מנהלי קהילה
מתמודדת עם חרדות
שלום לפורום.
אני אמנם חדשה כאן בפורום אבל לא חדשה בעולם החרדות לצערי. אני בת 33. נשואה ואמא ל-3 ילדים קטנים ומדהימים. אני סובלת מחרדות כבר 10 שנים אבל רק לפני 3 שנים התחלתי לנסות לטפל בזה ברצינות. לקח לי המון שנים להבין בכלל מה יש לי ומה עובר עלי והתוצר של זה היה שהחרדות הלכו וגברו עם השנים. הפחד מהפחד הפך להיות חבר קבוע שלי. היום ברור לי שאם הייתי מטפלת בזה מוקדם יותר לא הייתי מגיעה למצב שאני נמצאת בו היום.
לפני שנה, קמתי יום בהיר אחד (טוב, הוא לא היה בהיר, היה חורף...) ומשהו פתאום השתנה. משהו לא היה בסדר. החרדות שהיכרתי הפכו להיות קבועות ולא עברו. זה כבר לא היה אפיזודות קטנות. החיים הפכו להיות בלתי נסבלים. לא הצלחתי לקום בבוקר, לא הצלחתי לאכול, ירדתי במשקל, התחילו לי קשיים רציניים בשינה. אחרי שסחבתי ככה חודש הגוף לא עמד בזה יותר וחטפתי שפעת. אחרי שבוע של שפעת זה הסתבך לדלקת ריאות. אחרי שבוע שהמצב הבריאותי השתפר אבל לא התאוששתי הרופא ניסה להבין למה אני לא מתאוששת ואז הבנתי שאין מנוס מלהודות באמת. אני במצב ממש גרוע. הגעתי לפסיכיאטר שאמר לי שיש לי דיכאון וחרדות אבל שזאת לא מחלה ואפשר לצאת מזה. התחלתי טיפול תרופתי של ציפרלקס ואחרי 6 שבועות שהמצב המשיך להיות נורא עברתי למירו. זה עזר לשינה אבל המצב לא השתפר. במקביל לטיפול התרופתי התחלתי אצל אותו פסיכיאטר גם שיחות. אחרי 3 חודשים של טיפול המצב היה ממש גרוע ולא הייתה שום הקלה. כל התקופה הזאת הייתי רק במיטה. בקושי קמתי לשירותים. הייתי יוצאת מהבית רק לטיפולים וחוזרת מיד למיטה. החרדות היו כלכך קשות שפשוט לא יכולתי לתפקד. חוויתי את כל מגוון התופעות - דופק מואץ מאד וחזק, הזעות, סחרחורות, שלשולים, כאבי ראש, תחושות עילפון, פחד גדול ותחושה שאני עומדת למות. אחרי 3 חודשים המצב לא השתפר והרגשתי מאד מתוסכלת. לפני הדיכאון הייתי מטופלת במשך שנה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי והיה מעט שיפור אבל לא ממש יצאתי מהחרדות. באותו רגע אצל הפסיכיאטר הייתי ממש מרוסקת. הרגשתי אבודה ושאין סיכוי לצאת מזה. קיבלתי המלצה על מטפל שהמציא שיטה שנקראת השיטה הפסיכו-קריאטיבית שמדברת על אהבה עצמית, הפחתת ביקורת עצמית והרבה יצירתיות. התחלתי טיפול ועם הזמן חל שיפור. הגעתי למצב שאני יוצאת מהבית לחצר, הייתי הרבה יותר פעילה, חזרתי לבשל. עוד לא חזרתי לגמרי לתפקד אבל היה שיפור. ואז באה נפילה גדולה שממנה אני עדיין מתקשה להתאושש.
היום אני כבר לא במיטה כל היום. אני קמה בבוקר, מתלבשת ולא נכנסת למיטה כל היום. יש לי ימים טובים יותר ולרוב ימים די קשים. אני כל היום מול המחשב מעבירה את הזמן.
בטיפול גיליתי שעברתי התעללות נפשית על ידי אמא שלי. זה היה מאד קשה לגלות את זה. אין על זה כמעט חומר באינטרנט אבל מצאתי ספר מעניין שבו גיליתי את כל מה שעבר עלי. ההתעללות הזאת בעצם ריסקה את הנפש שלי והגעתי למצב שאני בכלל לא מאמינה בעצמי וביכולות שלי.
מאז שהתחיל הדיכאון לפני שנה המשפחה שלי התנתקה ממני. למרות שגדלתי במשפחה נורמטיבית ורגילה כביכול, ברגע שאני נפלתי והייתי זקוקה לתמיכה של המשפחה הם פשוט נעלמו. יש לי 4 אחים ופשוט לא שמעתי מהם כבר שנה. ואז בטיפול גיליתי שחלק ניכר מהמצב שלי זה בכלל בגלל המשפחה שלי וזה גרם לי למשבר גדול כי כל התנפצה לי האשליה שיש לי משפחה אוהבת. הרגשתי דחויה ושלא אוהבים אותי ושלאף אחד לא אכפת ממני. מאז שהכל התחיל גם החברים די נעלמו ונשארתי די לבד. בעלי הוא היחידי שתומך בי וגם לו קשה מאד כי יש לנו 3 ילדים קטנים ואני לא מסוגלת לטפל בהם. בעלי הציע שאנסה למצוא אנשים שיבינו לליבי ויתמכו בי והיום יש את האינטרנט אז אני מנסה את הפורום הזה בפעם הראשונה.
אני מתוסכלת שאחרי כלכך הרבה זמן ואחרי ניסיונות שונים לטיפול אני עדיין לא מתפקדת. אני מסרבת להאמין שאין פתרון לחרדות. אני חושבת שעל הדיכאון די הצלחתי להתגבר אבל החרדות עדיין משתקות אותי ולא מאפשרות לי לחזור לחיים. קשה לחיות עם החרדות שהפכו להיות כרוניות. אני גם ישנה גרוע מאד בלילה, מתעוררת הרבה פעמים ועם חרדות. זה מאד לא נעים לחטוף התקף חרדה באמצע הלילה. אני מנסה להתיידד איתן אבל זה קשה מאד.
אולי יהיה לכם איזה רעיון חדש או סתם מילות תמיכה...
BENO1952
נכון יציב וקיים המקום,,קצת בגים באתר,,
אבל בפורום כאן תמצאי אוזן קשבת לבעיותייך,,אמפטיה,,
ורבים שחולקים את המיטה הזו של דיכאון וחרדה,,
אפשר אף שתקבלי עיצות מאנשי מקצוע בתחום,,אבל את רוב ה"עבודה" את תצטרכי לעשות,,
אם קצת רצון וקצת יכולת,,,,,,,,,,
!!!
מתוך קריאה של הכתוב אני מבין שאת לא עובדת,?,,ובכן ניראה שאת "שקועה" דיי עמוק בבעיותייך ואת לא משחררת את מוחך מן המצב,,
עשיה של דברים אחרים ,,חוגים ,ספורט, עבודה,,,ישחרר אותך מן המחשבה בכל רגע "על מצבך" אפשר שתתחילי שוב בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי,, שיכול להועיל לך,,אך במקביל את חייבת להתחיל להשקיע בעשייה כל שהיא[רצוי מאד בעבודה],,
החיים דיי קשים ואני מניח שקשה לך גם עם הילדים ,עם הבית ,עם הבעל,,--זאת המציאות בימינו עם כל החומריות שבה.
אני מ ציע שוב שתגשי לרופא המשפחה ותבקשי הפניה למרפאה לבריאות הנפש,,תתחילי את התהליך בעזרת אנשי מקצוע בצמידות,ואני משוכנע שתוכלי לחזור "לחיים",,
כל טוב,,ובהצלחה,,
נינה26
שלום גברת פלפלת,
גם אני חדשה בבלוג. קראתי מה שכתבת ואני מאוד מזדהה. גם אני נשואה לבעל מקסים ותומך שמשתדל בכל כוחו לעזור לי עם הדכאון והחרדות. אנחנו נשואים טריים ועדיין אין ילדים. אני מרגישה נורא בגלל החרדה והדכאון קשה לי מאוד למצוא עבודה למרות שיש לי כישורים ותואר ראשון. אני נתמכת בהורים ובבעלי ומרגישה רגשות אשם קשים שאיני עובדת ותלויה בהם אבל זה לא שאני לא רוצה או מתעצלת...עד שאני מתחילה עבודה כלשהי החרדות פשוט משתלטות ואני בורחת ועוזבת. בבית אני בוכה הרבה ולא יודעת איך לצאת מזה. ניסיתי טיפול פסיכולוגי אך הוא לא הועיל. אני לוקחת ריספרדל מגיל 18 והוא בהחלט עזר להרים אותי ממצבים קשים יותר אבל את בעיית העבודה הוא לא הצליח לפתור. מקווה ששתינו נתחזק ונמצא כלים להתמודד!!
