אגב, חבר שלי עזב אותי כי התחברתי לעבר שלי וזה השתלט עליי. לפעמים אני בוכה ונשמעת כמו ילדה וזה חולני. אני בנאדם חולני ואני שונאת את כל האנשים האופטימיים שמסביבי כי אני לא יכולה להיות אופטימית, אני יכולה רק לנסות להיות כזאת. עמוק עמוק בפנים אני יודעת איך העולם הזה עובד ויודעת שיש אנשים שפשוט נועדו לסבול- לא כי הם סובלים מבעיות פסיכלוגיות- כי ככה זה. המשפט "כי ככה" זה המשפט הכי חכם בעולם. למה? "כי ככה"

לא מוצאת,

קראתי וקראתי והיות ואני  "חלק מהמערכת" את לא חייבת לקרוא.
 

אם בכל זאת החלטת לקרוא ראשית דעי שאהבתי את הציניות בשם המשתמש. היה קשה לקרוא את הפוסט שלך, ולא בגלל שהוא ארוך אלא בגלל התיאורים הקשים, ההתעללות וההזנחה.

אם את רוצה לשנות אפשר לחשוב ביחד על דרכים, אחת שעלתה לי אחרי שלקחתי אוויר מהתיאורים הקשים בכתבת הייתה לחשוב על הרצאה אותה תוכלי להעביר למורות ומורים במסגרת השתלמות כזו או אחרת או במסגרת לימודיהם. הרצאה מסוג זה יכולה גם להיבנות ביחד עם חברתך הפסיכולוגית החינוכית ותוצג אח"כ לאנשי מקצוע שילמדו טוב יותר לשים לב איפה שאנחנו פחות שמים לב. רעיון שלישי ואחרון היה לפתוח אתר או קבוצה פה באתר ולקדם אותו בפורומים ואתרים של ילדים ובני נוער שידעו שהם יכולים לשתף.
אם תרצי להגיב אקרא

הדברים שכתבת נגעו בנשמתי .הרגשתי אותם . והגעתי איתך לאותה מסקנה . למזלי אני מורה ואוכל לנסות למנוע או להפחית נזקים. הדברים שכתבת נגעו בנפשי. והגעתי איתך לאותה מסקנה למזלי אני מורה ויש לי אפשרות לנסות לעזור אני נשבעת לנסות לקים את ההצואה של הילדה הקטנה שבך. ומקוה שהיא עדין לא מתה לגמרי .היא נשמעת מוכה ופצועה אך כל התארים החיים מלאי הרגש מעידים להרגשתי על חיות. היא מסוגלת לקום שוב ולעשות מה שלא עשתה לעזור להצמיח ולצמוח.

היי טל,

אין לי בעיה עם המערכת מעצם היותה מערכת. יש לי בעיה עם איך שהמערכת התנהלה בזמנו ועם הממצאים שקיבלתי, שלעניות דעתי לא מראים על שום שינוי בגישה.

למעשה, אני רואה חשיבות מאוד גדולה במערכת- וזאת הסיבה שבגללה כה חשוב לי שיעשה בה שינוי מהותי.

חשוב לי לציין, שכל מה שכתבתי נכתב מתוכי, בלי הגהה, בלי ניסיון לנסח את הדברים מבחינה לשונית- ואם תינתן לי הזכות לעמוד בפני קהל של מורים ומורות אני מאמינה שאוכל להעביר אותו באופן מקצועי ולקחת את ההשליחות הזאת עד הסוף, וגם אם זה לא יצא לפועל, אני רוצה לדעת שניסיתי. אני התאכזבתי כל כך הרבה בחיי ששום דבר לא יפיל אותי. 

אני אשמח מאוד אם תוכלי להפגיש אותי מול הגורמים שיאפשרו לי לעשות זאת על מנת לבחון את האפשרות הזאת.

אני חושבת שזה מאוד חשוב לפתוח פורום, לקדם אותו בבית הספר ולגרום לשינוי של התפיסה שמונעת מילדים שלא עונים לקריטריונים להרגיש שיש להם את "הזכות" להתלונן..

בנוסף לכל, אני חושבת שמערכת החינוך מקדמת את ערכי המשפחה וגורמת לילדים להרגיש שאם הם לא מאמינים בערכי המשפחה אז הם עוף זר ואולי אפילו ילדים רעים. למה? כי צריך לכבד את אמא ואבא לא משנה מה. המשפט "כבד את אביך ואת אמך" והגישה השטחית על פיה כל דמות בוגרת היא דמות מחנכת - הן היסוד לכל הרוע שילדים חוווים. בגלל המשפט הזה והערכים שהוא מייצג יש לגיטימציה להתעללות מתמשכת בחסרי ישע שלא מבינים שבעצם לא מחנכים אותם אלא רוצחים את הנשמה שלהם. "כבד את אביך ואת אמך" הוא לא משפט שכל ילד יכול לאמץ והוא לא משפט שכל ילד צריך לאמץ.  

במקום להעביר שיעורי חינוך, שמתבססים על ההנחה העיוורת שלכל ילד יש משפחה תומכת, מוטב להעביר שיעורי חינוך שמכנים לילדים כושר שיפוט משלהם, ושמקנים להם כוח לספר מה עובר עליהם. 

ילדים צריכים להבין שהם אמורים לכבד את ההורים שלהם כל עוד הם לא גורמים להם סבל וכל עוד הם לא פוגעים בהם. הם צריכים להבין שאין שחור או לבן. שאסור לדבר עם זרים, אבל שלפעמים גם הבנאדם שהכי קרוב אליהם יכול לפגוע בהם- ילדים לא מבינים את זה, ואין פלא שהם לא מבינים את זה. אומרים להם לכבד את ההורים שלהם ושזרים הם מסוכנים. הם צריכים להבין שזה שמישהו "נותן להם משהו" לא מכנה לו את הזכות לפגוע בהם.

לא צריך לכבד הורה בכל מחיר ולא צריך לכבד אדם מבוגר רק מעצם היותו אדם מבוגר. כבוד צריך להיות דבר שאנו רוכשים לבנאדם בזכות מי שהוא ובזכות היותו אדם חיובי- כבוד הוא לא משהו שאנחנו צריכים לרכוש מתוך פחד.

אם ילד מכבד את ההורים שלו הוא צריך לדעת למה הוא מכבד אותם, בדיוק כמו שהוא צריך לדעת למה הוא מכבד את המורה שלו. 

ילדים בכיתה א' וב' לא ממש מבינים שהם חווים התעללות ולכן רוב הסיכויים הם שהם לא יפנו לפורום באינטרנט. בנוסף, הם לא יודעים לכתוב ולקרוא כמו שצריך.

עוד דבר, אני בטוחה שהורים מתוחכמים כמו שהיו לי לא יאפשרו לילד או לילדה שחווים התעללות להתלונן. אבא שלי אמר לי שאין פלא שכולם עזבו אותי ושכולם יעזבו אותי כי אני מפלצת. הוא אמר לי את זה כבר שהייתי בכיתה ג'. הגעתי למצב שאני מסתתרת מאחורי התריס בסלון ומסתכלת על הילדים במשקפת בזמן שהם אוספים עצים ללג בעומר, הם היו ילדים ואני אשמה מוכה שרוצה להרגיש ילדה ומשחקת כאילו היא ילדה. כבר אז לא הרגשתי ילדה אבל לא הבנתי את זה כי חייתי על עולם ערכים שלא היה לו שום בסיס במציאות שחוויתי. בכל מקרה, אבא שלי הלך עם אמא שלי לדבר עם המחנכת שלי ועם המנהלת כדי שהם יעשו שיחה עם הכיתה וכדי שהילדים יזמינו אותי למדורה של ל"ג בעומר. זה היה צעד גאוני, הם היו "כל כך דואגים" שזה אפילו עצבן את המחכנת והמנהלת. מי בכלל הסתכל עליי? אגב, אז גיליתי את החוזק שבי ואמרתי שאני לא רוצה ללכת למדורה שלא מזמינים אותי אליה, אבל לא זה מה שהכניס אותי, הכעיס אותי שהם מתערבים ושהם מנסים לגרום לזה שיקבלו אותי באופן מלאכותי למדורה שלא הוזמנתי אליה. הכל היה מלאכותי, תמיד. אבל אני לא יכולה להמשיך לפרט על זה כי אני אמצא את עצמי יושבת בלי לזוז. שנתיים רק כתבתי את מה שעבר עליי. אני מנסה לעצור את הצורך המתפרץ הזה כרגע. 

