זה סוף הדרך, ואולי התחלה של דרך אחרת שאני לא מצליח לראות כרגע. לפעמים, בא לי למות בתאונה או בהתרסקות מטוס. אולי זה יפתור אותי מההתמודדות הזו, שהצלחות אין בה והיא הולכת ומעמיקה בבוץ.

אין לי מילים. הלוואי שמישהו היה מביא אותה להבנה כמה היא הורסת כל חלקה טובה בך. אבל היא לא אשמה. אני תמהה, אולי שווה להגיד לה שאתה 'הומו' גם אם זה עדיין לא סגור ב-100%, רק כדי לתת לה "מקלחת קרה" ולתת לה להתעסק בעיבוד ריגשי של עצמה, או יחד עם אבא. שיתעסקו עם עצמם. לפחות במרחב של 'הומו' הם יודעים שאין להם מה "להציע" לך, שם הם חשופים. מה אתה חושב על הרעיון ?

מבולבל יקר. אני מאוד מבינה את המצוקה העזה שאליה נכנסת. נשום עמוק. אני דווקא רואה בכך התקדמות גדולה. אמא שלך בתבונתה מבינה שיש משהו גדול יותר והיא בהחלט רוצה להיות איתך שם ואני חושבת שזה הזמן להשיל את המסכה ולאפשר למשפחה לחבק אותך. בשביל זה יש משפחה. לא? יכול להיות שבראש של אימא שלך ישנם תסריטים גרועים בהרבה מאשר בחירה בבן זוג שהוא גבר. האמן לי שאימא מודאגת עלולה ליצור תסריטי אימה שמתחרים עם כל מציאות. חשוב, שתעבור "הילוך" בטיפול ותכין את עצמך לספר להם. אינך צריך "לדעת" בעצמך ו/או להיות בטוח. אתה פשוט יכול לספר את הדברים מתוך מקום של איפה שאתה נמצא עכשיו - כולל ההתלבטות והמצוקה. אמירת האמת נותנת כוח. אני בהחלט חושבת שאתה לפני דרך חדשה, טובה ונקייה יותר. ההסתרה הזאת עולה בריאות וגוזלת ממך המון המון אנרגיות שאם לא היו מבוזבזות שם היו מופנות לכיוון של יצירת קשרים והתחזקות. אנחנו כאן איתך. מה אתה אומר?

דווקא לפי מרבית המחקרים שקראתי, מומלץ לספר רק שאתה בשל עם עצמך כדי לא להתרסק עוד יותר, הרי ההורים גם עוברים תהליך מייגע של קבלה והפנמה בדיוק כמוך. אני ממש לא שלם עם עצמי - להיפך, אני רדוף פחדים, מצוקה ולחץ. ואם ההורים יגיבו באמצעות טיפול נגדי של נסיון להחזיר את ההן שלהם למוטב? ואם ההורים לא יקבלו את זה? ואם הם יכעסו? יתביישו? אמא שלי בטוח העבירה את זה בראש אבל זה יכה בה בעוצמה. אני לא מסוגל לספוג גם את זה כרגע. אני פשוט במצוקה כל כך גדולה, שאני לא מאחל לשונאים הכי גדולים של העולם הזה. כואב לי. כואב לי לדעת שאמא ואבא שלי ייגזרו על עצמם מעטה של סלידה, ריחוק. אני מכיר אותם ואתהדיעות שלהם מצוין אודות הנושא. זה זר להם, הם מחשיבים את זה בסתר ליבם כבחירה, כסטייה. האמת, אני גם מאד מפחד, כי אין לי קשר להיאחז בו ואני לא כ"כ מנוסה בעולם הקשרים האישיים בכלל ועולם הגברים בפרט. אני אומר לך שזה יגרום לריחוק ולצביטה איומה בלב שלהם. זה מה שאני מרגיש. אני יודע את זה עמוק בליבי שגם אם הם יעמידו פנים, תמיד הם יתביישו בזה, זה ירדוף אותם. עכשיו אני מתחיל עוד שבוע, ספוג בעצב איום אבל אולי השגרה תחזיר לי רצון להצליח לפחות במה שאני טוב בו....

מבולבל יקר. קשה מאוד לשכנע מישהו שרואה רק אדום שיש גם כחול וירוק...קשה לי להאמין, שההורים שלך יסלדו ממך. זה נשמע מזעזע...מצד אחד אתה מתאר אותם כנאורים, זורמים ומודרניים ומצד שני מצפה להתנהגות ששייכת לתקופות היסטוריות של חושך. האמן לי שבקליניקה שלי ישבו אבות רבנים וגם אבות עם אג'נדות שנחשבות מאוד פרימיטיביות לימנו וכולם בסופו של דבר קיבלו את בניהם. אחד מהם אף אמר לי , שבסופו של תהליך הוא מרגיש ש"הרוויח" את הבן שלו ויחסיהם אמיצים, פתוחים וקרובים מאי פעם. ההורים שלך רק ירוויחו אותך בגדול ויש להם הרבה מה להרוויח.... בזמנו כתבת שלקחת רמוטיב. מה דעתך לשקול לקיחה של תרופה נוגדת דיכאון וחרדה? אולי אני ממהרת ואפשר לעשות את כל התהליך בטיפול ומצד שני אני רואה אותך סובל המון המון זמן ולא בצדק... לגבי להגיד או לא להורים עכשיו - יש פנים לכאן ולכאן. יש משהו בלהיות בשלים וחזקים אבל יש משהו לא נכון גם בלהמשיך לסבול ולהעמיד פנים.... לא חושב? מה אתה מרגיש?

זו באמת התלבטות. אני מרגיש צורך לעמוד מולם חזק. אחרי שנרגעתי מהבוקר, נראה לי שדווקא זה לא יהיה סוף העולם שלי, זה באמת מאד מאד קשה אבל אני מתחיל להפנים שזה לא בשליטתי, שאין לי בחירה כאן אם לרצות להיות באינטמיות עם גבר, וכן - אמא ןאבא שלי חייבים לדעת אם אני במצוקה. ואני תקופה מאד מאד ארוכה במצוקה נוראית שמדרדרת את הבריאות הנפשית שלי. אגב, אני מזה כחודש תחת השפעת רמוטיב, יש ימים שאני מרגיש יותר יציב למעט משברים כמו בסוף השבוע. אני לא באמת רואה את עצמי מספר להם, אבל לפחות נרגעתי מהמחשבה שסוף העולם הגיע ואולי תהליך המסקנות מההליך הזה יהיה ארוך יותר. אני לא ממש יודע איך אני ממשיך מכאן. ההתמודדות, כפי שאמרתי המון פעמים בעבר --נראית לי כבלתי אפשרית, כהר שאני לא מסוגל להתמודד עם הטיפוס הכרוך בהגעה לפסגה שלו. מבולבל, כמו הכינוי שלי כבר עוד מעט שנתיים....

וחשוב לי להדגיש, אם זה לא הובהר, שחשוב לי להסגר קודם על הנטיה באופן סופי ואז לעמוד באומץ מול כל ההשלכות של זה, אבל כרגע ההורים דוחקים וימשיכו לדחוק לדעת מה עובר עליי. אני מאד מאד מפחד כרגע מההשלכות של לספר בלי שאני בטוח בעצמי.

עוד נקודה שעלתה לי היא, למה בכלל אני הוא שצריך להעביר את ההורים שלי דבר כל כך בעייתי? למה? אני עדיין בשלב שכואב אתזה, אני לא מצליח לקבל את זה שהרצון של הוא באינטיציול עם גבר וחרף כל המחקרים שאני קורא אני לא מצליח להרגיש בטוח. כל כך כואב לי על איך שהכל נראה אצלי, ממש קשה שלי בימים האלה. קשה לי בצבא, במשפחה, עם עצמי, לאן שאני לא מסובב את הראש אני לא רווה נחת. האמת, אני עוד מעט שנתיים בקהילה, ונדמה לי לפעמים שאני נשמע כמו תקליט שבור, ששום דבר לא הצליח בעצם. הרי כבר לפני שנתיים כתבת לי בחכמה וכתבו גם אחרים, שהקושי המרכזי הוא ביצירת קשר אינטימי. עשיתי התקדצות מזערית, אני מניח שגם עקב הצבא, אבל מה בעצם קרה? כלום. אני שב שוב ושוב לאומללות, לכאב, לסבל. אני לא מרגיש שאני מתקדם ועדיין, לא מצליח לעכל משפחה חד מינית או קשר חד מיני, לא מרפה מהאחריות לצבא ולא בריא בכלל נפשית .....אז מה קורה איתי?

