וואוו נשמה יקרה! כל כך כל כך מכירה את התופעה הזאתי, תופעה מזעזעת! גם לי זה קורה, הרבה פעמים הגוף לא מוכן לשתף פעולה וכל השסתומים ננעלים ולא נותנים לאוכל לצאת החוצה, זה קורה כשמקיאים בתדירות גבוהה, כל כך מרגישה את הרצון לרצוח למות לפתוח את הבטן ורק שהאוכל ייצא, אני הייתי מחכה להקיא במשך שעתיים שלמות, לא הרפיתי ויהי מה... תזהרי מזה, הגוף צריך קצת להירגע מהקאה להקאה, למרות שאני הקאתי שלשום 4 פעמים ומפעם לפעם זה רק נהיה יותר קשה וגרוע... זה סטרס שהגוף מגיב. כל כך מתסכל מבינה אותך מאוד!!!!! תחושת התסכול איומה אי אפשר לסבול אותה, תעשי פעילות גופנית... איתך!

האבסורד הגדול שאנחנו בטוחות שיש לנו שליטה בכל דבר שנכנס (או יוצא...) ולגלות שבעצם השליטה לא בידיים שלנו...  הראש עסוק בלתכנן את המנה הבאה, איך היא תישרף, כמה גרם זה יוסיף לי ובסוף להבין שהראש והגוף לא משתפים פעולה בכלל. להבין שאם תכננתי משהו, לא תמיד זה יצא(תרתי ישמע)...  זהו סבל נוראי שאין לתאר. אני חושבת שכל מי שעמדה בסיטואציה דומה תוכל להזדהות איתך. ועדיין אני יכולה להגיד לך כמו שכולינה המליצה, פשוט להרגע, לתת לגוף לנוח מהבלאגן, לאכול כמות קטנה יותר כדי שלא תצטרכי להתפוצץ ואז הרצון להקיא יפחת..

מקווה שאת שאת מרגישה קצת יותר טוב...

תודה בנות. הגוף נרגע בסוף זה ברור, אני מבואסת כן עדין כל מה שתכננתי נהרס לי ברגע שבאתי במגע עם האוכל. החוסר שליטה המזעזע הזה שאני אוכלת משהו ומתכננת להוציאו והוא פשוט נעלם וצולל לו ואני נשארת עם המלאות והתסכול והחלטה לא לגעת יותר באוכל שמתגלה כחסרת בסיס ברגע שאני מגיעה איתו במגע. אני מבואסת כי רציתי להשקל על הבוקר ועכשיו לא בא לי. לא בא לי לראות שאולי עליתי איזה שהוא גרם במשקל..אתמול עייפה, מלאה ומתוסכלת עליתי למיטה בשש וחצי בערב ובכיתי בלי שליטה. בכיתי מהפחד שאבדתי את השליטה על האוכל, על הגוף, על המחשבות, על עצמי. בכיתי כי הבטן כאבה לי ורציתי שתכאב יותר ויקרה לי משהו רע מאד, בכיתי כי דמיינתי איך אני רוצחת את גופי, בכיתי כי חשבתי על איך אני לא מעזה להזיק לעצמי ואני כל כך רוצה,בכיתי על זה שאיך תוך חודשיים מאז שהתחלתי להקיא התדרדרתי להפליא... בכיתי עד שנרדמתי. והתעוררתי לי עכשיו עם כאבי בטן איומים ונזכרתי וכל הרגשות ממלאות אותי שוב. ואם היה אפשרי, הייתי נשארת לנצח במיטה בלי להכניס לגוף שלי טיפה. אבל אני צריכה לדאוג לילדי, וללכת לעבודה ויש כל הזמן מגע עם אוכל וזה לא שאני מרגישה רעב אלא שעמום!! אלוקים, עשה שלא אתפתה, שלא ארצה, שלא כל דבר שאכניס לפי, יגרום לי לתכנן את הדבר הבא.. הלוואי שיהיה לכולנו יום מוצלח!