 בכל מקרה, אני הייתי ילדה חזקה, אבל עד איזושהי נקודה. יש איזשהו שיא שגם הבנאדם הכי חזק בעולם נשבר בו.. ולמרות שהייתי הילדה הכי חזקה בעולם נשברתי. נשברתי.  כשהייתי בת 17 הייתי שוכבת על הרצפה ומעמידה פנים שאני גמורה, שזהו, שאני כבר לא זזה.. רק כדי לגמור עם זה. ברגעים אלו ממש, אני מבינה שהיה לי כעס כלפי כל המורות שבעצם לא ראו אותי, מה שהביא לכך שהן גם לא חיבבו אותי-  אז בסופו של דבר קיבלתי את מנת חלקי מכל כיוון אפשרי.. בשום השנאתי את עצמי כשבעצם כל מה שרציתי היה שיקחו אותי משם בזמן. בזמן. היום אני בת 31 ובעצם הייתי ילדה שישבה על בור ביוב והסתכלה לשמיים ושאלה למה כולם כל כך רעים אלייי. יש אנשים שעוברים לצד השני, לצד הרע. אח שלי לדוגמא עבר לצד של אבא שלי באופן מוחלט, הוא היה ממש עבדו הנאמן.. 

עצוב שאת כל זה היה ניתן למנוע אילו רק היו שואלים אותי משהו, אילו רק היו גורמים לי להבין שאני יכולה להתלונן.. ועד היום המערכת פועלת ככה. לפי מה שאני מבינה, שום דבר לא באמת השתנה!! אולי היום יש טיפול מקצועי יותר, אבל מי רואה את "הלדים המפונקים "שרק את הטוסיק לא מנגבים להם"? אלה שההורים שלהם באים לדבר עם המנהלת והמורה? אף אחד!

זהו, כבר דיברתי על זה ועדיין היה חשוב לי להבהיר עוד כמה דברים.

תודה.

אנני- אני כל כך מעריכה את התגובה שלך ואת מידת ההבנה שלך. אם בזכות מה שכתבתי פה תוכלי להבחין בדברים שלא הבחנת בהם כל המילים האלו היו שוות את זה.

אני בטוחה שאת מורה מצויינת והלוואי ולי הייתה מורה שהייתה מנסה לראות מה עובר עליי.

לא מוצאת שם משתמש יקרה. זה מזעזע!!!!!!!!!!!!!!! אין מילים אחרות....אני שמחה לפחות על העובדה שאת יודעת שעשו לך עוול ואת קרבן של התנהגות חולנית ואכזרית. זו כבר התחלה טובה להתחיל לחשוב איך נוגעים בזה. עברת כל כך הרבה סבל, הייתי רוצה לאמר לך שלא מגיע לך לסבול יותר ושלא תתני ל"רעים" לנצח אבל אני יודעת שכרגע את חווה הרגשה של נידונה. אשמח לחשוב איתך איך להתקדם אם ניתן כרגע מהמקום הנורא הזה...

לא מוצאת יקרה
אמרת שאת נמצאת בטיפול במרכז, אני חושב שיהיה נכון להתחיל ולהתארגן דרך מרכז הסיוע, יש להם קשרים רבים בגופים שונים. במידה וזה לא נשמע לך רעיון טוב, נוכל לחשוב ביחד למי ניתן לפנות. אני בטוח שיהיו נשים רבות דוגמת אנני שיסמכו לסייע לך. וכפי שאמרתי אם לא אני כאן לעזור לך לקדם את הרעיון.
 

היי אורית, היי טל,

תודה על התגובות.

אם אני אפנה לגוף כמו מרכז הסיוע לנפגעי/ות תקיפה מינית אז אני אפעל בניגוד למטרה שאותה אני רוצה להשיג. 

האופן שבו ממפים דברים הוא שמנע ממני להרגיש שאני "ראויה" לסיוע והוא שמנע ממערכת החינוך לשים לב אלי. בעיניי לפנות למרכז לסיוע זה לתת יד לניתוח התעללולת על פי קריטריונים. אחת הסיבות שמעולם לא התלוננתי במרכז הסיוע לנפגעי/ות תקיפה מינית היא שאין לי מה לחפש שם. על פי ההגדרה של המשרד לביטחון הפנים:"תקיפה מינית – מונח כולל לכל עבירות המין. כל פעולה או אמירה שהקשרה מיני הנעשית ללא הסכמה חופשית של שני הצדדים. סוגי תקיפה מינית: אונס, מעשה סדום, ניסיון אונס, אונס קבוצתי, אונס מתמשך, גילוי עריות, מעשה והטרדה  מינית."  החשש שלי הוא שישר ישאלו אותי  "אנסו אותך?" ויתחקרו אותי בהתאם לשאלות מנחות שהשתשובות עליהן יקבעו את דרגת הפגיעה שעברתי. בשביל מה לי לעבור את זה?  אני לא יודעת להגדיר מה עברתי, אין לזה שם. צריכה להיות הגדרה אחרת למה שעברתי.

אני לא נמצאת בטיפול כרגע כי אין לי כסף ואני לא יוזמת שיחה עם פסיכיאטר מהקופת חולים כי יש לי תחושה שטיפול חדש רק יתסכל אותי יותר.

הרעין של לדבר בהשתלמות של מורים נשמע לי כמו רעיון מוצלח, אבל אני רוצה להביא לשינוי יותר גדול. כזה שיאפשר לילדים להרגיש שיש להם זכות להתלונן גם אם הם לא עונים לקריטריונים.

אני חוששת שזה יהיה הליך בירוקרטי (עד שאקבל אישור לדבר באירוע כמו השתלמות יקח זמן ויצטרך לעבור הרבה אנשים בדרך) האם כדאי לי לפנות ישירות  לועדת החינוך בכנסת? מי יכול לאשר שאני אדבר בהשתלמות של מורים? האם אפשר לתעד את זה ולשלוח את זה למישהו? אני רוצה לפרסם את מה שעברתי כי קשה לי להאמין שמישהו יעשה משהו בנידון אם זה לא יובא לידיעת הציבור. ככה אני מרגישה.

פתחתי קבוצה פרטית כדי שתוכלו לשלוח לי לשם כתובות מייל שאוכל לפנות אליהן אם יש כאלו.

אגב, היום אני מנותקת ומרגישה שאני בתהליך של להשניא את עצמי עליכם- לקחתי אדרל כי לפעמים זה חוסם אותי רגשית במידה כלשהי. כך או כך, היום אני גם לא מצליחה לבכות ולהרגיש וגם לא מצליחה לתפקד, שזה המצב הכי דפוק. במצב כזה גם אי אפשר להבין אותי, כי אני הופכת לבנאדם ראציונאלי שמדבר על הכל מהצד וכאילו מבין יותר טוב מכולם- אני בעצם מרחיקה מעצמי את הסיכוי לקבל אהדה ומנסה לקלקל לעצמי דברים שבניתי ואפילו לעורר בכם חשד שאולי מה שכתבתי לא נכון כדי שאני ארגיש חוסר אונים על זה שאתם חושבים שזה לא נכון. זה תהליך מורכב שאני מנסה להיות מודעת אליו. 

תודה.

עוד דבר, אחד הדברים שהייתי רוצה לשנות זה את הסעיף במסמך  "דין וחשבון הועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובסכנה" מדובר בדו"ח שמוגש כל כמה שנים (או כל שנה) אני לא יודעת  מי אחראי עליו היום, אבל אני יודעת שגם ב-2003 וגם ב-2006 מי שהיה אחראי עליו הוא אדם בשם פרופסור הלל שמיד. 