מבולבל יקר. אני חושבת, שבזמן שעבר עשיתי הרבה מאוד מאוד עבודה רגשית. היום יותר מאי פעם אתה אומר דברים ברורים...לעיתים לוקח זמן לעבד דברים. תקופת הצבא קצת "מיסכה" את הדברים, הייתה מעין השהיה, היום כשאתה יותר מתקרב לשחרור דברים צפים ודורשים סוג של פתרון. האמת, הדברים אצלך כלל וכלל לא נוראים. הדיכאון צובע אותם כך. למרות, הפרויקט האחרון, אתה מסיים את הצבא כקצין ומאחורייך ניסיון שיש למעטים מקבוצת הגיל שלך. מצפה לך עתיד של לימודים שאתה אוהב וזוגיות כשתהיה מוכן לקחת אותה.... לא כתבת לי מה קרה עם הרמוטיב?, היית מוכן לקחת משהו אחר יותר עצמתי? אולי זה הזמן. לגבי ההורים אינך חייב להציג להם דברים מחלטים אתה תמיד יכול לדבר גם על ההתלבטות שלך. מי מסייע לך כרגע? אורית

היי אורית,

אני גם חושב, שהמציאות היא לא כ"כ נוראה כפי שאני מתאר אותה. לדעתי עשיתי התקדמות באמת גדולה ויש לי נכונות לפתור את המצב שאני מצוי בו כרגע. בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית דיברתי על "קיר בטון", שביום של אחרי לספר להורים שהמשיכה שלי היא לגברים, לפחות מאז שאני זוכר את עצמי. "קיר", שאחריו אמא שלי תמות. לא פיזית כמובן, אבל "הכתר" של חיה ילקח ממנה, וכפי שכתבת הפנטזיות המטורפות שלה והאהבה שלה בלי די תפסק במובן הזה, שמשהו בה יתאכזב ויכבה במידה כזו, שהיא תדעך, תדכדכך, תזדקן ותהפוך לצל של עצמה. הרי אני הפרויקט שלה. זה הדבר שהכי מפחיד אותי. האמת, אבא שלי, למרות שהוא "שמרן", דווקא פחות מדאיג אותי. אני רואה בשיחות איתו, כמה חוכמת חיים וחיבור למציאות יש בו. אני לא חושב שיקרה לו משהו רע, אולי מלבד אכזבה בנוגע לתדמית מול החברים שלו.

הפסיכולוגית אמרה לי בצדק, דברים שאני עדיין לא מצליח לראות או לעכל - אני לא אחראי על החיים של אמא שלי, במובן זה שלא אבחר להיות בזוגיות עם גבר כרגע. כלומר, אמא שלי תצטרך לעבור תהליך טרגי של השלמה עם המציאות, כפי שעברתי אני. הטרגדיה המוטרפת מכל העניין, וזה הכי כואב לי בסיפור הנטייה המינית - הוא ש"נגזר" עליי להכאיב ולהעביר תהליך של אבל, את האדם הכי אהוב לי עליי האדמות. אבל חייב ליצור "נפרדות". הפרדה ביני לבין אמא שלי, כי כרגע אנחנו כמו תאומים סיאמיים, שלובים בצורה לא בריאה ולא מפתחת. אמא שלי ואני דואגים אחד לשני וכתוצאה מכך יש מערבולות בנושא הזה. היא הרי ראתה תמונות פורנו במחשב שלי בגיל 17. עברו מאז בסביבות 6 שנים. מנגנון ההכחשה והאימה הוא גדול. אמא שלי תהיה חייבת לבחור אם לחיות עם זה ולצד זה על הקושי, או למות בפנים, כפי שהבן שלה הוא "מת" חי, לצערי הרב....אני לא חושב שהיא תהיה מסוגלת לדמיין אותי מאושר בזוגיות עם גבר, למרות שאולי (והאמת אני כותב בחיוך, כי קצת נמאס לי גם להחליץ את עצמי על דברים שאין להם קשר לעולם המציאותי) אולי זה דווקא יהיה מאד מאד מאושר.

אחרי הפגישה הזו, הרגשתי פתאום יציבות מוזרה מאד. כמו הבנה של האימה ודמיון של יכולת להתמודד איתה. בשבת הייתי עם חבר מהמכינה, בחור מדהים וחתיך, ופתאום דמיינתי את עצמי בזוגיות (לאו דווקא איתו כמובן, כי אני יודע שהוא סטרייט). מה שמטריד אותי, כמו את שאר ההומואים, זה הנושא של מפגשים - איפה, איך, איך יוצרים וכד', איך הולכים בכלל ברחוב ככה, איך זה נראה כלפי אנשים שלא מקבלים את זה, מה מותר ומה אסור, מה זה בכלל זוגיות חד-מינית וכד'.

זו פעם ראשונה שכתבת לי, אגב, שאני בדכאון. לדעתי אם היו מאבחנים אותי היו בהחלט מגיעים למסקנה הזו. אבל גם הפסיכולוגית לא נקטה בלשון הזה, אז איך אני אדע סופית-מקצועית שאני סובל מדכאון?

לגבי הרמוטיב - אני בחבילה השנייה במספר, חלף חודש ושבוע מאז התחלתי לקחת אותה. אני חושב שהיא מסייעת במידה מסוימת. בשבוע שעבר לדוגמא, שמצבי הנפשי היה איום ונורא לא כ"כ הרגשתי את ההשפעה שלה אבל אולי זה מוגזם לבקש את זה מתרופה שלוקחים רק חודש, ובנוסף היה אישזהו שיא של תובנה עצמית ושל ראייה פנימה אז אולי זה השפיע גם על מגבלות התרופה. בסה"כ אני מרגיש יותר יציב ביומיום. לא מאושר ופורח, כי זה גם פועל יוצא של מסגרת (צבא אלים) ושל התחבטויות באמת עמוקות (לדוגמא, המוות הפנימי של אמא שלי אחרי שהיא תשמע את המציאות בפנים).

לתחושתי, אני כן חייב להגיע עם תוצר מוגמר להורים. זו ידיעה שתכה בהם ביחד ולחוד במידה משמעותית (אבא של יתאכזב, על אמא כבר פירטתי) ולכן אני לא רוצה להציג התלבטות כי הם עלולים להציע טיפולי המרה או להציג זאת כבחירה שממיטה אסון עליהם פנימית וחיצונית. (תדמיתית ומבחינת הציפיות שלהם). בהודאה בפני עצמי, שעדיין לא השלמתי באופן מלא למרות שברור לי שבכל שנות ההתבגרות נמשכתי לגברים מבחינה רומנטית, ונשים לא באו למעשה בחשבון מהבחינה הזו למרות שמאד מאד נסיתי, אני קצת "מוותר" על תכנית מאד גדולה שהייתה לי - איך החיים של ייראו, איפה אני אגור, איך אראה בעשורים היותר מקדמים, במה אעסוק וכד'. הוויתור הזה כואב, אבל הוא גם מציאותי ומעלה חיוך מסוים, כי הדברים באמת כ"כ דינמיים והעולם מאד לא-רציני כפי שאני נוטה לחשוב ולייחס לו.

יקירי. אתה ממש חי בפנטזיות. "הרגת" את אמא שלך מתוך הפחדים של עצמך. עובדה, היא ראתה תמונות "פורנו" ונשארה בחיים. להורים יש מנגנוני הגנה ....הסימביוזה שלך עם אימא שלך היא הרסנית, היא ממש מעכבת את הצמיחה והגדילה שלך. לא על כל דבר בחיים אפשר להסכים עם ההורים, אינכם גוף אחד. לפני כל דבר אתה חייב להתחזק. ראה כאן, בקהילה את המדריך לדיכאון ובדוק את עצמך על כמה מהפרמטרים אתה עונה, שוחח על כך עם הפסיכולוגית שלך ובדקו אם יש מקום לשקול טיפול תרופתי, שיקל על חווית הכובד והאימה. אני חושבת, שאתה נמצא הרבה זמן במצב של אבל, הלחץ של הצבא, חוסר השינה והדאגות מעכבים את היציאה ממנו וזו בהחלט אפשרות להתמך לתקופה קצרה גם תרופתית. אני בהחלט רואה ניצנים רעננים של התקדמות - העובדה המדהימה שאתה יכול לדמיין את עצמך עם גבר ולחייך. איפה מכירים?, שלב שלב. אני חושבת, שברגע שתחליט שזה מה שאתה צריך לעשות עכשיו, תתחיל להכיר. מה דעתך?