רקון
היי לך גברת פלפלת,
אהבתי את סגנון כתיבתך, רהוט ולעניין.
יש לך כל כך הרבה על מה להודות - בעל מקסים שתומך ואוהב, ילדים נפלאים שזקוקים לך... כמה שזה קשה, עלייך ללמוד להיות בסביבה אוהבת ותומכת, מקבלת ובלתי שיפוטית, וכנראה בשלב הזה, המשפחה שלך (האחים וכו') אינם מסוגלים להיות שם עבורך. לפעמים גם לחברים קשה לתמוך מכל מיני סיבות. חפשי לעצמך את הדברים והמקומות שעושים לך רק טוב ואל תסתכלי למקומות שכרגע חשוכים עבורך.
אני מכירה את השיטה הפסיכו-קריאטיבית ואפילו התנסיתי בציור אינטואיטיבי לסוף שבוע שלם וזה עשה לי פלאים. בנוסף, אני חושבת שעלייך לחפש טיפול פסיכולוגי בשיטת CBT נגד חרדות ולהתמיד בכך - זה אינו הוקוס פוקוס אלא לוקח זמן ולפעמים ישנה הרעה עד ההטבה...
מאחלת לך בריאות ושמחות..
גברת פלפלת
קודם כל רציתי להגיד שאני שמחה שכתבתי כאן בפורום הזה.
מעולם לא עשיתי כזה דבר בעבר. קראתי בפורומים אבל לא השתתפתי בעצמי. אכן יש יתרונות לשיטה הזו...
תודה על התגובות המעודדות.
לפני 3 שנים הייתי מטופלת במשך שנה אצל פסיכולוג בשיטת CBT, לפני שהכל התנפץ לי בפרצוף. אני חושבת שהעובדה שלאחר שנה של טיפול נפלתי לכזה חור שחור מראה שהטיפול לא עבד ולא עשה את שלו.
היום, אחרי כלכך הרבה שנים ואחרי נסיונות במספר טיפולים אני מאמינה שלכל אדם יש את סוג הטיפול שמתאים לו ובמקרה שלי השיטה הקוגניטיבית התנהגותית פשוט לא עזרה. גם הטיפול התרופתי לא עזר. אמנם לא ניסיתי הרבה סוגים ולאורך זמן רב אבל ניסיתי 2 תרופות שיש להן מנגנון שונה והן פשוט לא עזרו בכלל. לא הרגשתי שום הקלה עם התרופות ואולי להיפך. כשניסינו קצת להעלות את המינון זה גרם להחמרה של החרדות.
אני חושבת שנפש האדם היא מורכבת ביותר ובמקרה של חרדות, כשמרגישים שהכל יצא משליטה, לא מספיק לעבוד בשיטה אחת. אני חושבת שרק שילוב של שיטות יכול לעזור. אני מאמינה שחרדות לא מגיעות סתם וחייבים לרדת לשורש העניין אבל זה בהחלט לא מספיק. צריך גם לעשות שינוי ברמת המחשבה ובצורת המחשבה, שינוי בתפיסת החיים ובמקביל בנייה של "עצמי" חדש וחזק עם הרבה אהבה עצמית ואמונה עצמית.
כיום אני מטופלת בשיטה הפסיכו-קריאטיבית במפגשים אחת לשבוע עם תרגילי כתיבה במהלך השבוע ובמקביל אני עובדת על חיזוק העצמי והאהבה העצמית. לאחרונה התחלתי לקרוא על בודהיזם ושחרור מסבל וגם על פסיכולוגיה חיובית. אני מקווה שמכל הדברים האלה אני אמצא את הדרך שלי חזרה לחיים. בינתיים אני עדיין די אבודה ומתוסכלת. אתמול הבת שלי (בת 5 וחצי) אמרה לי בסוד "הלוואי שכבר תהיי בריאה". שאלתי אותה מה היא הייתה רוצה שנעשה כשאהיה בריאה והמתוקה הזאת בסך הכל הייתה רוצה שאקח אותה לגן. אז זו המטרה שלי. להיות מסוגלת לקחת אותה לגן...
אפרת_זיו
בהצלחה! מטרה נעלה ! אנחנו יכולים לעזור לך במשהו? לעודד?
רקון
זו מטרה נפלאה... נראה שאת מספיק מכירה את עצמך ועושה כרגע מה שטוב לך...
מאחלת לך הטבה משמעותית ואשמח לשמוע בעוד כמה שבועות שהצלחת לקחת את בתך המקסימה לגן..
המון המון הצלחה ובריאות, ומצטרפת ליעלי ששואלת איך אפשר לעזור לך.. בכל דרך וצורה שהיא.
BENO1952
אבל תתחילי,,
גברת פלפלת
יעלי, רקון ו-beno, תודה על התגובות וההתייחסות.
מאז שהכל התחיל אני מבלה את הימים בבדידות, עד שבעלי חוזר הביתה עם הילדים.
מכיוון שהמשענת היחידה היא בעלי ואין לי עוד תמיכה מחברים ומשפחה, התגובות שלכם מאד ריגשו אותי. בשנה האחרונה אני מתמודדת עם תחושה קשה שוויתרו עלי, שלא אכפת ממני ושאני לא משמעותית עבור אנשים. אף אחד לא התעקש להיות בקשר איתי ולראות כיצד ניתן לעזור לי. ברגעים הכי קשים שלי נותרתי פשוט לבד. ופתאום לקבל תגובות אוהדות ותומכות מאנשים שאני אפילו לא יודעת את שמם זה מאד מרגש אותי. אני מניחה שמה שחסר לי בחיים זה חום ואהבה. איך משיגים את זה?
vgr
שלום גברת פלפלת אני במצב כזה כמו שאת תיארת לפני כמה שנים. ורציתי לדעת איך את היום והאם התגברת על כל החרדות?
BENO1952
כמו הרבה דברים בחיים אנחנו משיגים ב"עבודה".קשה לקבל דברים כ"שעומדים מנגד".
תתחילי במשימות הקטנות או במשימות שתציבי לעצמך,,התגובות וההתיחסות יגיעו לאחר מכן,,אני מניח שביתך תחייך מאוזן לאוזן אילו תקחי אותה לגן כל יום,,כך גם תורידי מטלות מבעלך,,
אני מניח שבעלך יחייך עם תעשי דברים לביתך/כם,,
אני מניח שיגיעו תגובות "חיוביות" כחום ואהבה מן הקרובים אלייך בראש וראשונה,,
לגבי אנשים אחרים?
במעגל השני או השלישי ,,"השמועה" תתפשט על שינויי בחייך ואני מניח שיהיו תגובות בהתאם,,
כל טוב,,
אורית זאבי יוגב
הי פלפלת יקרה.
אני מצטרפת לכותבי האוהדים כאן וגם למחמאה של רקון על סגנון כתיבתך. רהוט, קולח ובהיר. אולי אחת הדרכים להרפא עבורך הן לכתוב...לתעד...להתבטא. אני מזמינה אותך לנצל את הבמה כאן....
התעללות רגשית על ידי הורה היא בהחלט טראומה, שנחרתת בנשמה. קשה לי להבין איך נעשה הגילוי?, האם זו הייתה הארה פתאומית או שמה חשיפה הדרגתית תוך כדי טיפול?
נראה, שלמרות הכאב שהיה בתוכך, הצלחת לתפקד לאורך השנים לבנות זוגיות חמה ותומכת והוליד שלושה ילדים מדהימים. האם יכול להיות שהאמהות שיתקה אותך? לעיתים כאבי ילדות צפים, כשלנו עצמנו יש ילדים אז עלולים לצוץ זכרונות מילדותנו שלנו ובמקביל החשש מלהכאיב ולחזור על אותם הדברים אצל ילדנו.