מדובר באדם שההבנה העמוקה שלו עוסקת בנתינה הפילנתרופית על ידי בעלי הון. כלומר שמה שהוא עושה זה למפות את הילדים והנוער בסיכון באופן סכמתי שעל פיו הם רעבים ללחם ועוד מיני הגדרות שהן למעשה סממנים חיצוניים בלבד. למעשה, ההנחה היא שרק מיתוג של הילדים האלו כחלשים וכנזקקים למזון יוביל לזה שבעלי הון ישקיעו בגופים הפרטיים שמממשלה ממנה לטיפול בילדים ונוער במצוקה. מה שאני לא מבינה זה איך מי שאחראי על הוועדה הזאת הוא לא פסיכולוג או פסיכיאטר? איך זה יכול להיות?  מה שאני לא מבינה זה איך זה שבכל הדוחות שנתקלתי בהם באינטרנט אין שום הבדל בין הסעיפים, כלומר שכל הסעיפים נראים בדיוק אותו דבר. יש סעיף שלא השתנה ועד היום נשאר כפי שהיה בעבר. זה נראה כאילו שאין שום השפעה בין ההתקדמות של התחום הפסיכולוגי והפסיכיאטרי ובין הדו"ח שקובע איזה ילדים זקוקים לסיוע. במילים אחרות- מה שבעצם קורה זה שאנשים עשירים נוטים לתרום לילדים מסכנים שאין להם אוכל ולא לילדים שלהורים שלהם יש כסף - אז כדי לגייס כסף צריך להגדיר שהוא הולך לילדים מסכנים שאין להם אוכל. זה בדיוק כמו שבתוכניות טלויזיה שהמטרה שלהם היא לגייס תרומות תמיד שמים ילדים קטנים שאין להם אוכל. לא ישימו נערה אטרקטיבית בת 17 שאבא שלה אומר לה "אני אפליק לך בטוסיק" גם כי זה מביך וגם כי זה לא מייצר את התגובה הרצוייה. הבעיה היא שאי אפשר להתייחס לזה כמו אל סרט הוליווידי ולהתאים את התכנים לפי מה שמוכר יותר ומה שמוכר פחות.

אני לא אומרת שלא צריך להשקיע בילדים רעבים וכו'- אבל לא רק בהם. אני הייתי רעבה ללחם כי הרעבתי את עצמי - כי פיתחתי בולימיה כזאת שבלעתי קצף גילוח וסבון והקאתי 24 שעות ביממה- ולא כי אני בחורה חולנית- כי החוסר אונים שהייתי צריכה להתמודד איתו גרם לי לצאת מדעתי. הצלחתי לצאת מזה אבל יש לי נזקים שאת חלקם אני לא לגמרי מבינה ואני כל החיים מנסה לרפא את עצמי.

אני יודעת מה זה רעב כי הייתי בתת משקל. רעב זאת מצוקה זמנית שאנשים סובלים ממנה אבל אני בספק אם ילד שבבית שלו יש רק תפוחי אדמה סובל יותר מילדה שאבא שלה ואח שלה מתעללים בה ואמא שלה אומרת שהיא מתגרה כשלכל זה מתווספים אלמנטים מיניים חולניים מהסוג שגורם לה לשרוט את הקיר בחדר שלה. אם היה לי אח שהיה מתנהג כמו אח אז אולי הייתי שורדת נפשית את מה שעברתי. הנזק שנגרם לי הוא נזק שגרם לי לעיוות מוחלט של המציאות כי לא היה אף אחד שיאשר לי שזה באמת מה שאני חווה.זה דפק לי כל דבר בחיים האלה ולא משנה כמה אני מבינה את התהליך שאני עוברת. יש ילדים שהגיעו ממשפחה חד הורית שלאמא שלהם לא היה כסף לקנות להם עוף, אבל המצוקה שהם עברו היא מצוקה זמנית, זה לא ידפוק להם את כל החיים. אבל זה לא משנה. מה שמשנה זה שהסעיף הזה נשאר קבוע והייתי רוצה לשנות אותו לחלוטין. אני חושבת שזה פשע להגדיר איזה ילדים הם בסיכון רק על סמך קריטריונים שאפשר לעשות עליהם קופה.. אני גם חושבת שזה משווע נפש שפסיכולוגיות מטפלות בילדים בהתאם להמלצה של המורות, הרי הן אמורות לדעת שאי אפשר לשפוט ככה מי חווה התעללות ומי לא. אולי יש משהו נוח בחוק הזה ובזה שאין לילדים כלים שיאפשרו להם לתעד את מה שעובר עליהם. כמה כבר יעלה לצייד ילד במצלמה נסתרת? זה לא יעלה הרבה. חברה שלי שהיא פסיכולוגית אמרה לי שאין מה לעשות, שאי אפשר לעזור לכולם ושהיא מטפלת בעצם במי שמפנים אליה. היא מרגישה עם זה לא בנוח אבל זאת המציאות. ואני לא מבינה למה אי אפשר לעזור לכולם? למה אי אפשר פשוט לגרום לילדים להבין שהם יכולים לתעד את מה שעובר עליהם ולהציג את זה - למה לא מיידעים אותם שיש אפשרות כזאת? אפשר לקבוע מה נחשב להתעללות שמצדיקה שיוציאו את הילד מהבית שלו ומה לא. הקוים להגדרה צריכים להיות פועל יוצא של מה שהילד עובר- וכדי לדעת את זה צריך לתת לו כלים שיאפשרו לו לחשוף את זה. לא לשנות את ההגדרה הזאת, זה כמו לאפשר את ההתעללות הזאת. 

הנה הסעיף הקבוע שאני רוצה שישתנה:

אינדיקטורים לסיכון

ילדים החיים בעוני, במצוקה כלכלית, בסביבה מסכנת וחשופים לפגיעה

על פי הנתונים 35% מהילדים שסובלים מתפקוד לקוי בבית ספר באים ממשפחות חד הוריות, מיעוטים, משפחות חרדיות

ואם כבר מדברים על תפקוד- אמא שלי פחות או יותר הכינה לי את השיעורי בית, את הבית ספר עברתי עם פרוטקציות ואמא שלי גם התיחה את זה בפני- היא אמרה לי שלא הייתה לי בגרות בלעדיה וגרמה לאבא שלי להיות הגורם שאמור לעזור לי- אבל בעצם הם אלה שהרסו אותי. היום אני מבינה שיש לי אפילו כישורים טכניים טובים, לא היה לי מושג במה אני טובה, לא קלטתי מילה ממה שאומרים. זה פגע באייקיו שלי כי הייתי בסערת רגשות, זה פגע בזיכרון שלי. מה שהרגע אני מבינה שלא תרם למצב היה זה שאח שלי כן תפקד, כי הוא היה בצד של אבא שלי ואני הייתי הקורבן- לכן אם הייתי בעייתית זה היה בגללי. אף אחד לא תאר לעצמו מה אני עוברת. אח שלי הוא פעיל למען זכויות של מיעוטים, הוא מסוג האנשים שהיו מוכנים לנסוע לעזה בשביל הפגנה- זה נוגד לחלוטין את מה שהוא עשה לי ואין קשר בין מה שהוא משדר כלפי חוץ לבין החיוץ השטני שלו כשהוא פוגע בי. 

אם רק לא הייתי בת 31 ואם רק הייתי יכולה לתעד את מה שעבר עלייי. לכן כל כך חשוב לי לעשות משהו.

שלום לך יקרה. אני בהחלט חושבת שאת נכנסת תחת הקטגוריה של "נפגעות אונס" עברת כל כך הרבה דברים שאיבדת את האמון בבני אדם. אין ל שום ספק שאם היית מגיעה למרכז לנפגעות אונס עם הסיפור הנורא ואיום הזה היית זוכה לטיפול בדיוק כמו נפגעת האונס הכי קשה. את בהחלט צודקת שצריך לשנות קריטריונים ולפעול למען ילדים ובני נוער שעוברים התעללות בבית. אני עשיתי זאת חלקית בספרי "רדו ממני" המדבר יותר על התעללות שקשורה להשמנה ומאז אני לא מפסיקה לקדם את הנושא. כנראה שיש לך שליחות בחיים האלו ואולי לא לחינם סבלת את כל מה שסבלת - יתכן ואת זו שנבחרת לפעול ולהביא שינוי אבל בשביל זה יקירה את צריכה לטפל בעצמך, להיות חזקה לגדול מן האוב ולהתחיל לגבש ממקום חזק יותר תכנית פעולה. גם אופרה ווינפרי צמחה מן המקומות הללו ורבים אחרים. אשמח לסייע לך מכאן אבל את צריכה קודם כל לחשוב איך לסייע לעצמך. מה דעתך?

