הי,

יש הבדל מהותי בין דיכאון להפרעת אישיות גבולית. מה שנכון הוא שהרבה פעמים אנשים עם הפרעת אישיות גבולית סובלים גם מדיכאון. אבל אז הדיכאון הוא תוצר של הקשיים הנובעים מההפרעה באישיות. זאת אומרת שקשיי ההסתגלות, החרדות, חוסר היציבות הרגשית - כל אלה מאפיינים של הפרעת אישיות וכשחיים עם קשיים אלה לאורך שנים, זה יכול להוביל לדיכאון. 

שירי

הפרעת אישיות גבולית היא דפוס התנהגותי, רגשי ומחשבתי שמלווה את האדם כל חייו. זה מתבטא בחוסר יציבות רגשית, חרדת נטישה, תחושת ריקנות, יחסים סוערים ולא יציבים עם אנשים אחרים, התפרצויות כעס, לפעמים גם מלווה בנסיונות אובדניים ובקשיי שליטה (למשל בולימיה, התמכרויות, יחסי מין חסרי שיפוט). כמובן שאף אחד לא עונה בדיוק על כל הקריטריונים, אבל מי שסובל מההפרעה הזאת בטח יזהה את עצמו בחלק גדול מהסימפטומים.

זה עוזר לך?

שירי

הפסיכיאטרית שלי איבחנה אותי כחולת דיכאון כניראה כי לא יכולתי להגיד לה מה היה איתי בילדות כי אני כמעט לא זוכרת המון דברים מה שקרה לי בילדות. כלומר גם לא ממש היה לי ילדות. עכשיו בגלל זה אני נוטה לקנות דברים שהם לטינוקות או ילדים כי לי לא היה את זה, זה לא ממש מפריעה לי בחיים כי לרוב זה מתבטא בשמפואים או סבונים או דברים שלרוב אני מחביא מאנשים כדי ששאר העולם לא יחשוב שאני ילדותית. מאז שאני ראיתי את הסרט "נערה בהפרעה" אני ממש סמתי לב שאני מעוד מעוד מעוד מזדהה עם הפרסונאז' העיקרי. הנערה עם הפרעה גבולית. 

אני תמיד הייתי ילדה לא ממש שמחה. בגיליים 14 היו מספר ניסיונות התעבדות תרופתיים שכמובן לא עבדו כי אז לא ידעתי בכלל כלום על פרמקולוגיה, ועכשיו אני ממש צוחקת על עצמי שעשיתי את זה בצורה זו. 

היו לי כל הזמן יציאות של זעם אבל לאחר שאני מטופלת באנטי דיכאונים אני לא כועסת כמעט. יש לי הפרעות שינה קשות כי אני יכולה לשלוט בדחפים שלי בערות אולם על המחשבות שלי בשינה קשה לשלוט והחלומות שלי מעוד הזויים.

במחינת יחסי מין אני עף פעם לא יכולה לשמור עליהם כי כל חרה שיש באולם נסחף אחרי ואני רואה האנשים אלו פרחים ולא רואה את האדן האמיתי שיש בו (למרות שזה מוזר לי כי לקלוט אנשים אני יודעת מעוד טוב...זה אפילו מפחיד כמה שטוב)

מה שכן מאפיין אותי מעוד הרגשה של אשמה עצמית, למרות שרגשות כמעט אני לא מבטא ולא מרגישה כמעט כלום. אינני רוצה להגיד שרוב היום אני במיטה, כי יש לי חיים מעוד עמוסים בלימודים ועבודה. אני לא נותנת לעצמי להתכרבל יותר מידי במיטה לפי רצון אלא אחרי שאני ישנה כל יום כ14 שעות כי כעט אני במשבר נורע עמוק. ההגיון הורג אותי, אני מבינה מה קורה לי עולם לא תמיד יכולה להשתלת על עצמי. אינני צריכה מישהו כדי להתקיים, אינני נקשרת לאנשים, גם לאחר תעונת דרכים וסדקים בכמה מקומות בגוף אינני הרגשתי כאבים. אני לא בוכה, לא מחייכת, לא עצובה, פשוט קיר לבן.

לא היכפת לי עם האבחנה נכונה או לא כי הטיפול התרופתי אכן עזר לי בכמה מהדברים אולם השתלתות על השינה ומחשבות מוזרות שעולות לי בראש אינני יכולה לשטלת.

לפעמים אני אפילו לא מבינה מה הנכון, חלום או מציאות. אבל אני מנסה לא להראות את זה כדי שלא יחשבו שאני משוגעת. 

בזמן האחרון אני גם שומעת קולות אולם לא כמו סכיזופרנים ששומעים שמדברים אליהן או משהו כזה אלא לרוב זה כאילו חברה שלי קוראת לי, אולי כי אני מצפה לזה ובעצם אינה קרא לי באותו הרגע. אני לא יכולה להגיד שהקולות שזה משהו מדוייק אלא לרוב כאשר אני מצפה לזה וניראה לי שבגלל מצבי המעורר עכשיו השכל שלי עושה כאילו באמת זה קורה ואז אני פונה לחברה שלי והיא אמרה לי שלא קרא לי. היו עוד כמה מקרים אולם זה תמיד משוייך למשהו שנראה לי שקורה. ניראה לי זה יותר הזיות ולא הלוצינאציות. ולכן אני לא מתייחסת לזה כל כך

לאחר מגילת העצמאות שרשמתי אני רוצה לשאול אותך האם הטיפול התרופתי שונה למי שיש דיכאון או למי שיש הפרעת אישיות גבולית?

חס וחליליה שאני לא מקבלת את מה שהפסיכיאטרית אמרה לי אולם נראה לי זבגלל שהטיפול לא עוזר לשינה אז זה מעלה בי ספקות

הי,

אני חושבת שהאבחנה במקרה שלך לא משנה לטיפול התרופתי. דיכאון זו מחלה ויש את התרופות שבאות להקל על הסימפטומים שלה. זאת להבדיל מהפרעת אישיות שזו לא מחלה שיש לה תרופה. אכן פעמים רבות אנשים שסובלים מהפרעת אישיות, סובלים גם מדיכאון או חרדה ואז נעזרים גם כן בתרופות. זאת אומרת שגם אם את אכן סובלת מהפרעת אישיות, הסימפטומים שיש לך הם כנראה של דיכאון ולכן זה הטיפול שהפסיכיאטירת המליצה עליו. בכל מקרה, חרדה ודיכאון מטופלים בתרופות דומות.

והכי חשוב, כל אדם הוא בפני עצמו, כך שמעבר לטיפול התרופתי "לפי הספר" צריך לעקוב איך הטיפול משפיע עליך ובשביל זה טוב שאת נמצאת במעקב פסיכיאטרי ואם יש סימפטומים שהטיפול הנוכחי לא מספיק מיטיב איתם, כדאי שתדברי איתה על זה.

שירי

תודה על ההתייחסות, זה היה לי מעוד חשוב. מזה משנה איך נקראת המחלה העיקר שהטיפול עוזר יותר. אני כבר בטיפול שנה וחצי, הוא אכן עוזר לי למתן כמה תופעות שהיו קודם. אולם אני לא יכולה להפסיק את הטיפול כי ישר המצב מחמיר.