בעניין הכדורים...אינני פסיכיאטרית אבל יכול להיות שכדאי לך לחזור לרופא המטפל ולשקול אולי רספרידל במינון נמוך או זיפרקסה...ישנן עוד אופציות טיפוליות.
נראה לי שהערכתך העצמית תגבר ותשתקם וכך גם מצב רוחך ככל שתרחיבי את טווך פעילויותייך במהלך היומיום: כך לדוגמה את יכולה להעמיד לעצמך מטרה לסדר דבר מה או להכין פעילות משותפת עם הילדים....משהו קטן כגון הקראת סיפור ולצייר ביחד או לבשל משהו קל. קבעי לעצמך כל יום משהו קטן לעשות ותני לעצמך כוכב כשאת מצליחה לבצע אותו.
בנוגע לאחייך יכול להיות שגם הם במידה זו או אחרת נפגעו מדברים שהתרחשו בבית והם אינם יודעים כייצד לסייע. גם חברים יכולים בטעות לפרש את ההסתגרות של הדיכאון כהתנתקות וחוסר רצון להיות עמם בקשר. נסי כשכוחותייך ישובו להתקשר לחברה לספר לה מה עובר עלייך ולהזמינה לביתך.
ולבסוף, דיכאון וחרדה הנן אחת המחלות הנפוצות של ימינו. היום מדובר על כך שאחד מארבעה אנשים יעבור התקף של חרדה או דיכאון במהלך חייו .סביר להניח שבין חברותייך תהינה כאלו שידעו בדיוק על מה את מדברת. הגיע הזמן ל"הוציא" את הדיכאון מהארון. לא מספיק לסבול ככה אז גם צריך להתעסק בהסתרות ובבושות?.
מה שבטוח רגשותייך (לצערנו) כלל וכלל לא זרים לאנשי קהילתנו. כאן את מתקבלת בזרועות פתוחות וחמות...
אורית
גברת פלפלת
שלום אורית,
תודה על התגובה שלך.
הסיפור עם ההתעללות הרגשית הוא לא פשוט. בטיפול CBT שעברתי זה לא נחשף וגם לא אצל הפסיכיאטר הראשון שמטפל בשיטה הפסיכודינאמית (אולי היינו מגיעים לזה עוד 3 שנים...). באמת מאד קשה לעלות על זה.
במהלך הטיפול אצל הפסיכיאטר השני (שמטפל בשיטה הפסיכו-קריאטיבית) חל שיפור במהלך תקופת הקיץ עד סוכות. אחרי סוכות פתאום באה נפילה מאד גדולה שהחזירה אותי כמה צעדים טובים אחורה. חזרתי להסתגר בבית ושוב לא תפקדתי בכלל. החרדות היו מאד מאד קשות ועוצמתיות.
לאורך כל הזמן משהו אחד לא נתן לי מנוח וזה הניתוק מהמשפחה שלי. כבר בתחילת הטיפול הנוכחי (לפני כחצי שנה) עלה העניין עם ההורים שלי והיה ברור שמשהו בילדות שלי לא היה תקין. הייתי מודעת לזה שכל מיני דברים שקרו בילדות היו דברים קשים אבל לא נתתי לזה חשיבות גדולה והאמת היא שלא הייתי מסוגלת לראות בעצמי שבעצם מדובר פה בהתעללות נפשית. כנראה כמנגנון הגנה, בניתי לעצמי פנטזיה בראש שגדלתי במשפחה נורמלית ורגילה (מאפיין של התעללות נפשית). היה מאד קשה להתמודד עם הניפוץ של הפנטזיה! במהלך הנפילה הגדולה העניין עם ההורים שלי עלה שוב ושוב עד שהמטפל שלי עלה על זה שמדובר בהתעללות. התחלתי לחפש על זה חומר באינטרנט וכמעט לא מצאתי. יש מעט חומר על התעללות נפשית במקום העבודה וגם על התעללות בין בני זוג אבל אין כמעט בכלל חומר על התעללות נפשית של הורה בילד. מצאתי ספר שנקרא "הטרדה נפשית" של פסיכיאטרית בשם מארי-פראנס היריגוין ושם הבנתי כל מה שעבר עלי בילדות. אחד הדברים הבולטים בהתעללות כזו היא הכחשה מוחלטת של כל מה שהמתעלל עשה. לאורך השנים גם אמא שלי תמיד הכחישה דברים שאמרנו לה. היא תמיד הייתה אומרת "אתם פשוט לא זוכרים נכון כי הייתם ילדים" וככה היא הייתה מעבירה את האחריות אלינו. זה שאני לא זוכרת אף חיבוק שלה, אף נשיקה, אף מבט של אהבה, אף מילה טובה זה לא אומר כלום מבחינתה. היא בסדר. בכל פעם שניסיתי לשוחח איתה על דברים שמפריעים לי היא הייתה פשוט קמה והולכת. בלי לומר מילה. מאפיין מאד מרכזי של מתעלל נפשי הוא הברוגז. אם אמא שלי הייתה מתעצבנת עלי (והרבה פעמים אפילו לא הייתי יודעת מה עשיתי לא בסדר) היא הייתה פוצחת בברוגז. זה אומר לא רק שהיא לא מדברת איתי אלא שאני פשוט חדלתי מלהתקיים. רואה שאינה נראית. היא פשוט הייתה מתנהגת כאילו אני לא קיימת. זה התחיל בגיל מאד צעיר. במהלך הברוגז הייתי שולחת לה מכתבים בדואר או משאירה לה מכתבים על הכרית ומתחננת שתסלח לי (אבל אפילו לא יודעת על מה היא אמורה לסלוח לי). ברוגז כזה יכל להימשך כמה ימים, עד שזה היה עובר לה והיא הייתה מחליטה שהיא הענישה אותי מספיק. זה היה העונש הכי גרוע שלה. ואני כמובן פיתחתי יכולת להיות ילדה ממש טובה. מצטיינת בלימודים, עם הרבה חברים, הולכת לכל החוגים שהיא רצתה שאלך. כמובן שזה אף פעם לא הספיק לה ותמיד המשכתי לאכזב אותה. התחושה המרכזית שגדלתי איתה בבית היא תחושה של פחד. פחד מהרגע שאמא תחזור הביתה. פחד שעולה כל פעם שהיינו שומעים את האוטו שלה מגיע. אני בטוחה שהאחים שלי נפגעו מאד מאמא שלי. אחי הקטן יצא מהצבא על סעיף נפשי ואינו מתפקד. הוא מקבל טיפול פסיכיאטרי אבל אין שיפור ואני יודעת היום שעד שהוא לא יצא מידיה של אמא שלי גם לא יהיה שיפור. אבל אני לא לוקחת על עצמי את הטיפול בעניין שלו. יש לי מספיק משל עצמי...
רקון
היי גברת פלפלת,
את יודעת, אני קוראת את הדברים שלך ואין ספק שעברת ילדות קשה... אחד הדברים שלמדתי באחת מהסדנאות שהגעתי אליהם הוא "שהעבר הוא סיפור.. ככל שהוא טראגי וקשה, הוא קרה בעבר והוא נשאר בגדר סיפור".. מרוב שאנחנו חיים את העבר, אנחנו פוחדים מהעתיד ושוכחים לחיות את ההווה. אני רוצה לשאול אותך (ואם את בוחרת שלא לענות זה גם בסדר...) אבל איזו מין אמא את? לפי מה שאת כותבת את נשמעת אמא נהדרת, דואגת ומסורה, מאד שונה מהאמא שהיתה לך. האם יכול להיות שאולי חלק מהחרדות הן תוצאה של הפחד שלך להיות כמו אמך? והאם יכול להיות שמרוב הפחד להיות כמוה כלפי ילדייך, את "מייצרת" לעצמך סוג של התנתקות מילדייך דרך המחלה והחרדות, שמא את עלולה לפגוע בהם אם תהיי בריאה? פלפלת, אני שואלת... מתוך הזדהות כאמא.. מתוך כאב של מצוקה אלייך ואין כל שפיטה או ביקורת בשאלה שלי...
לא בחרת בדרך הזו.. לא במודע בכל אופן. אולם אולי זה משהו ששומר עלייך מהמחשבה שאת עלולה לפגוע בילדייך כפי שאמך פגעה בך.