כל הטיפולים השונים רק מחריפים את התסכול שלי מכמה סיבות

1. יש לי דיסוציאציה-  הרגשה לא ברורה של ניתוק מעצמי (חושבת שאני יכולה להיות מקרה טוב למחקר בנושא כי הדיסוציאציה שלי היא משהו שהתפתח אצלי מאז שאני קטנה והיא כמו חלק מובנה ממי שאני) ולא משנה כמה אנתח את עצמי אני עדיין ארגיש נתק לא ברור. היום יותר ברור לי שבעצם רמת הידע של המטפלים שהיו לי הייתה מוגבלת לתחום מסויים והם פשוט לא הבינו שהטיפול שהם מנסים להתאים לי לא מתאים לי. 

2. השעות שינה שלי לא סדירות, אני מאחרת כרונית ולא מצליחה להתאים את עצמי לשעות של הטיפול ולהיות ערה בשעות שאפשר להרים טלפון. אני לא יכולה לעשות תרבית ובדיקות דם כי אני לא ערה בבוקר, ומה שנראה מאוד טריוואלי מהצד פשוט לא טריוואלי בשבילי, עד כמה שזה נשמע הזוי. אני דוחה את השעה שבה אני הולכת לישון ככל שניתן ואז אני נופלת לשינה חזקה שאחריה אני מרגישה תשושה- אני יכולה לישון 24 שעות עם הפסקות של ללכת לשירותים ואולי לאכול משהו (לפעמים גם בלי הפסקות) לא ברור איך זה קורה, אבל אני דוחה את השינה ככה שאני הולכת לישון בבוקר וקמה בערב או בשלוש  (אם יש לי מזל) מה שלא מאפשר לי להתנהל ממש. יכול להיות שזה קשור לזה שאני לוקחת אדרל וריטלין. מצד שני, אם אני לא אקח אדרל וריטלין אני לא אצליח אפילו לכתוב מייל ואני ארגיש משותקת לחלוטין. אני גם לא מצליחה להוציא את עצמי מהדירה שלי, אני מאחרת ולא מצליחה להתאים את השעות שינה שלי לשעות הנורמטיביות. בדרך כלל מה שקורה לי בטיפול זה שאני לא ישנה יומיים (כרגיל) מבקשת לדחות את הטיפול ואז אי אפשר לשבץ אותי בשעה אחרת, בסוף יוצא שאני מגיעה למפגש פעם בשבועיים, מאחרת (לפעמים גם בארבעים דקות)  ישנתי יומיים ואני רוצה לדחות את הטיפול אז זה מחרבש את הכל ואז יוצא שאני מגיעה לטיפול פעם בשבועיים, לפעמים מאחרת בארבעים דקות. בשלב כלשהו אני מרגישה שהמטפל/ת שונאת אותי או שאני גורמת לזה לקרות. זה לא משהו שאפשר לשים עליו את האצבע אבל זה גורם לי לחוסר אונים ואז אני מרגישה שאני לא ראויה לטיפול, יש לי כעס מודחק על המטפל ולהיפך, הכל נהרס- ככה שבסופו של דבר גם את הקשר הזה אני הורסת (כמובן שאני הורסת קשרים אחרי שאני בונה אותם, ככה זה יותר מתסכל)

3. אני עדיין תלויה באמא החולנית שלי וכרגע אין לי כסף לקנות לעצמי אוכל ככה שאני לא יכולה להרשות לעצמי טיפול פרטי. אני חוששת שהעזרה שאני אקבל מגוף ציבורי לא תתאים לי כי אף אחד לא מבין בדיסוציאציה ואף אחד לא יכול להתאים לי תרופות שמתאימות לי ובקופת חולים רושמים תרופות שנמצאות בסל התרופות וקשה לי עם החוקיות הזאת.. אני גם נרתעת מגופים ציבוריים. לדוגמא, אני לא מסוגלת לטפל בעניין בסיסי של מילוי טפסים למס הכנסה- עכלו לי את החשבון של החברה שפתחתי רק כי אין לי יכולת להתמודד מול המערכת הזאת ולהגיש להם את הטפסים- אני צריכה לשלם בשביל זה לרואה חשבון ואין לי כסף לזה ככה שאני צריכה לבקש כסף מאמא שלי בשביל זה  ואני דוחה את זה בלי סוף ולמעשה נרתעת מהמחשבה של לקבל סיוע מגופים ציבוריים. 

אולי חוששת שהפנייה למרכז לנפגעות זה משהו שרק יתסכל אותי יותר. אני לא רוצה להרגיש שאני מחוייבת לשדר "מסכנות" כדי שיעזרו לי. אני לא רוצה להרגיש שאני "שצריכה לעבור תהליך שיאפשר לי לחשוף את העבר שלי" וגם לא טיפול/קוגנטיבי התנהגותי כי משימות כגון לנסות לשתות תה כדי ולנסות ללכת לישון כל יום בעשר לא מתאימות לי. זה פשוט לא עובד. לפעמים מרוב שאני רוצה שהטיפול יצליח אני מתעלמת מהעובדה שהוא לא מצליח. הוא רק גורם לי לרגרסייה רגשית ואז מגביר את הדיסוציאציה שאני מרגישה.

בקיצור, אין לי מושג מה לעשות. אני יכולה ללכת למרכז הזה אבל אם זה לא יעזור לי אז זה רק יחמיר את התסכול שלי.

אני לא צריכה טיפול אס.או.אס כמו מישהי שעברה אונס. אני צריכה מישהו או מישהי שיודע/ת לטפל בדיסוציאציה, שאני לא ארגיש שהוא עושה סטאז' על המקרה שלי כי אף פעם לא היה לו מקרה כזה ושאני צריכה להפנות אותו למקורות מידע מגוגל כי יש דברים שחורגים מגבולות הידע שלו.

עכשיו אני מרגישה מתנשאת ומנותקת, שזה מאוד שונה מאיך שהייתי כשכתבתי את הפוסט הראשון..

לא מוצאת שם משתמש יקרה. דיסוציאציה היא תגובה חזקה לסטרס. כאשר המאורעות הופכים גדולים להכלה עבורנו, מתחילה להיות הרגשה שאנחנו חיים בסרט...שאני זה לא אני...ולכן, הטיפול בדיסוציאציה הוא הרבה פעמים עיבוד של חוויות החיים הקשות. אותן אלו שקשה להכיל ולהאמין שהם התרחשו בחיינו. עברת פגיעות קשות בחייך, מהאנשים שהיו אמורים להגן עלייך ולכן זה רק טבעי שלא תאמיני יותר לאף אחד ובטח לא למי שאמון על לטפל ברגשותייך ולכן באופן מודע ו או לא מודע תעשי הכל בכדי לחבל בקשר הזה. המטפל/ת שתמצאי יצטרכו כנראה להיאבק עלייך הרבה ומאבק כזה יכול להיות רק לאחר שיתרחש לפחות קשר ראשוני, שכרגע אינך מאפשרת לו להתרחש. הרס הקשרים נובע מאותו המקום - יצירת קשר אינטימי, היום היא מאיימת מידי וצופנת בחובה סכנות לפגיעה ודחייה. כואב לי שאת חשה כך, יתרה מזו חלק גדול מהריפוי שלך טמון ביכולת ליצור קשר בריא ומיטיב . אני מאמינה בכוחות שלך ומאמינה שכשתגיעי לנקודה שבה תחליטי שמגיע לך יותר מהחיים ואינך רוצה להנציח את הגיהנום שיצרו הורייך אלא להאיר אותו בטוב ושימחה תמצאי את הכוחות לעשות זאת. מה דעתך?

לא מוצאת יקרה,
אני מצטרף לדבריה של אורית. תופעת הדיסוציאציה היא תופעה מוכרת למי שעוסק בטראומה (ולא רק מינית) זהו מנגנון הגנה עוצמתי שנועד לנתק אותנו ברגעים שאנחנו לא יכולים לסבול עוד את מה שעובר אלינו. הבעיה בו, כפי שכתבת, שכאשר אנו נאלצים להשתמש בו (ואת ללא ספק נאלצת להשתמש בו הרבה פעמים בעברך) הוא מופיע גם בשלבים מאוחרים יותר בחיים שאנו מנסים לטפל במקומות הנוראיים הללו.