את ממש צודקת, אני יודע שאני צריך לעשות תהליך של היכרות ואמונה ביכולת שלי לחייך ולאהוב. זאת המציאות, אני מתחיל תהליך של הפסקת המלחמה מול עצמי. לא פשוט בכלל וזה גורם להרבה כאב. איך לדעתך יוצאים מהפנטזיות? אני חושב שאני יודע את התשובה, מתנסים, יוצרים קשרים ומפתחים חיי חברה שעשויים לתת פרופורציות - מה אפשרי, מה ייתכן וגם מה לא. אבל גם ככה אני חי בפחדים ועניין הנטייה המינית מגביר את זה. איזו תקופה טראומטית. אפילו טיול אחרי צבא אין לי כח לתכנן ולבדוק ולעשות. בשנה הבאה אני כבר בלימודים כי אני יודע שזה חיובי עבורי ואפילו רצוי כי יכניס אותי למסגרת טובה ומתגמלת. אבל גם שם לא הכל טוב, כי זה להתארגן, לבדוק, ליצור אני כל כך שחוק. בקשר לרמוטיב - הצעת טיפול תרופתי כי רמוטיב מבחינתך היא לא כל כך רצינית?

ואגב, לפי מה שקראתי אני לא רק בדיכאון, אני בדיכאון מתמשך שלדעתי כבר חורג מההגדרה "קל", והוא אולי בינוני או קליני אם כי אני לא מקצועי אז אין לי כל כך יכולת לאבחן. אני בסוף הדרך בצבא אבל מרגיש שעוד שנייה אני קורס. כל פעולה פשוטה דורשת ממני כוחות מטורפים שאין לי יכולת לתאר בכלל כמה. החזקתי באומץ שאין לו סוף עד כה, אני מפחד להשבר לפני קו הסיום בעוד חודשיים. אחרי חודשיים עם רמוטיב אולי באמת כדאי משהו רציני יותר. אני מאד נגיש לרופא של היחידה אז אשמח להצעות אם יש. אני חייב לטפל בעצמי שאוכל לסיים יפה.

מבולבל יקר. אתה אכן בדיכאון מתמשך, העבודה הקשה , הבלבול ,ההתשה. אפילו אינני בטוחה שאתה אוכל ו/או ישן טוב - אלמנטים המשפיעים מאוד על מצב הרוח. אכן, רמוטיב (אם כי ישנם רבים שתרופה זו עוזרת להם ) היא באמת תרופה "קלילה" יחסית ואני ממליצה לך לקחת משהו אחר. אני מניחה שרופא היחידה איננו פסיכיאטר ובכל זאת היום, גם רופאי המשפחה נותנים תרופות נוגדות דיכאון וחרדה. בקש ממנו להמליץ לך על אחת (המקובלות היום הם הן הציפרלקס והלוסטראל - ובעיקרון כל התרופות ממשפחת אס.אס אר אי), קח בחשבון, שלוקח לתרופות ל"עבוד" בין שבועיים לשלושה וכמו כן עלולות להיות תופעות לוואי, לכן מאוד חשוב להתחיל בהדרגה...זעיר תרופה ועוד זעיר...ולשים לב, שכן אם האפקט עליהן עלייך מנמנם זה יכול להקשות בעבודה. בנוסף, אם אתה מאוד בחרדה ניתן לקחת תרופה להרגעה שעוזרת באופן מיידי. האם אתה אוכל טוב? ישן כמו שצריך בין לבין הפרויקטים?

לגבי מה לעשות עכשיו: כל יום כמו מכונה אוטומטית כתוב לעצמך חמישה דברים שעליהם אתה גאה בעצמך, לא חשוב מה: לדוג' אני חכם, יש לי יכולת להשרות על אנשים בטחון וכד'. גם אם אינך מרגיש זאת באותו הרגע. בנוסף, רשום חמישה משפטים כל יום המתחילים ב"למרות ש": לדוגמה: למרות ש הדברים בצבא לא יצאו כמו שרציתי....אני גאה בעצמי שהצלחתי לשרוד....גאה שעשיתי קורס קצינים....גאה ששרתתי שרות משמעותי..... תרגל זאת בוקר וערב. השינוי יתחיל מעבודת חשיבה פנימית - תרגול ועוד תרגול. ספר לי איך זה הולך....

האמת שאני חושש מהשפעה מנמנממת של תרופות כי כרגע גם ככה מאד קשה לי. אני מרגיש במאבק בלתי פוסק, שאולי השחרור ייעשה טוב אבל לא ירפה מתחושת החולשה, האבל והדכאון הזה. אני אשתדל כן לטפל בעצמי כי זה הדבר שעליי לעשות. החיים שלי כל כך בלתי אפשריים לפעמים. אחת הקצינות בגדוד ישבהאיתי וספרה, שהיא קראה ספר על איך להשאיר מחשבות טורדניות מאחור, והתשובה הפשוטה היא, לסלוח לעצמך ולסלוח להן. אני מרגיש שזה נכון עבורי, לשחרר את עצמי מהדכאוןעל שנות ההתבגרות הבודדות והכאובות, על האימה של הקבלה של הנטייה המינית, על הבדידות ועל חוסר חיי החברה. פשוט לסלוח לעצמי - אני מאד מוצלח, חכם וגם בעל חוש הומור. כרגע זה נראה לי כאילו גזר הדין שלי הוא המשיכה שלי לגברים, אבל אני עובד על עצמי כדי להרגיש אחרת. זה לא משנה את העובדה שכרגע, יש שעות ויש ימים שאני חושב ברצינות על המונח "אבל", אולי כדאי באמת לו ההורים יכאבו עליי בלכתי ולא בחיי, אלה התחושות הכי קשות שמציפות אותי ואפילו כבר התכניות המטורפות שלי קצת דהו לאחרונה וכבר לא מעוררות אותי כפעם. כל כך חשוב לי להרגיש אחרת, טבל אני נתקל שוב ושוב בקשיים שמונעים את זה. לאחרונה חשבתי שאולי הטיפול שלי לא כ"כ מוצלח, מאד יקר, יוצר מחלוקות עם אמא שלי (היא טוענת שאני צריך מאמן ולא פסיכולוג), ובכלל, כמו היום, נשארתי שבת בצבא כי ההורים העירו לי שאני כל הזמן מדוכא והם דואגים לי, אז עדיף להיות מרוחק בצפון מאשר קרוב וחיי את הדאגות שלהם. אז איפה כאן ההתקדמות? עצוב מאד, אבל זו המציאות. לגבי התרופה והרשימה, אני אנסה אותן בהחלט אם זה יוכל להביא להקלה, לתנועה, לחזור לחלומות הכל כך גדולים שלי כי כרגע אני כבוי וחלש.... שבת שלום ושוב, תודה על העקביות ועל ההתמדה ועל הדאגה....

ולגבי תזונה ושינה אני דווקא כן מפקיד עליהן, כי אם גם לא זה, בכלל הייתי קורס לחלוטין. יש לי "לילות לבנים", אבל לא יותר מידי בכלל.

כפסיכולוגית אני מכרחה לאמר, שלא תמיד ניתן לראות הישגים טיפוליים בשנה הראשונה. לעיתים לדברים יש זמן וקצב משלהם. חשוב על פצע בגוף - לעיתים לא חשוב איזה משחה תשים עלין - גם זו היוקרתית ביותר...עדיין לפצע יהיה זמן החלמה משלו. הפצע הכי נורא יכול להסתיים בעור חלק וזוהר ללא רמז לפציעה אך לעיתים ההחלמה היא ממושכת. אני דווקא כן רואה את ההתקדמות שלך: ממצב של הכחשה מחלטת, הסתגרות, חוסר יכולת לשתף ולהשתתף...אתה היום הרבה יותר מודע, יודע, מבין ומוכן לשחרר...רק שרגע השחרור (מטאפורית) מתמשך. אני חושבת שאתה אולי נמצא בשיאו של המשבר אולי בעצם כבר מעט אחריו...זאת לא תקופה פשוטה אבל היאט בהחלט לא מעידה על חוסר התקדמות. עם כל הכבוד להורים רק אתה יכול לאמר איך אתה מרגיש לגבי הטיפול והפסיכולוגית. ברור לחלוטין ש"מאמן" זה ממש לא הדבר הנכון. מה דעתך?