ואני חושבת מתוך דברייך לפחות, שאת מאד שונה מאמך. יש לך מטען של רגשות חיוביים, הילדים הם הסיבה שלך לקום כל בוקר ויש לך בן זוג תומך ונפלא, כך שהסיכוי שתהיי כמוה הוא אפסי.
מה דעתך??
גברת פלפלת
שלום רקון,
תודה על התגובה שלך. אני בכלל לא קוראת שיפוטיות או ביקורת אלא להיפך. אני קוראת התעניינות אמיתית וזה אפילו מרגש אותי (וכמו שכתבתי, אין הרבה שמראים התעניינות אמיתית במה שעובר עלי).
הסיפור עם הילדים שלי הוא מורכב. אכן יש עניין עם הפחד להיות כמו אמא שלי. מגיל מאד צעיר אני זוכרת את עצמי עושה את כל המאמצים לא להיות כמו אמא שלי. כשהאחים שלי רצו לפגוע בי כל מה שהם היו צריכים להגיד זה שעשיתי משהו כמו אמא שלי או שאני מתנהגת כמו אמא שלי וזה היה כמו סכין שננעצת בלב. זה כמובן מעיד על עומק הבעיה עם אמא שלי משום שילד באופן טבעי מעריץ את ההורים שלו ורוצה לחקות אותם ולהיות כמוהם (עד גיל ההתבגרות אז הוא רוצה למצוא את עצמו) ואני הייתי עסוקה כל הזמן בלהיות שונה ממנה. ואכן, אני אמא שונה מאד מאמא שלי. אני גם לא חושבת שאהיה כמוה. קודם כל, בראש ובראשונה, אני אוהבת את הילדים שלי מעומק ליבי. יש לי 3 ילדים. כל אחד מהם הגיע לעולם הזה מתוך החלטה ובחירה שלי ושל בעלי. כל אחד מהם היה רצוי והגיע לעולם עם הרבה אהבה. להבדיל מאמא שלי, אני מנשקת ומחבקת את הילדים שלי בלי סוף ומציעה להם חיבוקים בכל הזדמנות (כדי להשתדל לא לכפות עליהם משהו שהם לא רוצים). אני מאד מעורבת בכל מה שקורה בחיים שלהם. שואלת אותם תמיד על היום שעבר עליהם, מכירה את החברים שלהם ומכירה את הלו"ז היומי והשבועי (מתי יש חוג חיות, באילו ימים מקבלים שיעורי בית וכו'). אני מאד מעורבת בחיים שלהם ואני חושבת שיש לי קשר מאד מיוחד עם כל אחד מהם. אחד הדברים החשובים לי ביותר הוא שהילדים שלי יגדלו עם המון אהבה, תחושת שייכות ותחושת מסוגלות. חשוב לי שהם ידעו שהם מיוחדים ויכירו את התכונות שלהם (ואת החוזקות שלהם). אני מאד משתדלת להיות אמא שונה עבור כל ילד ומדגישה בפניהם כמו מנטרה ש"כל אחד הוא יחיד ומיוחד".
הקושי שלי בלקום לילדים הוא כפול. מצד אחד אני לא רוצה שהם יספגו ממני את הקשיים שלי ואת החרדות שלי (גם ככה קשה להם עם זה שאני לא מתפקדת). קשה לי מאד להיות לידם כשאני עם התקף חרדה. מצד שני, בשבילי, לקום ולהיות עם הילדים זה אומר להיות בריאה. עד שלא אצליח לשנות את התפיסה שלי כלפי עצמי (כלומר להפוך מחולה לבריאה) קשה לי לקחת עליהם אחריות. כמובן שאני מלאה ברגשות אשם על הקושי שאני גורמת להם ועל זה שאני לא מתפקדת.
מה שכתבת בהתחלה על העבר שצריך להיפרד ממנו ולהשאיר אותו מאחור הוא נכון מבחינתי אבל היום, אחרי שאני מבינה שעברתי התעללות, זה משהו שמאד קשה לעשות. כי חלק מהתוצרים של ההתעללות הנפשית הוא ריסוק של הנפש. אחד הדברים שהמתעלל עושה לקורבן זה מחיקה של הזהות שלו. זה מה שאמא שלי עשתה לי והיום אני עסוקה בבנייה מחודשת של העצמי שלי. זה משהו שמאד קשה לעשות בגיל מבוגר כשאני כבר אמא לילדים. הלוואי שיום אחד אצליח לשחרר את האחיזה בעבר ולהתקדם לעתיד בריא.
גימל
היי גברת פלפלת
קראתי והזדהתי עם כל מילה וכמובן עם המגיבים
אני גם סובלת מחרדות קשות כבר מעל 10 שנים,מטופלת בכדורים והמצב רק הולך ומחמיר עם השנים...
אני רק יכולה לקנא בך על זה שהצלחת להקים משפחה ויש לך בעל תומך ואוהב ו-3 ילדים, כ"כ הייתי רוצה להיות שם...
אני בת 37 והחרדות שהשתלטו לי על החיים פשוט לא מאפשרים לי להכנס לזוגיות,,רק המחשבה על זה עושה לי התקפי חרדה, אני מודה שהיו לי מס' מערכות יחסים במשך השנים ואף עמדתי להתחתן לפני עשור אבל הכל התפוצץ ומאז אני לא ממש מסוגלת לנהל מע' יחסים וככל שעוברות השנים אפילו לצאת לדייט עושה לי רע,ואני מתה לילדים אבל במצב שלי כרגע לא מסוגלת להכנס לזה בכלל.
אני אמנם עובדת במשרה מלאה,ולומדת כל השנים,אז מה...מה זה נותן לי?זה לא האושר האמיתי בחיים. וגם האחים שלי לא ממש מתעניינים ולא ממש יודעים בכלל מה עובר עלי,כך שאת לא היחידה. בסופו של יום אני לבד,עם עצמי,בדירתי הקטנה. לבד!
כך שאני מבטיחה לך שכפי שכבר כתבו חכמים לפני יש לך המון על מה להודות,זה לא ברור מאליו שיש לך משפחה משלך,הלוואי עלי!
מחזקת את ידיך ומאחלת לך ולי ולכולנו המון בריאות! לא להתייאש,להסתכל על חצי הכוס המלאה ופשוט להודות על מה שיש
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"
גימל
אפרת_זיו
הי גימל, אני מבינה את הרצון שלך להיות "בצד השני" קרי נשואהוילדים. מאידך "להפיל" את עצמך וצרותיך במרוכז על מישהו אחד (במקרה זה הבעל) זה גם לא פשוט לאף אחד מהצדדים. אל תשכחי את זה.
גברת פלפלת
גימל יקרה,
אני כלכך מבינה לליבך! אבל חשוב שתדעי שתחושת הלבד לא קשורה לאנשים אחרים. היא קשורה אלינו. גם אני, שיש לי בעל וילדים מרגישה מאד לבד. אפשר להרגיש לבד ולהרגיש בדידות קשה גם בתוך מערכת יחסים.
אני כותבת את זה כדי שתביני שמה שחשוב זה התחושות הפנימיות ומה שאת מתארת נשמע לי כמו תחושה של חסך ותחושה של רצון עז להחלים ולחיות חיים טובים ומלאים כדי שיהיו לך דברים שאת מאד רוצה. זה מקום מאד טוב להתעכב עליו כי נשמע שמצד אחד את מאד רוצה קשר וזוגיות ומשפחה ומצד שני את מאד חוששת ולא מאפשרת לזוגיות להגיע אליך ונראה שלחרדות שלך יש תפקיד חשוב כאן - להגן עליך מהאינטימיות והקשר שאת כלכך חוששת ממנו. זאת ההתרשמות שלי מתוך מה שכתבת ואני מקווה שאני לא פוגעת בך במה שכתבתי.
כתבת שהחרדות שלך הולכות ומחמירות למרות שאת בטיפול. זה לא נשמע טוב. גם אצלי המצב הלך והחמיר. כל הזמן. החרדות נהיו קשות יותר ויותר והחיים שלי הלכו והצטמצמו עד שהתרסקתי עם הדיכאון. היום אני מבינה שלדיכאון שלי היה תפקיד חשוב מאד בניתוק הקשר עם ההורים שלי. כמה שזה היה כואב לגלות את זה, כנראה שזה היה הכרחי כדי שאוכל להתחיל לשקם את עצמי. היום אני מאמינה שחרדות ודיכאון לא נמצאים סתם. עובדה, לא כל אחד חווה דיכאון ולא כל אחד חווה חרדות ברמה כזאת שמפריעה לחיים (כנראה שכולנו חווים דיכאון וחרדה ברמה כזאת או אחרת במהלך החיים אבל לא אצל כולם זה מגיע לרמות כאלה שזה גורם סבל).