את כותבת על קשיים משמעותיים בשינה, את מתארת שלמעשה את מתישה את עצמך עד מצב שאת מתעלפת ומצליחה לישון שינה טרופה וארוכה ללא שליטה. גם סימפטומים זה של דחיית שינה וקשיים בשינה קשור מאוד לטראומה שעברת.

מנסיוני שהקשיים רבים לעיתים עדיף לבחור במסגרת מכילה, טיפול פרטי לרוב לא יכול לאפשר מסגרת כזו (ואם הוא יכול זה יהיה יקר מאוד). ישנן מסגרות של אשפוז יום (אני יודע שזה נשמע מפחיד) אבל חלק גדול מהמאושפזים באשפוז הינם אנשים טובים שעברו טראומה מורכבת או תקופה קשה ונעזרים לתמיכה. האשפוז הוא בחינם ויש בו טיפולים פרטניים וטיפולים קבוצתיים שחייבים להיות בהם אבל לא לשתף אם לא רוצים, אומנות, בישול ועוד. היתרון הגדול הוא שזו מסגרת מאוד מכילה ופעמים רבות היא השלב הראשון בתהליך. שלאחריו מעבר לטיפול חד שבועי הרבה יותר הגיוני. אישית עבדתי באשפוז יום באיכילוב ואני יוכל להמליץ עליו בחום מסגרת הטיפול היא ימים א-ה מ 9-14. בחסרון הגדול מבחינתך הוא זה שצריך להגיע כל יום ועוד בבוקר. והחסרון השני שהוא מוגבל ל 12 שבועות (רפורמה, משרד הבריאות וכו'). אני מבין שאת קוראת ואומרת הוא לא מבין שאין מצב שאני אגיע כל יום. אני מבין אבל זה דיון שאפשר לעשות מתוך המערכת.
גם במרכזי הסיוע ישנה מסגרת מכילה יותר הכוללת מספר מפגשים בשבוע ושם ישנה מומחיות רבה בדיסוציאציה שכן המטופלים סובלים ממנה ברמה כזו או אחרת. אם את צריכה עוד מידע או רוצה לכתוב בפרטי מאיפה את שאוכל לכוון יותר למסגרת את מוזמנת. איך זה נשמע לך ?

היי אורית, היי טל,

תודה רבה על התגובות.

אני מגיבה בדיליי כי ככה מתנהלים החיים שלי (אני תמיד קוטעת דברים בשלב שבוא אני מרגישה שבו אני מרגישה שנעשה בי שינוי)

יש לי כמה שאלות:

1. טל- תודה על העצה. אני כותבת לך ממש כעת בצ'אט כדי לקבל פרטים.

2. לגבי דיסוציאציה- האם יש מטפלים שזה התחום הספציפי שהם מטפלים בו?

הנה מלא בלה בלה בלה שכתבתי ואם אני אנסה לעבור על הכל אני אבזבז עוד חמש שעות אז הנה סיעור מוחות- משהו שמטריד אותי- 

מחיפוש בגוגל הגעתי לארגון ט.ד.י. והבנתי שמדובר בארגון של החברה הבינלאומית לחקר טראומה ודיסוציאציה. זה הביא אותי למסקנה שאני מעונניינת להיות מטופלת אצל מישהו/י שמאורע בתחום הזה, בטיפול בבעיות כאלו ושמכיר את כל המחקרים האחרונים בתחום. יש פסקה אחת שהייתי רוצה לצטט מתוך מאמרו של אלי זומר. חשוב לי לציין, שיש בתוכי משהו שמפחד לצטט קטעים ממאמרים, כיוון שאז זה עלול לשפוך אור על כל מה שאני אומרת, כאילו אני משייכת לעצמי תופעה שקראתי עליה. מצד שני, אני בת 31. עברתי המון שלבים שבהם לא הייתי מסוגלת להבין ממה אני סובלת לחלוטין ואם מישהו יפחית ממידת האמינות של מה שאני מרגישה בגלל שאני קוראת מאמרים, בגלל שלפעמים אני כן מתפקדת, בגלל שגם אני לפעמים לא בסדר אז הטיפול לא שווה. בעצם יש לי פחד להודות בדברים שאני עושה לא בסדר כיוון שאז כל מה שאני מספרת יוטל בספק. לדוגמא- שיקרתי למישהו מסיבה כלשהי (לא רוצה לחשוף פרטים) ואני מפחדת שאם אני אביא משהו כזה לטיפול אז מה שאני מספרת כאילו יבחן באור אחר. כלומר שהמטפל יגידל לעצמו "אוקי, אז יש פה בחורה שמספרת על התעללות קשה ומצד שני היא גם מספרת שהיא בעצמה שיקרה למישהו אז מניין לי לדעת שלא כל מה שהיא אומרת הוא שקר?" בנוסף, אם אני נגיד אספר שקיללתי מישהו אז המטפל יעבור תהליך פנימי שיעביר אותו לפאזה אחרת- ואז מהזדהות איתי הוא יגיד לעצמו "הבחורה הזאת היא נירוטית שסובלת מבעיות פרודאניות, היא לא מקרה קשה" אם אני אגיע לטיפול כשאני לבושה כמו ליידי עם חצאית מיני ועקבים אז מיד אקבל מחמאה מהמטפל "שינית משהו במראה?" והמטפלת תסתכל עליי ותיווצר בה קנאה מסויימת - יש לי תאוריה שכל אישה, לא משנה איזה, ברגע שהיא רואה מישהי שהיא מזהה בה משהו מושך יותר ממנה (בין אם במראה או בין אם במעמד הסקסי שלה, אז לא משנה) ברגע שהיא מזהה בה משהו שגורם לה להרגיש שהבחורה שמולה מושכת יותר אז  מתפתחת אצלה קנאה סמויה ולא מודעת שמשפיעה על היחס שלה לאותה בחורה- וזה קיים גם אצל פסיכולוגיות.  אני מודה שגם אני כזאת, זה תהליך שנשים עוברות ולדעתי הוא צריך לשמש כבסיס לפסיכולוגיה לא פחות מהגישה של פרויד. ברור לי שאם הייתי שמנה והמראה שלי היה תמיד מוזנח אז היו שומעים נטו את מה שיש לי לומר בלי שום מערכת שיפוט. זה מזכיר לי את זה שכשהלכתי לתזונאית כשהייתי בת 18 לפני הצבא אז אבא שלי ראה שהעליתי קצת במשקל והוא אמר לי "מתי את מסיימת עם הטיפול הזה? אין לי כסף. כמובן שהוא קילל אותי ואמר לי שאני אפטית בדרך. אני מתכחשת להמון דברים שקרו" בכל מקרה, הרגשתי תסכול ואז הרזתי עוד יותר כי הבנתי שרק אם אני אהיה שדופה כמו ילדה באושוויץ אז תהיה לי לגיטימציה לקבל סיוע. גם ידעתי שלהורים שלי אין ברירה, כי כשרואים את המצוקה שלי מבחוץ אז צריך שזה יפסק. כל עוד אף אחד לא יודע ושומע את מצוקתי אין צורך לטפל בה- זאת הייתה הגישה. בקיצור, יהיו מטפלים שלא יבינו, יהיו כאלה שיהיו ספקניים, יהיו כאלה שיהיו רגישים אליי רק כשאני מציגה חולשה. היו לי הרבה מטפלים. ומה שבאתי לכתוב (ונסחפתי כרגיל) זה שלא נתקלתי עדיין באף מטפל/ת שהבינו את מה שכתוב כאן:

ההגנות הדיסוציאטיביות יוצרות אצל מטופלים אלה טולרנטיות גבוהה לתופעות יוצאות דופן אלה, וזאת משום שכל תהייה ביחס לתופעות קליניות אלה, עלולה הוביל לחשיפת פצלי האישיות המחזיקים את החומר הטראומטי המאיים. כלומר, עצם האבחון הוא התפתחות המאיימת על המערך האישיותי ב DID והוא מאתגר את הפונקציה ההגנתית של ״לא לדעת את מה שיודעים״. משמעות הדבר היא שלפעמים פשוט לא ניתן לאבחן את ההפרעה, לפחות במועד ההערכה הפסיכולוגית, בגלל הפונקציה ההגנתית שלה, היוצרת אמנזיה לאמנזיה ודיסוציאציה לדיסוציאציה. במקרים כאלה, האבחנה יכולה להיחשף בהדרגה, במהלך טיפול שבו המטפל קשוב לתופעות הללו ומוכן לבררן ולעבוד עמן. כאשר אנשים עם DID מגיעים למסקנה שהמטפלת שעומדת מולם שיפוטית ביחס לתסמיני ה DID, ספקנית ביחס לאבחנה או נרתעת ממנה, הם יעשו מאמץ לכבוש את התסמינים ולא לחשוף אותם כדי לא להפגע. 