לפעמים אני חושב על "החיים של אחרי", איך מנהלים בכלל זוגיות ומשפחתיות כזו, נראה לי צוזר גם ביחס לחברים שלי ולחברה בכלל. כלומר להזמין בן זוג לצימר שהבעלים שלו ממש לא מקבלים דבר כזה וחושבים שזו סטייה מבורות. ללכת ביחד ולהתחבק, זה לא נראה לי אפשרי בערים שהן לא תל אביב לדוגמא. מצד שני, אולי עדיף להיות מחוץ לארון ולעשות איזוניפ קטנים כאלה ולא להסתיר ולהחביא ולבלבל את עצמך. האמת שאני מתחיך להגיש כמה עוצמות יש בי שהסתרתי מעצמי בגלל הנטייה המינית. אהבתי את המטאפורע על הפצע - אני אדם פצןע קשה, רק שאף אחד מלבד הפסיכולוגית וכאן בקהילה לא יודע. יש לי חבר מאד טוב שילמד איתי בשנה הבאה. אני שוקל לספר לו, אבל אם היחס שלו ישתנה? ועוד ידידה טובה, שברור קהיא תקבל אותי אבל משום מה אני עדיין משהה את זה. ואם בסוף יתגלה שמה שכתבת בהתחלה יקרה, אני אפתח גם לנשים? אני "אצבע" בגוןן חד מיני ופתאום לא...ואז אצטרך לסלוח לעצמי על ההלקאה הארוכת שנים הזו כי במבחן התוצאה היא הייתה למעשה לחינם, לא? אגב יש סיכוי שזה יקרה או שאת חושבת שאני כבר במקום אחר לגמרי ויודע משהו על עצמי שלא ישתנה? הרי כמעט מעולם לא נמשכתי לנשים.... קשה לי עדיין לחשוב על חיים שכאלה, איך מתנהלים, מה עושים, איך מציגים את זה שזה יראה בסדר, חשוב לי לא לביות שחוי ובמאבק תמידי כל הזמן, גם לי בא קצת שקט ומספיק עם המלחמות. זו מלחמה ללא ספק. ולא רק לי היא קשה, אני שומע את זה הרבה מאד מבחורים בצ'טים השונים. לגבי אימון, אמא שלי חושבת שיש בעיה במיומנויות של יצירת קשרים כמו בילויים והישארות בקשר, ואילו טיפול זו חפירה מיותרת ואני צריך להתנסות בעולם האמיתי. יש בתיאור הבעיה משהו אבל אולי אימון לא עןנה על הפתרון אלא טיפול, וגם היא לא ממש יודעת על מה מדברים בו. בקיצור אני די מהורהר ופצוע בהחלמה; אהבתי טת הדימוי מאד.

יקר שלי. הסטיגמה הנוראה ביותר היא בראש שלך. צר לי לאמר לך זאת אבל זה נכון. אל תיעלב. האדם הקרוב לי ביותר חי בזוגיות עם גבר (כך, שהכל מאוד קרוב לי) והזוגיות מתנהלת כמו כל זוגיות: יש ילדים, צימרים, משפחה, עבודה, טיולים לחו"ל. איפה שמעת על צימר שלא נותן כניסה לזוג של גברים? אם יהיה דבר כזה יוקיעו אותו מיד ומלבד זאת , האמן לי שהיום כולם כל כך שורדים על הכנסתם שגם אם תגיע עם שמונה בובות שעווה יברכו אותך. ממקום של מי שעברה עם אנשים רבים יציאה מה"ארון". אני יכולה לאמר לך שהחלק הקשה ביותר הוא ההסתרה. אחר כך , בהדרגה, החיים נהיים הרבה הרבה יותר קלים. אני חושבת, שיהיו פעמים שתתחרט על שנות ההחבאה וההסתרה כי פתאום תנשום...

אורית, האמת שממש צחקתי שקראתי את מה שכתבת. אולי זו הרמוטיב הטבעית, אולי זו את אבל ממש צחקתי. פתאום חשבתי לעצמי שאני ממש חי בסרט שאני יוצר אותו לעצמי ומשפיע על הרגשות והתחושות שלי וחלק גדול נובע מפחדים, מרתיעה ומחוויות של כשלון לכאורה בכל שנות ההתבגרות העצובות. אני באמת זקוק לרגיעה, לשמור על עצמי שפוי ותקין מבחינה נפשית. הפצע המדמם של הדיכאון פוגם גם באיך שאני רואה את המציאות ונגזרותיה --- אבל לדעתי בכל מקרה יש משהו מסובך בזוגיות חד-מינית. משהו מורכב יותר, כל ההיכרות, החוסר טבעיות שבה מביאים ילדים לעולם, התהליכים מול עצמך ומול העולם. הרי זה לא רק אני חי "בסרט" הזה, אמנם הסרט שאני חי בו מגוחך אבל לדעתי זה קשה מציאותית, כי אני מדבר עם אנשים שגם חווים את זה והם מספרים על חוויות דומות מאד. אמרת שברגע שאני אחליט אני גם אכיר, אבל זה לא כזה פשוט כי זה דרך האינטרנט וזה מעכב הרבה פעמים ואנשים שיש איתם "קליק" במציאות - אולי אני קורא אותם לא נכון? אולי המבטים הם תולדה של רצון להיות בקשר חברי ולא מתוך משיכה מינית? קשה לאבחן את התחושות של מי שמולך, אפשרי להעריך אבל גם אם זו המציאות הרבה פעמים צד אחד לא יעיז לרדת עד לרמת הבירור. זה לא כמו להתחיל עם אישה...אפילו הפסיכולוגית שלי אמרה שיש כאן מורכבות של אבחון "האם הוא בקטע", ומה עושים מכאן? מתאזרים בסבלנות?

אתה באמת חי בסרט ואני שמחה שהצחקתי אותך. זוגיות זה עסק מרכב לרובנו - ראה כאן בקהילה מה האנשים כותבים והחוויות שהם עברו....ועדיין לא מוותרים ומחפשים אהבה וקשר. אתה יודע מה אתה מזכיר לי?: את הבדיחה על ההוא שבוכה לאלוהים כל היום למה הוא גורם לו לזכות בפיס...בוכה ...בוכה. עד שאלוהים אומר לו: "תקנה כבר כרטיס". והנמשל: אתה כל הזמן מדבר על קשיים וקשיים אבל כרטיס עוד לא קנית... ואולי לא יהיו לך הרבה קשיים? ואולי דווקא אתה תמצא זוגיות ואהבה מהר?, למה להניח כל כך הרבה הנחות שליליות. ישנם זוגות הומוסקסואליים שהכל הלך להם קל יותר מלסטרייטים...כולל נושא הילדים. מה דעתך?

היי אורית, את באמת חושבת שאין קושי מובנה בהומוסקסואליות? לדוגמא נושא הילדים - זה קשה האימוץ, הפרוצדורות, ההכנה המנטאלית, פשוט קשה. לא כי אני הרואה שחורות מביט בזה - זה קשה לכולם וזו התמודדות. איך אני מיישב את היחסיםעם אמא שלי? כל כך אוהב אותה והיא מתייסרת לראות אותי סובל בתפקיד שתיכף נגמר. ומצד שני, גם היא יודעת שיש משהו מאחוריו - מהותי מאד שמעיק עליי. נראה לי לא אחראי כלפי ההורים לספר על הנטייה עכשיו. ולגבי היכרויות, את מודעת לעובדה שמרבית ההכרויות של הומואים הם אינטרנטיות כתוצאה מהמורכבות? כך נראה לי. מה הסיכוי "להתחיל" עם מישהו שיש איתו קליק במציאות?