אני ממליצה לך לבדוק את הטיפול שלך ולהמשיך לחפש את הדרך לעזור לעצמך להחלים.
במה את עובדת? אם את מצליחה למרות החרדות הקשות לעבוד במשרה מלאה כנראה שזה ממלא אותך בדרך זו או אחרת.
כתבת לי שאני יכולה להודות על הבעל והילדים. על מה יש לך להודות?
גימל
היי פלפלת
תודה על תגובתך,אני עובדת בתור כלכלנית בחברת השקעות, האמת זה לא ממש ממלא אותי למרות שיש פה אנשים מקסימים אבל אנחנו גם בתקופה לא קלה בעבודה וגם זה משפיע...אבל זה סוג של עוגן,וגם תודה לאל התברכתי בעבודה שלא יושבים לי על הוורידים כך שאם אני מרגישה לא טוב אני יכולה ללכת ולבוא פחות או יותר מתי שבא לי...ורק על זה צריך להגיד תודה
לא ברור לי איך את לא מבינה כמה את צריכה להודות שיש לך בעל תומך ועוזר ויש לך ילדים מקסימים,את יודעת כמה התברכת בדבר הזה...תחשבי כמה אנשים אין להם את זה,תחשבי כמה רוצים ילדים או זוגיות ואין להם,אל תקחי זאת כמובן מאליו כי באמת זכית. ותודי לאלוהים כל יום על הדבר הזה!
אצלי הנפילה האחרונה היא פשוט עקב החלפת הטיפול התרופתי,אני כבר חצי שנה עוברת בין תרופות וכל אחת יותר זוועה מקודמתה...המון תופעות לוואי וגם חרדות וזה מעייף ומתיש להרגיש כ"כ רע כל הזמן. מקווה שגם זה יעבור ובע"ה נחזור לתפקד ולצאת מהבית לא רק לעבודה, והעיקר לחיות!! לחיות כמו בנאדם נורמלי ,שיוצא מהבית,עושה ספורט,מצליח לאכול,לא מפחד מאירועים חברתיים,איש משפחה.
בקיצור אדם מאושר...
שנזכה בע"ה בקרוב!!!
רקון
גברת פלפלת היקרה,
אני מאד שמחה לפחות על רמת המודעות והרצון שלך להיות בריאה... כשדיברתי על העבר ולהניח לו, התכוונתי לסלוח... את צריכה למצוא בלבך את הכח לסלוח לאמא שלך על מי שהיא היתה ועל מה שהיא היתה משום שהיא לא ידעה אחרת. ביום שתלמדי לסלוח לה באמת ולשחרר אותה או את זכרונה ממך זהו היום שבו את תרגישי חופשיה. אני גם חושבת שזה אומר לסלוח לעצמך - לילדה הקטנה שהיתה חסרת אונים מול כח עצום וגדול שאמור היה להגן עליה ולאהוב אותה, ובמקום זאת התעלל בה והתעמר בה... זו עבודה קשה.. עבודה סיזיפית פעמים רבות... מילימטר של צעד קדימה ושני צעדים אחורה.. אולם יש בך כוחות ויש לך את האמת שלך... אני מדברת מתוך מקום שגם הייתי בו... וביום שלמדתי לסלוח (אמא שלי נפטרה מזמן...) ולשחרר אותה, ולמדתי מהי חמלה (משום שאמא שלי לא ידעה אחרת), זהו היום בו מצאתי כוחות להתמודד עם הכל... אז כן, זו עבודה קשה... אבל כל עבודה קשה, שכרה בצידה ואין ספק ששכרך הוא גדול ביום שבו תלמדי לסלוח ולמחול על העבר..
הודיה, אני לא מסכימה עם האמירה שלך לגימל, להפיל את עצמה על מישהו אחר... אני חושבת שגימל התכוונה לרצון שלה להיות נשואה עם ילדים בכדי שיהיה לה עבור מי ומה להחלים, משום שכרגע היא בודדה... היא לא מבקשת להפיל את עצמה על הבעל, היא מבקשת סיבה כדי לקום כל בוקר ולחיות את החיים...
גברת פלפלת
הי גימל,
כתבת שאת לא מבינה איך אני לא מודה על זה שיש לי בעל וילדים. איך אני לא מבינה שזכיתי.
ובכן, לא זכיתי. אני פעלתי בכיוון הזה. זה לא בא מעצמו. הכרתי את בעלי עוד כשהיינו בצבא. כבר אז חיפשתי זוגיות טובה ומערכת יחסים יציבה והיה לי ברור שיהיו לי ילדים. האמת, תמיד חשבתי שיהיו לי 4 ילדים אבל כרגע נראה לי שאסתפק ב-3. זה בכלל לא מובן מאליו שיש לי את זה. אני עבדתי מאד קשה בשביל להשיג את זה. הייתי מאד מוכוונת לכיוון ואני מודה שהתברכתי בילדים מדהימים. הם כלכך חכמים, כלכך יפים וכלכך מיוחדים. ובתור אחת שעבדה בחינוך המיוחד אני בהחלט יודעת להעריך את מה שיש לי. אבל זה לא בא בקלות. ללדת 3 ילדים תוך כדי שגרת החיים, תוך כדי עבודה, תוך כדי חרדות שהולכות ומחמירות זה מאד קשה.
אני חושבת שאת מציירת לך בראש איזו שהיא תמונה של אידיליה - בעל וילדים, הכל נהדר ונפלא. במציאות, זה לא ככה! היחסים עם בעלי הם מאד מורכבים. למרות שאני סובלת מחרדות כלכך הרבה שנים הוא מעולם לא תמך בי, מעולם לא ניסה לעזור לי. להיפך, הוא המשיך להתנהג כאילו הכל כרגיל. כאילו אני לא סובלת. בתחילת הדיכאון שלי, כשפתאום לחיות הפך להיות דבר שאינו מובן מאליו, הוא המשיך להתנהג כרגיל ובכלל לא תמך. עברתי איתו המון דברים ורק בתקופה האחרונה יש שיפור משמעותי ביחסים בינינו. הוא הפך להיות מעורב ושותף. הוא מתעניין במה שעובר עלי, אכפת לו ואני מרגישה שהוא אוהב אותי. זה בכלל לא מובן מאליו בשבילי. חטפתי ממנו המון סטירות לחי וכמו שכבר כתבתי לך, היו לי המון משברים שהרגשתי מאד מאד בודדה למרות שאני נשואה.
אני חושבת שכל עוד תמשיכי להיות שבויה בתוך האשליה שאם יהיה לך בעל וילדים כל הקושי יעלם, לא תצליחי באמת למצוא זוגיות.
כתבת שיש לך חברים טובים בעבודה. זה יכול להיות מאד משמעותי. החברים שלך שותפים במה שעובר עליך? ומה לגבי משפחה?
כתבת שזה מאד מעייף החרדות האלה. שאת רוצה לצאת ולבלות. אני מאד מבינה אותך. את רואה, יש לי בעל וילדים ואני באותו מקום כמוך. גם אני עייפה מהחרדות. גם אני סובלת וגם אני רוצה לצאת ולבלות. מה שבטוח מבחינתי זה שלשבת ולחכות שהחרדות יעלמו לא עובד. חייבים לטפל בזה ולעבוד ולהתאמן כי זה לא עובר מלבד. אני חוויתי חוסר הצלחה עם התרופות ואני גם יודעת שהתרופות אינן פותרות את הבעיה אלא אמורות לעזור רק עם הסימפטומים. לדעתי, רק טיפול ועבודה פנימית, חיזוק הנפש ומציאת דרך לעזור לעצמי יכולים לעזור.
אורית זאבי יוגב
פלפלת יקרה.
אני רוצה לכתוב לך כמה דברים שהם יותר תובעניים ואני מקווה שאת מוכנה. אם לא: דלגי.