זאת הסיבה שבגללה לא ייחסתי חשיבות לסממנים שקשורים לדיסוציאטיביות שלי. לדוגמא, הייתה לי בובה שעד היום אני מרגישה במקום מסויים שמתישהו היא תהיה אמיתית וכל השנים אמרתי לעצמי שאסור לי לספר על האמונה הזאת שלי כי אז אני כביכול אבגוד באמונה שלי בתור ילדה ואני אמנע מזה לקרות. ברור לי שזה לא אמיתי ועדיין, תוך כדי שאני כותבת את זה אני מתעבת את עצמי על כך שאני עושה זאת- כי אני כאילו עוברת לצד של האנשים ההגיונייים- של אותם אנשים שלעולם לא יבינו שהיא תהפוך יום אחד לאמיתית. יש בי משהו אמוציונאלי עמוק שגורם לי להרגיש שאני מאכזבת את עצמי כעת כי אני נותנת פירוש קר וראציונאלי להתרחשות קוסמית פנימית שעברתי כל חיי - התחושה הזאת שהיא תהיה אמיתית בעצם גרמה לי להרגיש חזקה ויש בתוכי חלקים לא ברורים של ילדה. 

הבעיה שלי היא לא קלאסית, אני לא צריכה להוציא מהאוב את הילדה שהייתי ולהכיר בה- זאת דרך כל כך שטחית להסתכל על המצב שלי. מה שעוד יותר מתסכל אותי, זה שמטפלים לא שמים לב שהרבה פעמים אני מפחדת לא לרצות אותם- ובגלל זה אני משתפת פעולה עם הגישה הטיפולית שלהם גם כשאני לא מסכימה איתה. לדוגמא, אם אומרים לי "אני רוצה שתביאי אותך בתוך חנה (שם בדוי) הקטנה עכשיו" אז זה לא מה שאני צריכה, ממש אבל ממש ממש לא. הבעיה שלי היא שחנה הקטנה (הילדה שהייתי) היא דמות שאני לא אמורה להפריד ממני. המחשבה על כך שאם אני אנהל דיאלוג בין חנה הבוגרת לחנה הקטנה מתסכל אותי. אני כאילו אומרת לעצמי "שיט, זה לא יעבוד" חנה הקטנה מתפרצת ממני במצבי קיצון וכל ניסיון לדבר עליה באופן מלאכותי גורם לי להרגיש יותר מנותקת ממנה וככל שאני מגיעה ליותר מסקנות בנוגע לצורת החשיבה הלא נכונה שלי ואפילו אם אצא עם איזשהם כוחות מחודשים מהטיפול (שלרוב אני מאחרת אליו ולכן לא ממש מספיקה לדבר בו) אז ככל שהצד הראציונאלי שלי יבין את הבעיות שמהן אני סובלת כך ארגיש מנותקת יותר וככל שארגיש מנותקת יותר אתנהג כמו מישהי שנושאת על עצמה מטען, איזה סוד אפל, וככל שארגיש כך כך אשדר לאנשים שאני מפחדת שיעזבו אותי שאני מסתירה מהם משהו, וכך למעשה אגרום להם לעזוב אותי, ואז פתאום אתהנג באופן שהכי מנוגד לחנה הקטנה- כלומר באופן ראציונאלי, שכלתני, בוגר, אשדר חוזק שאולי אפילו מרתיע את הצד השני- ואז הצד השני יעזוב אותי ואז כשאני לבד חנה הקטנה תופיע וכשהיא מופיעה המחשבה על להתקשר למטפל/ת נראית לי מבאסת- כי ברור לי שעל חנה הקטנה אני יכולה לדבר במסגרת השעה שהוקצבה לי אבל לא בזמן אמת- כך שאף אחד לא באמת נחשף למה שאני מדברת עליו. הטיפול מקנה לי תחושה שהוא עוזר לי במהלך אותה שעה, אבל לתווך הארוח הוא מעלה את תחושת התסכול שלי- כי כל המסקנות שאגיע אליהן מצביעות על התקדמות שהיא רק למראית עיין. יכול להיות שגם בחיי היום יום יהיה שיפור, אני אתפקד יותר, אהיה פעילה יותר, אבל ברגע שיווצר בי חשש מסויים (שאני לא יודעת לזהות) אני אקלקל לעצמי. אקלקל באופן כל כך שיטתי עד כדי כך שגם את המערכת יחסים שלי עם המטפל/ת אני אקלקל- ואז אאבד גם את הסימפטיה שהוא/היא רחשה לי כשסיפרתי לו על עצמי בתור ילדה שלא מרגישה ילדה וכו'. 

אני למעשה תמיד הייתי קמהה למצב שבוא אוכל לדבר על הסבל שלי ולהרגיש שאני ראויה לו, שאני ראויה לנחמה. זה דווקא מצב נפשי מצויין.  מה שלא מבינים זה שדווקא כשאני כיבכול מתקדמת בחיים ודווקא כשאני משדרת משהו חזק ומנותק מאותה ילדה, דווקא אז אני סובלת יותר כיוון שאני מרגישה זרה לעצמי. 

כלומר, שאם הטיפול גורם לי להתחזק אז אני מתחזקת מתוך תחושת זרות לעצמי. אני לא יכולה להתחזק מתוך חנה הקטנה, אני יכולה לזבל את השכל לעצמי ולכתוב דפים על גבי דפים של מחשבות מדרבנות כגון "ממחר אני אצליח. אני אצליח ובלה בלה בלה. אני יכולה להגיע להתעלות רוחנית ולהרגיש שאני אצליך לצמוח דרך חנה הקטנה" אבל כל המילים האלו הן מעצור. לפעמים מרוב שאני מדברת עם עצמי כל כמה שאני מסוגלת וכמה שאני יכולה אני מתעייפת ואז אומרת לעצמי "טוב, אני אעשה את זה מחר.