יקירי. הרבה דברים קשים בחיים. גם לסטרייטים קשה למצוא זוגיות . לא תמיד מצליחים להכנס להריון, לא תמיד העסקים מצליחים ובכל זאת אנשים מתמודדים...הולכים הלאה קדימה ונאבקים על הגשמת החלומות שלהם. אתה בונה סרטים בראש שלך לגבי איך יהיה ומה ...במקום פשוט להתחיל לחוות ולהתנסות. בדרך הזאת אתה ממשיך להיות פאסיבי ולהנציח את המצב המדכא. נראה לי לא אחראי לא לספר להורים שלך ולהמשיך לסבול. אף פעם זה לא זמן מתאים. מה דעתך?

אני ממש מסכים עם נושא הפאסיביות, ולכן אני מנסה יותר ויותר ליצור קשרים,לפתח, לצאת. האמת שחל שיפור מסוים בתקופה האחרונה. אני מרגיש יציב ובטוח בעצמי יותר. גם המפקד האימתני התחלף וזה הסיר גורם לחץ אדיר לקראת הסוף. אני ממש רוצה כבר קשר. אני מדמיין איך זה יראה. נראה לי שאולי אולי לא באמת כ"כ קשה כמו בראש שלי. יצאתי עם ידידה לסרט. לידנו ישבו זוג צעירים שהתנשקו והתחבקו ואמרתי לעצמי שזה מתקבל באהדה ואילו זוג גברים היו חוטפים מכות. בנוסף, שישבנו לקפה אח"כ תהיתי אם האנשים מסביב מסתכלים עלינו כזוג, מה הם חושבים. ברור שזה לא אומר דבר וחצי דבר על הקבלה או חוסר הקבלה שלהם אבל סתם חשבתי לעצמי.... לגבי לספר להורים אני עודלא לגמרי שם. נראה לי פשוט חובבני לספר משהו כל כך קשה לעיכול מידי. וגם חשבתי לעצמי על מה שכתבת כל כך הרבה פעמים.... אז מה כבר יקרה, יש לי ובי באמת הרבה להציע ואולי זו דווקא מיוחדות מסוימת המשיכה לגברים. עדיין קשה אבל מלא מחשבה ואפילו אופטימיות זהירה. בקשר לרמוטיב כרגע החלותי להישאר איתה כי הייתה נפילה בשבוע שעבר אבל המצב השתפר ואני יציב.

ויש לי עוד מחשבה בימים האחרונים, כמה התחלת הלימודים מיד עם השחרורהיא עניין נכון. לפעמים אני מפחד מהצל של עצמי ולכן הולך ישר למה שיכול להיראות כבטוח - אבל לימודים הם גם מאד תובעניים באונ', וזו מסגרת עם דרישות רבות. זה בכלל נכון לי? גם כאן יש משמעות אדירה לדיעה של אמא ולדחיפה שלה. אני מרגיש שעם כל התהליך שאני עובר מתעורר בי כעס מסוים עליה ועל הדומיננטיות יתר שלה. ולכן הבחירה להמנע מעימותים אולי באה לידי ביטוי בבחירה שלי בלימודים ישירות אחרי הצבא. מצד שני, זו הזדמנות מצויינת לפתח קשרים חברתיים ולהיות במסגרת שאני גם אוהב. אני לא יודע אם זו בחירה נכונה בכלל אחרי הסיוט המתמשך בשנה האחרונה. זו גם סוג של בריחה - בריחה מהבית למעונות. מצד שני, שוב, אולי שנה ריקה לכאורה תבזבז לי זמןותגרום לי לשקוע בעצמי.

אתה באמת נשמע אחרת עכשיו...הרבה יותר טוב ואני מברכת על הניסיונות ליצור קשרים. כל הכבוד!!!!. את המאמצים האלו אני מרגישה גם כאן, בעצם העובדה, שנפתחת לאפשרות לתמוך באחרים ולהיות איתם היכן שהם נמצאים.... לגבי אמא שלך . אני חושבת שפעם כתבתי לך את זה . אני מרגישה שביחסים האלו אתה אסיר. אסיר תודה אבל עדיין אסיר. נראה כאילו כל התגובות הספונטניות שלך מסורסות - הדחפים הטבעיים דוכאו ומה שבא במקומם זו החשיבה שלך מה יראה טוב להורים, לעולם עד מצב שבו הדחפים הטבעיים שלך אינם מוכרים לך יותר...האני האמיתי שלך, הקול האמיתי שלך כמעט לא נשמע ולא זאת בלבד אלא שאתה עצמך כבר אינך יודע מה אתה רוצה. המסע שלך כעת הוא להתחיל לגלות את הקול שלך ולהשמיע אותו אולי מה שתגיד לא תמיד ינעם לעולם אבל זה המצב הטבעי והבריא ולא המצב שבו אתה נמצא היום, שצריך "לחלל" על פי הרצונות והמאוויים של הוריך - זה איננו קשר בריא!!!!!!!!!!!!!!!!!. זה קשר שמבוסס על פחד, אשם ודיכוי. טבעי, שילדים ירצו לשמח את הוריהם וגם טבעי שהם יקשיבו לדבריהם ואף יפעלו בחלק מהמקרים על פי רצונם - לא נכון הוא שהם יוותרו על עצמם ועל מי שהם מתוך פחד שאחרת יהיו דחויים על ידי הוריהם. מה דעתך?

האמת שזה נשמע ממש מורכב - פתאום ללכת אחרי מה שאני רוצה אבל אחד מהמפקדים בגדוד אמר למפקד שתחתיו שהשיקול אם לצאת לקצונה לא צריך להלקח ע"ב הרצונות של המשפחה והחברים והדברים נקבעים בין האדם לבין עצמו.משפט פשוט לכאורה אבל התחברתי אליו מאד פתאום, עם כל התהליך. יש זמנים שאני באמת מצליח לראות מורכבות - זה לא פשוט, זה קשה יותר באופן מובנה אבל אפשר לחיות עם זה ואפילו להצליח מאד. לפחות לא לוותר על הקטע המקצועי. האמת אני אולי קצת מרחיק ראות עם כל הנושא המשפחתי. זה מכביד יליי לדמיין סיטואציה של להביא גבר לאירוע, של ללכת איתו ברחוב, פשוט מכביד כי זה חלק מהקושי. נראה לי אבל, אני אמצא את הדרך כן להרגיש בטוח ולא לחיות באימה. דבר נוסף - אני דוחה את "ההכרזה" בפני עצמי כי קשה לעכל? כי מה? הפסיכולוגית שלי טוענת שאפילו מחשבות על הקמת בית עם אישה הן לגיטימיות כי המחיר שלכאורה נדמה שצריך לשלם בתהליך הזה הוא פשוט עצום. שוב, לכאורה. לפני, לא אחרי. בכללי, ההשקפה שלי היא רעה מידי ואני בדיכאון אז אני מתאר לעצמי שזה "צובע" הכל כפי שאמרת. עוד משהו - אם יש מישהו שמכיר, אני בזמן האחרון מוצא את עצמי נמשך למבוגרים. זה נראה לי די נפוץ אצל הומואים, במיוחד ביחסים מיניים, צעירים ומבוגרים (בעשרות שנים). מה דעתכם? זו סטייה? מהזה מייצג עם כל תאוריות האב וכד'? למרותשאני פשוט נמשך מינית, לא קשור לדמות מבחינתי שתסייע לי להתמודד וכו', רק לאקטים מיניים. תודה

לפעמים אני חש מועקה אדירה...לא יודע, הפסיכולוגית אומרת לי תמיד שזה תהליך וגם נסיגה זה לא אומר חזרה לנקודת ההתחלה, אבל לפעמים אני מרגיש שאני צועד במקום, אני נותר באותו מקום.

לפעמים קשה. רע לי.

מבולבל יקר. אתה אכן נמצא בתהליך ותהליכים נפשיים בדרך כלל אינם לינארים. יש צעד קדימה לעיתים שניים לאחור...וגם זה בסדר. הדבר הראשון שאני רוצה להציע לך זה לקחת טיפול תרופתי שאינו רמוטיב. אני מאמינה שאתה עשוי לחוש הקלה אדירה. להרגשתי אתה מותש מן המחשבות החוזרות ונטחנות שמביאות אותך לאותה הרגשה של אין מוצא. אני סבורה שיש סיכוי טוב שאת תחוש חזק יותר ועם מצב רוח טוב יותר יהיו לך כוחות לעמוד מאחורי ההחלטות שלך. בעניין השאלה הראשונה אני חושבת שהצטבר בך צורך חזק למגע ולשחרור שמתבטא בפנטזיות המיניות...לא הייתי עושה כרגע פרשנויות פסיכולוגיות. בכל מקרה זאת ממש איננה סטייה. מה דעתך?