אני יותר ממבינה מה עברת ואין לי ספק שחווית גינהום ופחד עז. אם יתאים לך קראי את ספרי "רדו ממני" בו מתוארים סיפורי חיים של ילדים ונוער ויחסיהם המשפחתיים, שהובילו אותם להתמכר לאוכל כמעט עד מוות.
אינני מפחיתה כהוא זה בסבל שעברת ובכל זאת.
לא רק סבל ראית בחייך הצעירים. בורכת בהרבה כשרונות וכישורים שהביאו להרבה חוויות של הצלחה:
הצלחת להיות מצטיינת בלימודים (לא כל אחד יכול גם אלו שמאוד מתאמצים). הצלחת להיות בעלת חברים (גם לכך הרבה היו מיחלים) ולהעשיר את עצמך בחוגים (שלא כולם היו עומדים בהם...).
את אמא נהדרת היום : מחבקת, מנשקת וזה המון.....יותר מהמון....
אני רוצה לאמר לך משהו או במקרה הזה לכתוב לך: את משתמשת בטרמינולוגיה, במילים מאוד קשות והתוצאיה היא שאת מאמינה במה שאת אומרת וכאן טמון האסון:
הנפש שלי מרוסקת, הזהות מחוקה, עד שלא אהיה בריאה לא אוכל לקום עם הילדים. כל זה אינו נכון ווחבל שאת מכניסה את זה לראש שלך.
את עדיין עומדת על רגליייך, מתבטאת, חושבת, יש לך פאנטזיה ברורה איך לגדל את ילדייך.
את חושבת בשחור לבן: עד שלא תהיי בריאה לא תקומי בבוקר לילדייך. למה?
הצעתי לך , התחילי בקטן. כל יום כבשי יעד אחר קטן ככל שיהיה. קומי בבוקר בכדי להלביש חולצה לילד או לצחצח איתו שיניים או אפילו לשבת לידם בזמן הארוחה. ככל שאת מתחפרת יותר במיטה את רוכשת לעצמך מסלול נוירולוגי במוח של בריחה ואם את לא תוציאי את עצמך ממנו אף אחד לא יעשה זאת בשבילך. חבל על השנים היפות שלך כאמא לילדים קטנים.
ברכי את עצמך על כל הצלחה זעירה. פני למטפל נמרץ מכיל אבל דרשני שלא יאפשר לך לשקוע ואל תוותרי לעצמך.
את מוזמנת לכתוב על כל צעד כאן ואנחנו נלווה אותך במלא האהבה.
אורית
גימל
היי רקון,קלעת בדיוק למה שהתכוונתי,ותודה על החידוד. כמובן שאני לא מחפשת בן זוג כדי להתלות בו,אני מחפשת לבנות משפחה כדי להיות מאושרת ושתהיה לי סיבה לקום בבוקר ושהילדים שלי יגרמו לי אושר ומהות בחיים שאוכל להפסיק להתמקד בחרדות ולהמשיך בחיים נורמלים ומאושרים,זו כל מטרתי בחיים! אז תודה לך...
גימל
פלפלת,שוב כנראה לי הייתי ממש ברורה.לא התכוונתי שלא פעלת ועשית למען הקמת המשפחה שלך ולא התכוונתי שזה קל,להפך. מי כמוני יודעת כמה זה קשה להגיע למצב הזה ולהקים משפחה וללדת ילדים.להיות אמא נראה לי העבודה הכי קשה שיש והכי מאתגרת אבל גם הכי מתגמלת והכי גורמת לאושר שיש! כוונתי הייתה שאת צריכה להודות שהצלחת לפעול ולהגיע למצב הזה,ולא לוותר ולברוח כמוני בגלל החרדות והפחד
יש לך 3 ילדים מושלמים כפי שכתבת,ויש לך המון על מה להודות על כך יום יום,שיש לך נקודות של אושר בחיים,ומי חוץ מהילדים גורם באמת אושר ואהבה אמיתית? ברור לי שעברת עם בעלך משברים לא קלים הרי כל מי שלא חווה חרדה בחייו לעולם לא יוכל להבין מה קורה שם באמת..."אולי את משחקת אותה,לא יכול להיות שרע לך כל הזמן,תקומי תתגברי תחייכי" ועוד כל מיני ציטוטים והמלצות של זרים שלא יבינו זאת לעולם.
אבל טוב לדעת שעכשיו טוב לכם והוא תומך ועוזר וזה המון! מספיק שהוא עוזר לך לתפקד עם הילדים ובבית,זה עולם ומלואו
אז זו הייתה כוונתי,שעם כל המצב בלא פשוט שלנו צריך להסתכל על נקודות האור ועל הדברים היפים בחיים,ויש הרבה כאלה. ופשוט לומר עליהם תודה ולא לקבל אותם כמובן מאליו,כי הכל מתנות שקיבלנו,ותכלס הגענו לעולם בלי כלום וכל מה שהצלחנו להשיג זה מתנות מאלוהים.
מקווה שיהיה טוב יותר לכולנו בקרוב,ושנזכה להיות מאושרים באמת!!
אורית זאבי יוגב
לגימל ופלפלת היקרות.
ויקטור פרנקל כתב פעם שמי שמקבל מכה באצבע הקטנה של הרגל ומרגיש שכולו מתהפך בכאב איננו חושב באותו הרגע על כאבו של זה אשר כרתו לו את הרגל.
כאב הוא כאב וכאשר הוא תוקף הוא מערפל את כל החושים ואיננו מאפשר לנו לראות שום דבר בבהירות.
אנחנו מנסים לתת משמעות וסיבה לסבל שלנו אבל האמת היא שתמיד קיים זה שנסיבות חיו קשות משלנו והפלא ופלא הוא כלל וכלל איננו סובל.
הבודהיזם בכלל מנסה ללמד אותנו שהסבל הוא בעיקר טמון בראש שלנו ובאיך שאנחנו רואים את הדברים.
פלפלת. את קוראת עכשיו ספר מדהים בנושא.מה זה עושה לך?, מה את לומדת ממנו?
גימל יקרה...הכל עוד פתוח. אני מקווה שיהיה מזור לחרדותיייך ותוכלי לבנות משפחה כמו זאת שאת חולמת עליה. מה דעתך להתחיל להתנדב?
ובינתיים, שיהיה לכולם שבוע רגוע עם הרבה הפתעות חיוביות.
שלכם
אורית
גברת פלפלת
בוקר טוב ושבוע טוב.
אורית, גימל וגם רקון, אני חייבת קודם כל להודות לכן על התגובות והיחס. זה פשוט לא מובן מאליו בשבילי ואני מרגישה שמאז שהתחלתי לכתוב כאן בפורום משהו נפתח בי. פתאום אני מרגישה שיש שם בחוץ אנשים שמבינים לליבי. אנשים שלא מכירים אותי בכלל ואני לא מכירה אותם בכלל (אפילו לא בשמם). והם מבינים אותי יותר ממה שהמשפחה שלי מבינה אותי.
משפחה הייתה עבורי מאז ומתמיד ערך עליון. האמנתי ואני עדיין מאמינה שאנחנו בני האדם יצורים חברתיים שאמורים לחיות במשפחות. אמורים לאהוב אחד את השני, לתמוך אחד בשני ולהוות קבוצת שייכות משמעותית שממנה כל פרט יכול ללכת ולצמוח בעצמו למקומות שלו. המשפחה הגרעינית שלי לא הייתה, כך מסתבר לי, שום דבר מכל הדברים האלה. הניפוץ של האשליה הזאת היה קשה עבורי עד מאד.
צודקת אורית בכך שאני נוטה להשתמש באמירות קשות ואכן בצורת שחור ולבן - אם... אז... אם אהיה בריאה אז אוכל לקום לילדים שלי ולא שנייה אחת לפני זה. באופי שלי אני אדם מעמיק מאד. שום דבר אינו עובר לידי וכל דבר הוא בעל משמעות. כל הבעה בפנים, כל אינטונציה, כל תנועה. אכן עלי ללמוד לשחרר. לפני כמה שבועות קיבלתי משימה לנסות להיות שטחית. לראות סדרות טפשיות ולקרוא מדורי רכילות. זו הייתה משימה קשה עבורי אבל אני חייבת ללמוד להציב גבולות ולא להגיע למקומות כלכך עמוקים. כך גם עם הביטויים הקשים שאני משתמשת בהם שהרגשתי שאני חייבת אותם כדי להביע את הכאב הגדול שדקר לי בלב. אבל הרעיון למתן את הביטויים הוא רעיון מצויין. איני חייבת לומר שננעצה לי סכין בלב. אני יכולה להגיד פשוט שאני עצובה...