אמן מתוקה, תדעי לך שאת לא לבד, כל תחושה, כל הרגשה שביטאת כאן היא ממש ממש תחושה שלי, חוויה שלי במחלה, גם אני חווה את זה כל הזמן, כמה מדהים לגלות שיש עוד מישהו שמרגיש כמוני... מאחלת לך יום מוצלח ונקי מקודמו, אוהבת אותך וכואבת את כאבך, שלך כולינה

היי נולדת מחדש, אני לא כותבת כאן, רק קוראת ומזדהה עם הסיפורים אבל אחרי שקראתי את הפוסט שלך הרגשתי שאני חייבת להראות לך אור בקצה המנהרה. הייתי באותו מצב שלך בדיוק לפני שנה, גם אני אמא לשניים, מדהימים, אבל מתוסכלת ברמות,כועסת על כל העולם, לא הצלחתי להנות מכלום ואיבדתי את הרצון לחיות, הייתי מפצה את עצמי בבולמוסים ואז הולכת להקיא אני מבינה אותך במה שאת עוברת עכשיו כאילו אני כתבתי את זה לפני שנה... אבל היום אני מבינה שאפשר לחיות אחרת ויש חיים חופשיים וטובים בחוץ, שנה וחצי בתוך טיפול קשה מאוד עם המון עליות וירידות ועדיין יש אבל פחות וכשמגיעה ירידה אני כבר יודעת מה עוזר לי כדי להוציא את עצמי משם ולטפס חזרה למעלה. למדתי להכיר את עצמי מחדש, מה אני אוהבת לעשות ומה לא, אחרי 16 שנה בתוך העולם החשוך הזה הבנתי שאיבדתי את עצמי לחלוטין, הבנתי שעד עכשיו חייתי את החיים כמו מכונה שעובדת על אוטומט מבלי להרגיש כלום. בסדר יום המוטרף של עבודה, בית, ילדים הכנסתי לאט לאט את עצמי, התחלתי להחיות בתוכי את מה שכבה לפני 16 שנה, התחלתי לצייר, לשמוע מוזיקה ולשיר, לעשות ספורט ופתאום היום שלי התמלא בתחושת סיפוק ומשמעות, התחלתי להנות מהילדים שלי ומבעלי ובעיקר הצלחתי לראות אושר בדברים הקטנים שקורים לנו ביום יום, זה תהליך איטי שמצריך הרבה סבלנות, שנה וחצי בתוך הטיפול ועדיין לומדת כל יום משהו חדש על עצמי זה בהחלט אפשרי רק סבלנות ועבודה קשה, פשוט לבחור בחיים ובמה שיש להם להציע לנו. את נמצאת בטיפול? אם כן אז המון סבלנות ורצון לצאת משם וזה יקרה!!! ואם לא אז מאוד מאוד ממליצה לך קודם כל זה יתן לך כוחות לרצות לצאת משם ושנית זה התהליך הכי משמעותי, טוב, מעצים שעברתי עד כה בחיים שלי. מאחלת לך המון הצלחה, אושר, סבלנות ושולחת לך הרבה הרבה חיבוקים וכוחות לנצח:)))

נינה המקסימה, את מחכימה בדברייך ומעוררת בי את הרצון לשינוי ואת התקווה שיהיה שינוי. הלוואי שיכולתי למצוא את הפנאי לעשות את הדברים שאני אוהבת ולא להרגיש מתוסכלת על כך שאני לא יכולה לעשות כלום, והכל מעצבן.. אני שמחה לשמוע שהתחלת לחיות חיים בריאים ומאושרים ומאחלת לך להמשיך כך

ישששש!! יששש! יששש! עבר לו יום והצלחתי, כן כן הצלחתי, אחרי כמה ימים מזוויעים של הקאות אינטנסיביים ונסיונות להקאה, החלטתי בבוקר בגבורה שהיום אני כן יעמוד במשימה ולא אתפתה ואוכל אלא רק מה שאני צריכה ולא אקיא (כאילו שהיה חשק בכלל לנסות) וכן עמדתי בכמעט 100% במשימה בסדר אולי אכלתי קצת יותר ממה שרציתי, אבל חברה, לא הקאתי, והרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי, הרבה בזכות העבודה על התודעה... הלוואי גם מחר, והלוואי שאעלה כבר על מסלול ההצלחה, כי הדרך קשה קשה.. בהצלחה לכולם!