היי, אז כמה דברים: יש פעמים שאני כבר מאבחן שאני בדיכאון. הכל מאט, נעשה שחור, מחשבות קשות על עצמי ועל העולם. אני ממש יכול לזהות את זה בתוכי ולהרגיש את עצמי נכנס למערבולת. לגבי התרופה - מה דעתכם על ציפרקלס? חשוב לי לא להסתחרר במבול של תרופות ומינונים ולחוות תופעות לוואי בלתי פוסקות. אחרי הכל אני עושה כמיטב יכולתי לטפל באמצעות פסיכותרפיה והשלמה עצמית וסיפוק מהחיים הם המתכון. יש עוד סוגייה - השחרור מהמערכת הצבאית. אני למעשה, דרך הצבא מנהל דיאלוג פנימי וגם מול ההורים עם הקושי הרב בשירות אבל דרכו מסתכל על הקושי בנטייה המינית והתפקיד הלא אמיתי ולא נכון שאני משחק כלפי ההורים, דרך צבא תובעני שלא בחרתי (את התפקיד האחרון). משולבים בזה הנטייה לרצות, פרפקציוניזם והרבה דברים שהרחבנו בהם כבר בעבר. שחרור מכל ה"רע" הזה עלול להביא אותי לסחרור גדול מאד - של ריק ופתאום התמודדות עם "החיים", איך אני מגן על עצמי לדעתכם? איך לגשת לזה? בנוסף - רציתי לעדכן שאנימרגיש שגם אם עוד לא בסופי שבוע (מבחינת בילויים ומסיבןת), לפחות ביומיומיום היכולת ליצור קשר, להתעניין באחר, להיות חלק מהחיים שלו - השתפרה אצלי. זו כבר נקודה טובה. ואני גם מרגיש שאני כבר רוצה חבר.

אני יושב במשרד וחושב על המחליף שלי - הוא כבר מקב מצב טוב בהרבה ומפקדים טובים בהרבה ממה שקיבלתי אני; אבל קשה לי קשה לי שלמרות שהחזקתי מעמד ושרדתי אני מעביר תוצר שהוא לא כפי שציפיתי ולא כפי שתכננתי. קשה לי שהוא מקבל תוצר לא מצויין כי שאני הייתי רוצה לקבל ומצד שני - אני חושב על כך שתהיה לו תמיכה רבה יותר, מפקדים אחרים ומשהו נוסף - הוא כנראה ירצה להכנס לתפקיד הזה ולא ייבעט אליו כפי שקרה לי ולא רציתי באמת. כך יוצא שנכנסתי לתפקיד, תפקדתי ושרדתי תחת מפקדים קשוחים ונוראים, החזקתי מעמד עד קו הסיום ועכשיו גם כואב לי על איך שהכל מושאר, קצת מזכיר לי אישה מוכה. ואני שוב לוקח אחריות על רגשות של מישהו שאני אפילו לא יודע מי הוא. ועדיין, קשה לי לוותר על מה שמושאר לו. כואב לי על הקשיים שיהיו לו כי אני מכיר אותם בעצמי....

אמנם כבר כתבתי הרבה, אבל אני מרגיש צורך לשתף: אני עובר ימים מאד קשים, של מערבולות - סיום השירות וציפייה מעורבת בפחד, השתפרות כתוצאה מהטיפול יחד עם סלידה עמוקה מעצם הנסיון לטפל במה שלא זז, ואם כן זז; זז כל כך לאט שחיים שלמים לא יספיקו כדי להשתפר ולהתחזק. קשה קשה קשה לי עם הנטייה המינית. הערב קראתי שוב ושוב את הפוסטים שהעליתי בשנתיים האחרונות - כל כך קשה, אני לא מסוגל לדמיין עולם כזה, של משפחתיות עם גבר. ממש כלום לא זז. אני מכה את עצמי שוב ושוב על מה שיכול היה להיות, הייתי יכול להיות כל כך מאושר, שנות ההתבגרות שלי היו כל כך חשוכות, כל כך כואבות ובודדות, כל כך מלאות בפחדים והסתרה ורתיעה מכל כינוס חברתי. למה? למה דווקא אני? אני כל כך רגיש ואוהב, פוחד לפגוע באנשים ושומר על כבודם. אני יודע שתגידו שאני לא רואה, וזה אפשרי ןכד', אני יודע. קראתי את זה שוב ושוב. אבל הטיפול לא עוזרלי, הרמוטיב לא משפיעה, התודעה שלי לא נרגעת. אני סוער שוב ושוב על העניין הזה. זה מכה אותי כל כך חזק, הבשורה האיומה הזו - שאי אפשר לברוח ממנה!!!! אני כועס על העולם הזה, שנתן לי התמודדות כל כך בלתי אפשרית, שגורם לי לבעור מבפנים ומבחוץ להיות שלו וחתום וזה רע רע רע לי להיות כאן. כתבתי את זה בעבר, עלו לי מחשבות היום על המוות - זה יהיה כל כך נפלא אם פשוט אפסיק להתמודד, אם יקרה לי משהו טרגי שיצרוב אותי יפה ומוצלח וצעיר בזכרון, וייקח ממני את ההתמודדות הזו, שגדולה עליי, פשוט גדולה....

כואב לשמוע את מה שאתה כותב. אנא נסה משהו אחר מהרמוטיב. אני מרשה לעצמי לכתוב כך בלי הרבה הקדמות וסלסולים כי אנחנו כבר מכירים....אני באמת מרגישה שאתה בסחרחרת והמחשבות הללו הן מעגליות - סוג של מחשבה אובססיבית. אני ממש מציעה לקחת משהו אחר- אין לך מושג כמה אחרת תוכל להרגיש כשחשיבה הזאת לא תתנגן בראש שלך כל הזמן....ואז תוכל לבחון את הדברים מכיוון אחר. אני משוכנעת במה שאני כותבת לך. מה דעתך?

היי, ביקשתי מרופא היחידה לשנות תרופה והוא ביקש לתאם לי תור עם פסיכיאטר. השאלה היא מה לומר לפסיכיאטר - לספר לו על תחושות הדיכאון והאבלות ללא לנקוב בסיבה שהביאה לכך? משהר בצבא זה ברור אבל חשיפת הנטייה המינית זה גם צעד מסוים בפני אדם נוסף. אני מרגיש שאני מאד רוצה לטפל בעצמי, אני יודע שהמון מהתחושות זה בראש שלי בלבד ואין להן קשר למציאות ואני מנסה בכל כוחי לתרגל את מה שאני מדבר עליו עם הפסיכולוגית ולהתפתח אבל אולי באמת תרופה זהפתרון טוב. לספר לפסיכיאטר על הנטייה?

כן, בהחלט לספר לו. אני חושבת שזו תהיה פריצת דרך מבחינתך להגיד את הדברים בקול רם ומבלי קשר לתגובתו של הפסיכיאטר (שאני בטוחה שהוא לא יפול מהכיסא...) לראות שהאדמה לא רועדת ורגלייך יציבות על הקרקע. כמו שכתבתי לך במידה והתרופה תתאים...זה יכול לעשות נפלאות. מקווה שהתור יהיה מהר. מחזיקה לך אצבעות.... למתי קבעו לך?

היי, קבעו לי ליום שני הקרוב בתקווה שזה לא יידחה. כל כך עצוב לי. חבל לי על תהליך האבלות המתמשך. קרה לי האמת מקרה מסקרן בגדוד, איזה קליק עם אחד המפקדים - וזה האמת הצליח לייאש אותי. כל כך מורכב, כל כך לא נגיש, פשוט קשה להתמודד עם כל הנטייה הזו. גם אם יש נכונות כבר להכיר ולפרוץ מכשולים אישיים גם אז זו התמודדות קשה בפני עצמה - איך מכירים, אם זה דרך האינטרנט זה כמובן יותר קשה אבל יותר נפוץ ואם זה דרך המציאות זה תמיד לא בטוח ומעורר פחדים. התחלתי להתכתב עם מישהו מהקהילה הגאה והוא ממש נבון ורגיש. אבל גם זה לא מצליח לנחם אותי. אני מרגיש כאילו בתחום המקצועי יש לי שאיפות וחלומות ובתחום האישי הכל כל כך קשה, מייגע ומרוקן. אני משתפר מאד בתחום החברתי, יוצר קשרים ומשתף. זה החלק הטוב בסיפור. אבל גם אותו אני לא מצליח לראות, להרגיש. כמה ייאוש. אני חייב לצאתמזה ולהאמין ביכולת שלי להיות מאושר. אני יודע שאני חייב. אבל קשה לי. אותו בחור מהקהילה הגאה המליץ על לימודים בחו"ל שאולי יאפשרו לי לעשות את התהליך מחוץ לארץ ולחזור מחוזק. לא נראה לי שאני כשיר להתמודדות כזו עכשיו, להתקבל, מלגות וכו'. אני חייב לקנות קצת שקט וקצת בטחון במקום שיעשה לי טוב, לא לחפש הרפתקאות ופרויקטים חדשים עכשיו. איזה חיים אומללים.