בשבוע האחרון, בעצת חברה (היחידה שעוד שומרת איתי על קשר) בניתי לו"ז יומי ברור שמארגן לי את היום. אני קמה בבוקר, מסדרת את המיטה, מחליפה בגדים ומארגנת את הילדים. אני מכניסה מדיח ומנקה את המטבח (זה אף פעם לא נגמר...) ויושבת מעט על המחשב. אחרי זה אני הולכת לתפור (למדתי תפירה בתור תחביב והיום אני תופרת לעצמי ולילדים את הבגדים). אני אמורה להכניס בלו"ז גם בישול וגם יציאה של 5 דקות החוצה מחוץ לבית. עמדתי בזה יפה כל השבוע. אני עובדת גם על הבקשה של הבת שלי שאביא אותה לגן. בימי שישי בעלי מביא את הילדות לגן והחלטתי שאתחיל לנסות להגיע איתה לגן בימי שישי יחד עם בעלי. שבוע שעבר רק יצאתי ללוות אותם וביום שישי האחרון נסעתי איתם באוטו. לא יצאתי מהאוטו אבל נסעתי איתן ונתתי להן חיבוק ונשיקה לפני שהן רצו בשמחה לגן (איזה מתוקות!). אתמול (שבת) יצאתי עם הבן שלי לחצר כדי לספר אותו. זה לקח לפחות 10 דקות ולא פחדתי להיות בחוץ. השבוע אנסה לצאת לבד לחצר ליותר מ-5 דקות. החרדות עדיין כאן. כל הזמן. אבל אני לומדת לחיות איתן ולא לפחד מהן.
התחלתי לקרוא על בודהיזם אחרי שבעלי אמר שאני חייבת לשנות משהו בתפיסת החיים שלי. משהו בצורת החיים שלי. וכמובן שהעניין המרכזי שהבודהיזם מדבר עליו הוא התמודדות עם סבל שזה תמצית החרדה. אז מאד התחברתי לזה. ראיתי ביוטיוב כמה הנחיות למדיטציות והתחלתי לעשות (אני משתדלת להתאמן כל יום אפילו רק כמה דקות). הבודהיזם מדבר כל הזמן על ההיאחזות בסבל. זה שיש סבל זה משהו שאי אפשר להעלים אותו. יש סבל, יש כאב, יש פחד. הם קיימים. הרי לא ניתן לעשות שום דבר עם העובדה שיום אחד נמות. והמחשבה הזאת היא מחשבה קשה שמעוררת סבל. עכשיו יש אפשרות להיאחז בסבל ולחיות אותו כל הזמן מחדש או אפשרות לשחרר את ההיאחזות. לתת לסבל לבוא אבל גם ללכת. לקבל את עצמי עם כל הקשיים שלי ולהמשיך הלאה. שחרור מהאחיזה בסבל יביא את תחושת השחרור שכולם כלכך רוצים. ובשביל זה צריך לעשות מדיטציות ובעיקר להתאמן. צריך לאמן את השכל שלנו לשחרר את המחשבות. לתת להן לבוא, להיות ולהמשיך הלאה. עד עכשיו, מאז שהתחלתי, זה מאד עזר. זה נותן לי כוח ונותן לי להרגיש רגועה אפילו אם זה לכמה רגעים. אני מנסה לצרוב במוח את התחושה הנעימה הזאת של הרוגע שמתפשט לי בגוף ולחזק אותה ואז כשיש חרדה להזכיר לגוף שלי שאני לא חייבת להיות "תקועה" עם החרדה. אני יכולה לתת לה לעבור ואז להרגיש את אותה הרגשה נעימה של רוגע. יש לי עוד דרך ארוכה. אני עדיין תקועה עם המון מחשבות בראש אבל יש לי התחלה ויש לי על מה לעבוד ועל מה להתאמן וזה נותן לי המון תקווה.
רציתי לשתף אותכם במשהו שהתחלתי לעשות בתקופה שהייתי בשיא הדיכאון ולא יצאתי מהמיטה בכלל. הייתי אז כל היום על המחשב, ראיתי סרטים, ויום אחד נתקלתי ביוטיוב במשהו שנקרא zentangle. זו שיטת ציור מדהימה. למדתי אותה דרך האינטרנט נורא בקלות והתחלתי לצייר. אף פעם לא ציירתי ותמיד תפסתי את עצמי כאחת שלא יודעת לצייר. ופתאום הצלחתי לצייר. זה נתן לי המון כוח וזה היה אחד הדברים שעזרו לי לעמוד על הרגליים ואפילו לצאת מהמיטה. אני מצרפת קישור לציורים שלי ששמתי באתר פליקר:
http://www.flickr.com/photos/netomela/
זו שיטת ציור פשוטה עם כללים מאד ברורים וקלים ללמידה ואי אפשר לטעות. אי אפשר לא להצליח. לא עומדים מול דף לבן וריק ולא יודעים מה לצייר. מי שזה מעניין אותו אני יכולה להפנות לכמה אתרים טובים. התחילו לחקור את הציורים האלה וראו שהם עוזרים לרגיעה ואפילו לדיכאון (ואני יכולה להעיד). אפילו הילדים שלי למדו לצייר את זה מרוב שזה קל ופשוט.
מאחלת לכולנו שבוע טוב ונעים
ושוב תודה על כל התגובות והתמיכה
אמא7
פלפלת היקרה שבוע טוב.
כאב לי לקרוא את דבריך. זה באמת לא פשוט ולא קל. ניסית הרבה, נפלת הרבה. התייאשת.
את צודקת בכך שאין שיטה שהיא שיטת מליון הדולר שמתאימה לכולם אך לכל אחד יש את הדרך שלו והמסלול שלו ואני חושבת שזה פחות משנה באיזו שיטה תבחרי אלא החשיבות היא בכך שתבחרי את זו שמדברת אליך ותתנסי, תתמידי, תתני צ'אנס.
אנחנו בני אדם, קמים, נופלים ושוב קמים. כל נפילה היא שיעור פרטי, מכל דבר אפשר להרוויח וללמוד, גם מהמצב שלך עכשיו. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים את תוכלי לחזק אנשים שיהיו במצבך? את תהיי זו שתבין אותם ותפלס להם את הדרך?
אל תתייאשי! החיים דינאמיים, אנחנו משתנים. מה שהיה נכון אתמול לא בהכרח נכון היום. אתמול היה קשה, אולי היום או מחר יהיה יותר קל. העיקר לנסות, להמשיך, לא להתייאש. לא לוותר, לא להרים ידיים בכל מחיר. להכניס שמחה לחיים בכל מחיר.
בעזרת ה', תעשי ותצליחי
חיבוק גדול והרבה כוחות!!!
ולגימל היקרה, מאחלת לך למצוא זוגיות טובה ואמיתית במהרה, תוך טיפול בכל מה שמפריע לך אצלך. זה הזמן !!!
אמא7
ולגימל , עוד משהו קטן. גם אני לא מסכימה עם האמירה של הודיה.
כל אדם שנישא לאחר יש לו על מה לעבוד ומה לתקן. זה אומר שהוא נופל עליו? עוד לא הזמינו אותי לאף חתונה של מלאכים. כך שאני מקווה שלמרות הקושי שבו את נתונה כרגע, תצליחי למצוא את בן זוגך ולהקים בית חם ואוהב.
בהצלחה!!!
ורד נ.
גב' פלפלת שלום
קראתי את מה שאת כותבת וגם אני סובלת מחרדות כבר יותר מ10 שנים וכמוך גם אני סבלתי מכל התופעות ולא יכולתי יעשות שום דבר בבית
וגם בעלי תמך ועזר לי (עד היום) ולקח לי שנה להבין מה יש לי הייתי הולכת לעבודה דבר שהחזיק אותי וכשהגעתי הביתה הייתי ישר נכנס למיטה למפלט שלי , התחלתי בטיפול תרופתי שעזר ועוזר לי עד היום לתפקד כמו שצריך. לפי דעתי כדאי לך להתחיל בטיפול תרופתי להחזיר אותך למסלול אני לוקחת כדורים בשם צ'יפרלקס. דבר שהעמיד אותי על הרגלים. בהצלחה.