אני חווה נתק ולא משנה כמה אדבר על הילדות שלי ולא משנה אם אני משדרת חוזק או לא, הנתק הזה לא משתנה- כאילו שעד עכשיו לא משנה מה עברתי, הנתק הזה זה משהו שלא השתנה. התקדמתי מהרבה בחינות, אבל הנתק נשאר בעינו, אז אני מחפשת מישהו/י שמבין בתחום הזה. הגישה הדינאמית, הקוגנטיבית זה לא מה שאני צריכה. אני לא מסוגלת יותר ללכת למטפל/ת שלא מבין את הבעיה שלי עד הסוף ואני חוששת שנדיר למצא מישהו שבאמת באמת בקיע בתחום הזה. האם זה נכון או שכל מטפל בקיע בבעיה הזאת של הדיסוציאציה? אני אף פעם לא יודעת איזה ידע יש לכל אחד ומאוד מקשה עלי להתחבר למטפל/ת כי אני דווקא מסוגלת להיקשר ולהיפתח- ודווקא פה הבעיה- כי אני מתרגלת לטיפול ולא קולטת שבעצם תחושת הנתק שלי נשארת בדיוק באותו מצב. היום אני אחרי שינוי ואני מבינה שיש לי דיסוציאציה, אבל לא בא לי לעשות מבדק למטפלים ולבדוק אם הם בקיעים בתופעה. אני פשוט רוצה למצא מישהו/י שמבין בזה, אני לא רוצה להרגיש כאילו שאני מקרה ששווה לקחת כי אפשר ללמוד ממנו. אני גם מרגישה שהידע שאני מביאה עוזר למטפל/ת, כי אני חצי מטופלת וחצי מטפל/ת לא מוסמכת כי אני נוברת בנפש שלי ולא מסתפקת בטיפול וממשיכה לטפל בעצמי (זאת מעין בריחה שאני עושה וכשאני נכנסת לזה אני לא יכולה לעשות שום דבר אחר. מעין התמכרות) בכל מקרה, אני מרגישה שבתכלס מטפלי/ם לומדים ממני המון, הם לא תמיד מבינים לחלוטין על מה אני מדברת גם אם הם מהנהנים בהבנה ואין להם כוח לעשות שיעורי בית ולקרוא דברים חדשים (זאת כאילו העבודה שלהם ואין להם להט לקרוא ולחקור דברים כי הם לא מרגישים שהם פרויד הבא, הם מרגישים שהם עובדים בקליניקה שלהם ושאין להם רצון לפרוץ גבולות בתחום בריאות הנפש. אז הם לא יקחו את מה שאני אומרת ויגידו "וואלה, יש במטופלת הזאת משהו שצריך לחקור". כשפרויד שמע את המטופלות הוא ניסה לקחת את זה ולבסס על סמך זה תאוריה.. ואני מרגישה שהיום בוחנים כל מה שאני אומרת על סמך ידע קיים, אז התחושה שלי היא שאני יודעת מראש מה יגידו על כל דבר- זה כמו שאני אעשה בחן את עצמך. יש לי מספיק אינטליגנציה כדי להבין מה תהיה התוצאה כשאני ממלאת שאלון של "בחן את עצמך" והיום אני כבר לא יכולה להפיק מהטיפול את מה שהפקתי ממנו אז. כשהייתי צעירה יותר הכל היה חדש עבורי, ולדבר על העבר הרגיש לי כמו התגלות חדשה והסתכלתי על המטפל מלמטה. היום אני מסתכלת על הטיפול מהצד ואני ספקנית כמו שמעולם לא הייתי - וזה לא מה שמקשה עליי להיפתח. למטפל/ת מאוד נוח לקחת את הביקורת הזאת ולהניח שהיא נובעת מפתלוגיה, או מחוסר רצון להיפתח. אף אחד לא יבוא ויגיד לי - "האמת שמאז שנת 2000 לא הלכתי לאף כנס, ברור לי שאני לא בקיע בתאוריות חדשות מאז שלמדתי באוניברסיטה בשנת 1970, האמת שמאז שיש לי מוניטין ומגיע אלי לקוח חדש כל שעה עגולה אני מתעצל לכתוב לעצמי נקודות וגם אין לי כוח לסכם את מה שאומרים לי. בתכלס, אני מנצל את העובדה שאני יכול להנהן עם הראש במקום לתת תשובות מלאות ואני מנצל את העובדה שכל ביקורת יכולה בקלות להיתפס כמנגנון הגנה שלך. בתכלס, באיזשהו מקום בפנים אני מרגיש שאת יודעת יותר ממני ורמת ההבנה שלך יותר גדולה משלי אבל אני לעולם לא אודה בפנייך שיש לך תאוריות מעניינות ושאת מבינה בתחום כי זה לא משרת אותי" זה מה שאני מרגישה לפעמים. אני לא אומרת את זה.. אבל ברגע שיש בי ביקורתיות אז אני מרגישה שאין כלפי סבלנות, שאני המטופלת המעצבנת (זאת שלא רוצים לתת לה עוד חמש דקות כי לא חייבים) ואז ממטופלת שהיא שבר כלי שמדברת על חיים של סבל אני הופכת למישהי שיש לה ביקורת ואז אני כבר לא זוכה לאותו יחס. ואני שואלת את עצמי: האם אני חייבת לשדר חולשה כדי לייצר אצל המטופל/ת הזדהות? אני יודעת שכולם יגידו שלא, אבל בפועל זה לא ככה. מטפלים צריכים להיות כנים עם המטופלים שלהם אם הם מצפים לכנות מצד המטופלים. לא כנות שיכולה להזיק לקשר, אבל כנות בסיסית. לא יכול להיות שמטפל אף פעם לא יכעס על מטופל, לא יכול להיות שמטפל אף פעם לא ירגיש שאין לו עצבים למטופל, לא יכול להיות שכל המטפלים מתעדכנים בשינויים שיש בתחום. יש לי תחושה שבשלב כלשהו חלק מהמטפלים מרגישים שהם סוס זקן, הם לא הולכים לכנסים, מסתמכים על התאוריה שהם למדו וזהו ואני לא רוצה ללכת לאנשים שיש להם יכולת להכיל הרבה מידע ולכן הם קיבלו תואר בפסיכולולגיה. אני רוצה ללכת לאנשים שההבנה שלהם נובעת ממקור אחר, עמוק יותר. לא מזמן ראיתי ברחוב מישהי שהייתה הילדה הכי לא רגישה בעולם, היא ביסוד שלה בנאדם רע, היא חייכה אליי בצביעות ואמרה לי שהיא פסיכולוגית של ילדים וזה עצבן אותי כי למרות שהיא שקדנית ויכולה לשנן חומרים כמו תוכי ברור לי שהיא בנאדם צבוע וחסר כל רגש- היא אחת שתוכל לשפוט מטופלים לפי סימפטומים כי יש לה ידע נרכש, היא רכשה כלים, אבל אין בה עומק רגשי ולכן הגישה שלה תהיה רספונסיבית לסממנים שהיא יודעת לזהות והיא פשוט לא תראה את העומק שבמצבים.. ואני לפעמים תוהה איזה בנאדם יושב מולי? כשאני מדברת על הסבל שלי ילדה אז זה קלאסי שיתנו לי מפית וינחמו אותי, אבל לזהות את הסבל שאני חווה כבוגרת זה משהו שאני צריכה להפנות אליו את האצבע.. וכשלא מבינים אותי כבוגרת אז הדיסוציאציה רק גדלה. מה אני צריכה את כל זה?

לא מוצאת שם משתמש יקרה. כואב לי לקרוא את מה שכתבת, מאחר שמעבר להכול את מביעה קושי עצום לסמוך ולתת אמון ואני כמובן לא כותבת זאת מעמדה שופטת אלא ממקום של עצב וכאב מאחר ו"זכית" במקום הזה ביושר. האנשים שהיו אמורים להבין אותך ולהגן עלייך אכזבו אותך ופגעו בך וההרגשה הזו היא קשה ורעה ומלווה אותך בכל מפגש עם אנשים שאמונים על הטיפול ברגשותייך. את צודקת, לא כל המטפלים מבינים בהכל ויש כאלו שאולי גם לא כל כך מוצלחים אבל יש רבים וטובים שנותנים את כל מה שיש בהם (ידע, רגישות, אהבה, התמסרות) בכדי לסייע למטופלים שלהם. בסופו של דבר תהליך הריפוי שלך יגיע כאשר תוכלי לסמוך על המטפל שלך ולא לפחד להגיד לו את האמת בכל רגע ורגע ואותו מטפל שישאר שם גם כשתטיחי בו את הביקורת שלך הוא גם זה שתוכלי להאמין בו. אז אני מציעה שתתחילי לעשות זאת בטיפול הנוכחי שלך. מה דעתך?

תודה אורית, התשובה שלך ריגשה אותי, אולי כי ציפיתי לקבל תגובה לא מבינה. איכשהו, למרות שתגובה כזאת הייתה אמורה ליצור בי אנטוגוניזם כי יש בה משה צפוי, היא דווקא גרמה לי להתרגש ובכלל לא יצרה בי אנטגוניזם. פשוט משהו בניסוח שלך ובאיך שאת כותבת גורם לי להרגיש שאת בנאדם טוב ומבלי להכיר אותך יש לי תחושה שהצלחת לעזור להרבה מטופלים. הלוואי והייתה לי מטפלת כמוך בשלב שבו אף אחד לא "ראה" אותי. באישזהו מקום הייתי רוצה שהילדה ההיא תקבל טיפול ותשתף במה שעובר עלייה אבל זה לא יקרה ואני מרגישה שככל שאני מתבגרת אני פחות ראויה לסיוע שהילדה הזאת הייתה ראויה לו כי ילדה שסובלת לבד ושאין מי שרואה אותה ראויה לזה יותר ממה שאני ראויה, והיום אני כבר לא הילדה הזאת. שבוע לפני ששחבר שלי נפרד ממני הוא אמר לי שאני לא לבד יותר והרגשתי שהוא מגן על הילדה שהייתי, אבל זה פתטי כי אני לא אמורה להרגיש שאני ילדה ברגע שיש לי חיבור עמוק עם מישהו, אבל זה המשמעות של חיבור עמוק עם מישהו. אני רוצה שהילדה שבי תהיה בקשר אם הבנאדם שמולי, וכל עוד זה לא קורה אני מרגישה חנוקה, מרגישה שאני מסתירה בתוכי רוח רפאים של ילדה וזה גורם לי לפחד כי אני נושאת תחושה שאני מסתירה משהו.