היי, קבעו לי ליום שני הקרוב בתקווה שזה לא יידחה. כל כך עצוב לי. חבל לי על תהליך האבלות המתמשך. קרה לי האמת מקרה מסקרן בגדוד, איזה קליק עם אחד המפקדים - וזה האמת הצליח לייאש אותי. כל כך מורכב, כל כך לא נגיש, פשוט קשה להתמודד עם כל הנטייה הזו. גם אם יש נכונות כבר להכיר ולפרוץ מכשולים אישיים גם אז זו התמודדות קשה בפני עצמה - איך מכירים, אם זה דרך האינטרנט זה כמובן יותר קשה אבל יותר נפוץ ואם זה דרך המציאות זה תמיד לא בטוח ומעורר פחדים. התחלתי להתכתב עם מישהו מהקהילה הגאה והוא ממש נבון ורגיש. אבל גם זה לא מצליח לנחם אותי. אני מרגיש כאילו בתחום המקצועי יש לי שאיפות וחלומות ובתחום האישי הכל כל כך קשה, מייגע ומרוקן. אני משתפר מאד בתחום החברתי, יוצר קשרים ומשתף. זה החלק הטוב בסיפור. אבל גם אותו אני לא מצליח לראות, להרגיש. כמה ייאוש. אני חייב לצאתמזה ולהאמין ביכולת שלי להיות מאושר. אני יודע שאני חייב. אבל קשה לי. אותו בחור מהקהילה הגאה המליץ על לימודים בחו"ל שאולי יאפשרו לי לעשות את התהליך מחוץ לארץ ולחזור מחוזק. לא נראה לי שאני כשיר להתמודדות כזו עכשיו, להתקבל, מלגות וכו'. אני חייב לקנות קצת שקט וקצת בטחון במקום שיעשה לי טוב, לא לחפש הרפתקאות ופרויקטים חדשים עכשיו. איזה חיים אומללים.

נשמה. עצוב לי לקרוא את מה שאתה כותב. אני כל כך יודעת שהרגשות שלך נצבעים בגלל הדיכאון ולא יודעת איך לשכנע אותך בזה. זה כמו לאמר לעיוור צבעים שרואה אדום - "לא, זה ירוק". אתה כרגע עיוור לאפשרויות האושר בחייך, אינך מסוגל להאמין שיש בשבילך מציאות אחרת של שימחה ושחרור. האמן לי שיש. נסה לתרגל מצב שבו תשב בעתיד - שמח ומאושר עם משפחתך ותסתכל על האיש שאתה היום בחמלה ותגיד: "חבל שהוא לא ידע אז כמה טוב יהיה לו, חבל שהוא בזבז כל כך הרבה שנים בכאב וחרדה" אני בהחלט רואה את ההתקדמות החברתית העצומה שאתה עשית, כשתרגיש טוב יותר תוכל להינות מהפירות שלה. אני חושבת כמוך, שכרגע זה לא הזמן ללימודים בחו"ל. אתה צריך להשתחרר וקצת לעבוד על השקט הפנימי שלך על תחושה של קבלה ושלווה. נסיעה לחו"ל היא גם התמודדות עם זרות וניכור....לא מתאים לעכשיו....

אני באמת עיוור, עיוור לשקט ולחיים טובים והתחלתי תהליך של חרטה - חרטה על שנות חיים שאבדו כבר, אני באמצע שנות העשרים ולא הייתי באמת מאושר מעצמי ומהיכולות שלי. כמו משא ומסע שגדול על כתפיי. אבל אני לומד לאט לאט שלא על הכל צריך לחשוב במונחים ענקיים ויש דברים שהם תהליכים שצריך להיות בהם זהירים וצעירים ומתנסים. קשה לי לחשוב במונחים כאלה. אני חושב בגדול וזה משפיע על התחושות שלי. ההתכתבות עם נציג מהקהילה מקדמת אותי מתחושות אסוניות לפחות לנשום עמוק. אני פשוט מתעייף מההתשה העצמית אז אני מניח לזה לזרום ולא להגיע לזה יותר מידי. כמה כאב בתהליך הזה. יש איזה בחור בגדוד שאני ממש דלוק עליו ונראה לי שיש בינינו מתח מיני למרות שהוט מתרברב בנסיונות המיניים שלו כל הזמן...יש נגיעות נועזות קצת וזה גורם להתרגשות לפחות. אבל אין לי מושג מה לעשות עם זה. לגבי התרופות - קראתי מאמרים מאד נחרצים נגד התמכרות לתרופות שהצעת, וכך שהן לא באמת מטפלות אלא יוצרות התמכרויות חוזרות ונשנות ולא טבעיות בעליל ובעלות תופעות לוואי חזקות מאד. מתלבט בקשר לזה....

לגבי הפגישה עם הפסיכיאטר היא לא הייתה, ורופא היחידה יצטרך לרשום לי מרשם, כי זה לא יתאפשר בכל הלו"זים היחידתיים העמוסים כל כך.

המבולבל יקר... "הצג/הסתר כל 203 התגובות" רק אומר את דעתי, שככל הנראה הפורום הזה איכשהו הפך לתהליך טיפולי... האם אתה בטוח שזה מה שהיית רוצה? איך אתה מרגיש עם הטיפול אצל פסיכולוגית ובמקביל עוד תהליך "טיפולי" כאן בפורום? הייתי ממליץ לקחת צעד אחד אחורה ולשקול את הכדאיות...

כדאיות של הטיפול אצל הפסיכולוגית? אני ממש לא מסכים, יש כאן אנשים שנתנו לי תשובות שהחזיקו אותי בימים קשים, כן גם אתה. אני מבין דברים טוב בכתיבה ואני נמצא בתפקיד מהתןבעניים שיש בצבא כך שלפעמים התגובות האלה הן כקרן אור עבורי ומצליחות איכשהו להפיג את התחושות האסוניות. זה לא כ"כ נעים לקרוא את מה שכתבת. אני רואה בפורום מקום בטוח.

שמח לקרוא את תגובתך וזה מה שאתה חושב "המבולבל".

אני בטוח שהדברים שלך ותשובותיה של אורית ואחרים עוזרים לא רק לך אלה גם לחברים אחרים בקהילה.

אולי כאלה שאין להם ת האומץ כמוך לכתוב והם עדיין נמצאים בתקופת "העצוב" .

נותן את כל הקרדיט לאורית שתדע איך לסייע ובטח לא להזיק.

על זה בדיוק מבוסס האתר כמוני שבו מומחים בכל קהילה עושים עבודת קודש וחברים כמונך כמוני מסייעים אחד לשני.

לגבי אברהם ביטקין, אני גם לא אהבתי לקרוא את תגובתו.אתה לא הראשון דברים דומים כתב גם לפוסט שלי  בעבר והמליץ ל"עצור פה".

וזה לא מנע ממנו להזמין אותי לטיפול בסקייפ. ואת זה ממש לא אהבתי.