גברת פלפלת
שלום ורד,
לצערי הניסיון שלי עם ציפרלקס לא היה מוצלח. בהתחלה סבלתי מאד מתופעות לוואי וגם כשהגוף התרגל לא היה בכלל שיפור. כשניסינו להעלות מעט את המינון זה גרם לחרדות הרבה יותר קשות. מכיוון שהפרעות השינה שלי הפכו להיות ממש בלתי נסבלות יחד עם החרדות הקשות והדיכאון הפסיכיאטר החליף לי את הכדורים למירו שתופעות הלוואי שלו זה עייפות. זה אמנם עזר קצת לישון אבל לצערי גם הכדור הזה לא עזר לי בכלל. יכולתי להמשיך ולהמשיך עם הכדורים. הפסיכיאטר ניסה להגיד לי שכדאי להמשיך לחפש כדור אחר אבל אני לא יכולתי לשאת יותר את הכאב והקושי. החרדות היו פשוט בלתי נסבלות ואחרי יותר מ-3 חודשים של טיפול תרופתי בשילוב של פעמיים בשבוע שיחות - נשארתי באותו מקום.
היום אני בלי כדורים בכלל כבר לפחות 3 חודשים ובשבועיים האחרונים המצב שלי ממש השתפר.
אני באמת מאמינה שלכל אדם יש את הדרך שלו ואת הטיפול המתאים לו ואני שמחה שמצאת משהו שעוזר לך. הלוואי והייתי יכולה לקחת כדור קסם שהיה מחזיר אותי לתפקוד אבל אני מתקשה להאמין שבאמת יש כזה. כתבת שהכדור העמיד אותך על הרגליים. מה יקרה אם תפסיקי לקחת את הכדור? האם את לא סובלת מחרדות היום בכלל? מה זה אומר שאת "על הרגליים"?
גימל
היי,גם לי היה נסיון מר עם הציפרלקס,הרגשתי זוועה גם תופעות לוואי וגם חרדות קשות
גם עם לוסטרל היה לי רע מאוד וגם עם ויפאקס
הכדור היחיד שעוזר לי הוא פקסט,שהפסקתי לפני חצי שנה,ניסיתי כדורים אחרים,סבלתי זוועות ועכשיו אני חוזרת אליו ומקווה לטוב בע"ה
התחלתי גם טיפול עם אלפא סטים - אתם יכולים לקרוא על זה באתר שלהם - לא יודעת אם מותר לפרסם פה דברים - זה טיפול שמתנגד לכדורים ומדבר על כל הרע ותופעות הלוואי שהם עושים,פה מדובר בטיפול בגלי המוח ויש עדויות טובות,אז אני התחלתי לנסות לפני יומיים ונקווה לטוב
בהצלחה לכולנו ורק טוב!!
ורד נ.
היי גברת פלפלת.
האמת כשאני מפסיקה את הכדורים אחרי זמן מה החרדה שוב חוזרת , והאמת אני מפחדת להתמודד מול התקפי החרדה .אולי אני לא חזקה מפסיק ללא הכדורים, מה שאני עושה עוסקת בדברים שאני אוהבת וזה מסיח את הדעת ולפי דעתי הנפש אומרת לך תתיחסי גם אלי תעשי דברים שאת אוהבת לא רק דברים שאת מוכרחה כמו טיפול בילדים ובבית , ואני לקחתי בעל חיים חתול הביתה, שזה נהדר.
שמעתי גם כן על טיפול בגלי מוח , אולי לאחר טיפול ממושך יותר של גימל אשמח לשמוע תגובות ולנסות גם כן.
בכל מקרה אני מאחלת לך בהצלחה ועוזר מאד לדבר על זה ולדעת שאת לא לבד ,לא שזה עוזר ב-100% אבל עצם הידיעה שיש עוד כאלה שסובלים גם כן מחרדות זה עוזר.
בצלחה.
אאיילת22
אני אמנם חדשה באתר
אבל יש לי נסיון רב עם חרדות !!
מימה שאני קוראת, זה בוח מה שכולנו חווים. גם לאבא שלי היה את החרדות , הוא יצא מזה!!!3
אין חכם כבעל בנסיון. הוא אמר לי שהוא ייצא מזה רק אחרי שאמא שלו קיבלה אירוע מוחי. רק אחרי שלא היה לו ברירה אלא להיות חזק בכל כוחו.
הוא אומר לי הפתרון: הוא להתמודד עם בחרדה
ומה שאני מנסה כנראה שלא מספיק
אני מפחדת ממנהה!!! מפחדת נורא. היא משתיקה אותי. אבל לא יקרה לנו כלום, אז הרגיש דפיקות לב אז נרגיש שאנחנו עומדים למות זו הדרך הנכונה לצאת מזה.
הייתי שמחה אם היינו עושות קבוצה בוואצפ חיזוקים למי שסובל מחרדה.. ואפילו ניפפגשים מתישהו..
מי שמעוניין אני ישמח לייעץ לתמוך ולצאת מהחרדה בעזרת השם!!!!! לא קורה חום הכל בראש, כנו שכמה כתבו פה, תנו לו לעבור... תעו לו לבוא... בסדר בוא בא.. לא נעים לא נחמד אבל לא קורה כלום! הכי חשוב לא לברוח.
אימור26
היי הייתי מציעה לך, עד כמה שזה קשה, לנסות להיות מעט יותר אקטיבית ואולי למצוא תחביבים חדשים מרגיעים שיעשו לך טוב, אולי אפילו תנסי דמיון מודרך או יוגה בשביל קצת לצאת מזה. אני גם נמצאת עכשיו בתקופה קשה ויש ימים יותר טובים ויש פחות. אבל הדאגות לא עוזבות אותי. אני מוצאת במחשב מפלט מרגיע מאד שעונה לי על כל השאלות והתחושות. אני מנסה להתחיל לנסות לטפל באגרופוביה שלי אבל זה לא קל. במיוחד עכשיו שהייתי חולה בחג וכל הזמן חוזרות לי מחשבות רעות מהתקופה. אבל אני מנסה להתגבר. מקווה שגם את תצליחי!
אאיילת22
גם לי יש בעיותאגרופיבה כמה זה קשה- אבל חייבים לעבוד על עצמנו.
אנונימי 64
רציתי לשתף אתכם בטכניקה מסוימת שנעזרתי בה בהצלחה וזה לנסות לאתגר את המחשבה מה היה קורה אם באופן פתאומי היה נעלם לי הזיכרון. פוף. אין עבר. מעולם לא היה כלום. לא צער. לא סבל. כלום. מה אז? איך נראה לכם שתתנהגו עכשיו? איך יראה לכם בבוקר שבאופן לא ברור אתם לא קמים, או לא עושים, או כל התנהגות ש(פתאום) אין לה את ה"תמיכה" של העבר? זה יופי של תרגיל ושווה לנסות אותו (שזה אומר לא רק לקרוא כאן ולהנהן בראש אלא באמת לנסות ולעשות - זה רק תרגיל מחשבתי - אל פחד) אמרה לי פעם מטופלת שהיא לא אדם שלם כי יש לה בעיה שלוקחת ממנה חלק, (קשה לעבוד אם מסר כזה שאומר שיש חלק פגוע או חסר אז עשיתי לה "טריק" ) במקום זה "הסברתי" לה שבעצם היא אדם שלם שיש לה גם תוספת !! של בעיה (כי יותר קל להגיד לבעיה "קישטה" מאשר לנסות למלא חסר) ואז עבדנו על "פינוי" הבעיה. כאן אנחנו "פשוט" מוחקים את העבר, את הבעיה ומתרגלים התנהגות חדשה (וזה עובד בענק). עידן
אורית זאבי יוגב
הי פלפלת. מה שלומך?, האם את מרגישה טוב יותר? קראתי שוב את מה שכתבת וחשבתי על כך שכנראה יש בך הרבה מאוד כוחות. מאחר והצלחת לתפקד, ליצור קשר זוגי ולבנות משפחה על אף ולמרות הדברים שעברת עם אימך. מדוע דווקא הגילוי הזה גרם לך לחוסר אמונה בעצמך?, לגבי האחים שלך....האם יכול להיות שגם הם עברו דברים דומים לשלך ולכן חוששים להתעמת עם הכאב שלך שמא גם מהם יצא משהו?