תודה. כתבתי לרופא שלי שאני רוצה ללכת לאשפוז יום באיכילוב כי אין לי כסף לשלם לפסיכיאטר דרך הקופת חולים. איך אני יכולה להגיע לשם? מה אני צריכה לעשות כדי שיקבלו אותי לשם? קשה לי להזיז דברים. בגלל זה אני כותבת מלא ואז נעלמת. זה פשוט כי אני לא ממש מתפקדת..

שלום לך יקרה. תודה על המילים החמות הן מאוד רגשו גם אותי. אני חושבת שאת אמיצה כי יש בך הכוח והאומץ להסתכל פנימה. הבעיה היא שאת מה שאת רואה את שופטת באכזריות והרשי לי לאמר לך שגם באופן לא מציאותי. בכולנו קיים הילד הקטן וכולנו רוצים שהאדם שנמצא איתנו באינטימיות יכיר את הילד הקטן ולעיתים גם יענה על צרכיו. וזה בסדר...יותר מבסדר. כל הכבוד לך שפנית לאשפוז יום באיכילוב. אנסה לבדוק לך מה צריך לעשות בכדי להגיע לאשפוז שם. אבל לפני שאני מנסה לבדוק בררי את כאן ב"כמוני" ב"זכויות החולה" יכול להיות שתהיה להן תשובה מהירה וברורה. אני חושבת שבגלל שאת כל כך יסודית וחשוב לך להיות מובנת ולשים לב לכל פרט, לכל גוון לכל רגש את מתעייפת ולכן גם זקוקה להיעלם - לא פשוט להיות בדרגת פרפקציוניזם כזה כל הזמן. מה דעתך?

לא מוצאת יקרה,

שבתי מחופשה וכתבתי לך בצ'ט תגובה למה שכתבת לי. במידה ואת מתקשה אל תהססי לפנות שוב ואקשר אותך למי שצריך בכדי שהבירוקרטיה לא תקשה עלייך יתר על המידה.

היי טל, כתבתי לך הודעה. תודה.

היי אורית, תודה על התגובה. הנטייה שלי  לתעד דברים ולנתח דברים היא נטייה שנובעת מהצורך המתמיד שלי שיאמינו לי ושאני אאמין לעצמי, שיבינו אותי. אני כל הזמן חוששת שלא יבינו אותי ושלא יהיה לי אישור מתועד שמה שקורה בחוץ אכן קורה, שמה שאני מרגישה אכן קיים, שמה שאמרו לי אכן נאמר, שמי שאני חושבת שאני זאת באמת מי שאני, שאם אני אוהבת מישהו אני באמת אוהבת אותו. אני גם נוטה להקליט שיחות כדי שיהיה לי תעוד לעוול שנעשה לי אבל אין לי שום כוח נפשי לעשות עם זה משהו ויש לי דפים על גבי דפים ועירמות של דברים שאני מתעדת- זה לא OCD זה יותר הצורך שלי להאמין שמה שקורה לי אכן קורה לי, להאמין לעצמי.. וזה גם נובע מחרדה שלא יכירו בסבל שלי. מהצד יש אנשים שיחשבו שאני מתלוננת הרבה, שאני קוטרית - אבל בעצם הכל נובע אצלי מהצורך לתעד את מה שאני מרגישה כדי שאני אוכל להאמין לעצמי שזה מה שאני מרגישה. אני מרגישה שהמציאות לא קיימת אם אני לא מתעדת אותה ואני מתעדת דברים - בעצם כל הזמן אני כאילו מתכוננת ליום הדין, כאילו שמתישהו יגיע משפט צדק ואז אני אביא ראיות ויאמינו לכל מה שאני אומרת. מה שבעצם אין לי זה ראיות של ההתעללות שעברתי מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לי רק הקלטות שלי מדברת על זה עם המשפחה שלי, אבל מרוב שיש לי הרבה הקלטות אני לא מצליחה להשתלט על הכל. יש לי כמות עצומה של מידע שאני אוגרת ואין לי כוחות נפש לנבור בהכל. זה מה שמתיש זה הצורך שיבינו אותי והשאיפה לתרגם את הרגשות שלי ככה שיבינו אותם, זה משתק אותי. לא יודעת אם זה פרפקציוניזם. אולי יש בי פרפקיוניזם אבל יותר מהכל יש לי רצון לתעד את המציאות מה שלא כל כך מאפשר לי לחוות אותה בזמן הווה.

האמת שכבר אין לי כוח לחיות ממש. אני מפחדת להתאבד כי אני לא רוצה שתקרה לי תאונה ובסוף אני אשאר נכה או משהו. אבל הייתי שמחה אם הייתה קוראת לי תאונה ופשוט הייתי נהרגת וזהו. פשוט אין לי כוח יותר. אני לא מצליחה להזיז דברים. אני רוצה למות בלי לסבול וזהו. אני לא אעשה את זה כי לא עשיתי את זה עד עכשיו, אבל הפנטזיה שלי זה שזה יקרה וזהו. 

פעם היה משהו כיף בלחשוב על ההלוויה של עצמי כי דמיינתי אנשים עצובים וגם יכולתי לדמיין שפתאום אנשים באים לבקר אותי בבית חולים. היום אני יודעת שאם אני אהיה בבית חולים אז במקרה הטוב תהיה אחות שתשאל אותי מה שלומי וזהו. 

אני גם לא חושבת שיבואו הרבה אנשים להלוויה, אם בכלל. לא חושבת שיהיה מישהו שיגשים את החלום שניסיתי להגשים בשבילי או שיהיה משהו על שמי, או שתיה מודעות למשהו שקשור אלי אחרי שאמות ואני גם לא חושבת שמישהו אי יפעם יקרא את כל מה שכתבתי כי זה המון מלל והרבה חזרות. אפילו לי אין כוח לקרוא את זה. 

האמת היא שפשוט בא לי שיתנו לי זריקת הרדמה או לבלוע משהו שימית אותי בלי כאב וזהו. שוב, אני לא אעשה את זה. לאף אחד אין מה לדאוג. אבל זאת האמת. 

לא מוצאת יקרה,
קראתי את הודעתך, אני שמח לשמוע שהיו לך כוחות להתחיל את התהליך.
אל תוותרי ואל תפסיקי לחלום להגשים את החלומות שלך, עברת התעללות קשה והדרך בה את מתנסחת מראה שיש לך הרבה כוחות, גם אם את לא מסוגלת לראות אותם היום.

שיהיה לילה טוב

שלום לך יקרה. אני מרגישה שאת מאוד מאוד סובלת אבל כשרוצים לגמור הכל זה בדרך כלל נובע מהרצון להפסיק את הסבל אבל לא את החיים. אני מקווה שתמצאי בתוכך את הכוח לתת אמון במישהו שיחבק אותך ויראה לך את הצדדים המוארים בך - ויש כאלו. אני חושבת שלחייך שינה משמעות גדולה ולו רק בשביל להביא את סיפורך ולגרום לשינוי בעולם. מה את חושבת?

הי לא מוצאת, חשבתי כמה זמן מה לכתוב ונראה לי שזה יתן לך משהו (למרות שנראה לי שכבר חשבת על זה ). על תתני לאלה שעשו את הדברים האלה להרוג את הילדה הזו שהיא את, דרכים רבות נמצאות ונגישות לך להתקיים כמי שאת! אני מצאתי את הדרך שלי להשתקם מהגהינום שעברתי ואחד הדברים שעזרו לי מאוחר יותר הוא משפטים מאותו נושא, לא לתת לאחרים שמכל הסיבות שבעולם עשו לך את זה. להרוג את מה שאתה ולהפוך אותך לצל של עצמך. כמובן שעוד לא גמרתי את התהליך אבל אני בדרך של לחזור אל המקורות.... המקור הוא אני ואני מרגיש אותו הדבר בשבילך ממה שכתבת. בהצלחה בכל!!