בהצלחה ידידי

מבולבל יקר. אגיב קודם להערתו של אברהם ביטקין ולמי שהגיב לו....הקהילה שלנו נותנת מקום לכל מי שרוצה להתבטא כאן ככל שהוא רוצה . התנאי היחידי הוא שלא תהיינה תגובות פוגעניות. חברי הקהילה ואני מאושרים כשהקשרים כאן מהווים תהליך טיפולי. איננו מתיימרים להחליף שום טיפול אבל אם האדם נעזר בקהילה ומתרחשות אצלו תמורות - זה נפלא!!! ככלל בעיתות מצוקה - כדאי לגייס עזרה מכל מקום אפשרי. הדבר בעייתי רק במקרים שמקור עזרה אחד סותר את המלצות את המקור השני או כאשר גיוס עזרה ממקור אחד פוגע בהתמסרות (אם מדרשת כזו) למקור עזרה אחר... בנוגע לטיפול תרופתי. הבעתי פעמים רבות את עמדתי. לעיתים הטיפול התרופתי ממש מציל חיים - מאפשר לאדם "לינשום" ממחשבות טורדניות או ממועקה קשה ו/או מחוויית חוסר אונים מסרסת. הטיפול התרופתי איננו חייב להיות לכל החיים. פעמים רבות הוא משפר את פני הדברים כך, שרק כאשר התרופות מתחילות לעבוד חשים שגם הטיפול הנפשי "רץ". מחקרים רבים מעידים על כך שהתוצאות הטובות ביותר מתקבלות על ידי טיפול משולב נפשי ותרופתי אם כבר ניסית "רמוטיב" ופרצת את המחסום של לקיחת תרופה , הייתי מציעה לנסות לקחת משהו אחר לתקופה ולתת הזדמנות של מנוחה לראש.... אינני רואה בכך החלטה גורלית. מה דעתך?

היי,

אני חושב שהקהילה הזו אפשרה לי הרבה פעמים להתבונן על התהליך מבחוץ וגם הבהירה לי שאני חש צורך לדווח - לדווח על כל דבר שקורה לי כדי שהוא יהיה מאובחן ומנותח ביד מקצועית. זה צורך שאני בתהליכים לבחון מדוע הוא קיים ולדעתי הוא קשור קשר אדוק לצורך לרצות, שהזכרת את אורית בעבר.

היה לי כואב לראות את התגובה של אברהם ביטקין, היא צמצמה את הבטחון שלי בקהילה אבל התגובות שבאו בעקבותיה אפשרו לי להבין שזו בעיקר בחירה שלי - ואני לחלוטין מצליח להפיק תועלת טיפולית ואישית מהתהליך בקהילה. הדיכאון צובע המון דברים בחיים שלי בצבעים עזים של שחור וזה חבל מאד.

יש לי רצון להתמודד איתו ולהתגבר איתו ולכן אני כן אתן צ'אנס לתרופות. בעוד כשבועיים אמור להיות תור אצל פסיכיאטר ואז גם תתואם לי תרופה מסוימת שעברה חוות דעת מקצועית ושתמשיך איתי לאזרחות לאחר הצבא.

אני רואה בקבלה (ההולכת ומעמיקה לצערי) של הנטייה מינית אישזהו וויתור על עצמי, עייפות החומר ממאבק בעצמי על מה שחשבתי וחלמתי שיהיה, ולא היה. לא כמנצח, כנכנע ל"גורל" הזה, ונסיון איתו להתקדם איכשהו בסבך הבלתי אפשרי הזה שלפני.

דיברתי הרבה בתקופה האחרונה על הר עצום שבחר אותי לטפס עליו - לא אני אותו. ולפעמים אני מתקדם ורוכש בטחון וזה מפחיד, כי בכלל לא התכוונתי לטפס על ההר הזה, וזה ממש מפחיד ומרתיע. אני עושה המון צעדים בכיוון שבכלל לא בחרתי ולעיתים זה פשוט מבעית אותי, לא פחות. הכאב הגדול, הסבל, הדיכאון הזה. מצד שני יש שברי אור - הבחור שאני דלוק עליו, הידיעה שאפשר לחיות כך ולהצליח בענק, על אף ולמרות הקשיים.

המבולבל יקר... דווקא ההתגייסות המגיבים אחריי מזכירה לך שוב כמה שהקהילה הזאת בשבילך, גם אנשי מקצוע וגם החברים בה.

לקבוצה זו יש ערך טיפולי. היא איננה אינפורמטיבית בלבד ("כיצד להשיג קצבה", "איזה כדור טוב יותר" וכו').
ודווקא משום שיש בה ערך טיפולי, עלו בי השאלות: "האם זה נכון לשלב טיפול פרטני (שזכור לי שאתה נמצא בו כיום, אצל המטפלת שלך) יחד עם עם 'טיפול קבוצתי'? {סוג של.}
האם אתה משתף את המטפלת שלך בתהליך אותו אתה עובר בקבוצה זו? ומה השיקולים להחלטה זו?

צר לי עם תחושתך מהתגובה שלי. אך נפלא ששמת לב שהרגשת (לא פגיעה אישית, אלא) ערעור הביטחון בקבוצה.
אתה בחור נבון ששם לב לתהליכים שונים, ומודעות העצמית שלך מעולה. הבה נשאל את עצמנו: אם טיפול פרטני יהיה תומך ומכיל, האם הקבוצה גם? או שמא יהיו בה טיפוסים שישר יניחו על השלחן את מה חושבים.. לעיתים בלי לשקול את המילים...
האם הקבוצה מחוייבת להיות חמה ואוהבת, תומכת ומלטפת? או שמא דווקא ריבוי הדעות בה יכול לפתח בך את היכולת:
1. לשאת את התחושה ש"לא תומכים בדעתי"
2. ללמוד להגיד "לא, לא מסכים! יש לי דעה, והיא בסדר גמור!"
(שזה הדבר שאתה זקוק לו בחיים)

האם מתפקידה של הקבוצה לרצות אותך? או לבנות בך את היכולת לא לרצות? ולהרגיש עם זה בטוח.. גם בקבוצה!

אני מקווה שתיקח את הדברים בזוית המיוחדת שלך, ולא כהטחה אישית... אני מניח כי בסופו של דבר אתה רוצה מהקבוצה הזאת יותר מאשר 'אישורים'...
מהי דעתך?
 

היי, לצערי לא זכיתי להרבה תגובות ולכן אני לא כ"כ מצליח לסווג את התהליך כאן כ"טיפול קבוצתי", מרבית השיח שלי הוא עם אורית עם מתבוננים מהצד. אני מפיק תועלת עצומה מהקהילה ומהעיצות הניתנות כאן ומעל 200 תגובות מייצגות תהליך שאני עובר ושחשוב לי לעיתים לקרוא שוב ושוב תגובות מסוימות שחשובות להתרומם מהתהומות שאני נופל אליהם. אני חש צורך תמיד לקבל אישור על המעשים שלי - לפני המשבר מאמא, אח"כמ הפורום, מהפסיכולוגית וכד'. מעין מעגל כזה של דיווח לאחור כל פעולה. זה הדבר המטריד באמת ולא איזה מין טיפול הוא הנכון. בעיקרון אין לי עניין להכנס כאן לדיונים מעייפים ומתישים. יש לי עניין לצאת מהדכאון, לחייך ולשמוח - מטלה על סף הבלתי אפשרית עבורי.

נדחה מספר פעמים עקב לו"ז יחידה עמוס. נקווה שבשבוע הבא. בינתיים הרופא רשם לי לוריוון, שלקחתי אתמול פעם ראשונה. להבנתי עדיף בכל מקרה SSRIs. מעננין מתי כל הסיוט הזה ייגמר. כבר התעייפתי מהכל, אין לי סיבות לחייך. אני מכה את עצמי על כל הזמן שאיבדתי, על החיים שהיו אמורים להיות שונים ומאושרים אם רק לא הייתימקבל מיליון התמודדויות בלתי אפשריות מבחינתי יחד. עצוב, עצוב מאד לאן הגעתי.

המבולבל יקר, 
אין איש מאיתנו יודע מה "יכל להיות"... יש אנשים מעוטפים בחום ואהבה ולא חסר להם דבר, אבל המועקה הפנימית גדולה מאד והם לא מוצאים שום סיבה לכך. 

הדרך אותה אנו עוברים היא ה"בית ספר של החיים", התנסויות אלו מחכימות אותנו ואם אנו בוחרים לדלג כיתה, אנו מוצאים שלא התקדמנו. לכן, אין לך מה להצטער על מה שהיה ואיך היה, כי זה מה שמחשל אותך, אתה לומד מזה מצויין ואינך חוזר על הטעויות. וזה העיקר. אנחנו לא טועים, אנחנו מנסים, ואם לא הולך - מנסים אחרת. עד שיצליח.