אנונימית יקרה, עצוב לי לשמוע על ניסיון ההתאבדות שלך ועוד יותר על התחושה שלא מתעניינים בך. אני מניחה שייאוש גדול הביא אותך לעשות צעד כל כך קיצוני . האם יש לך את מי לשתף, האם חוץ מהורייך יש סביבה שיכולה להיות תומכת? קשה להתמודד לבד. אם תרצי לספר פה, מה קורה איתך, אני והחברים פה, נקשיב לך

אנונמית יקרה,
נשמע שהעולם לא כל כך מוזר, אני מניחה שההורים שלך כל כך דואגים לך אבל לא יודעים איך לגשת אליך ולקשיים שאת עוברת, ולכן הם מוצאים את הצד הפיסי שקל יותר להפגין לגביו את הדאגה הרבה שהם מרגישים. אולי הם מתנהגים כך מהחשש שאת עלולה לדחות את הדאגה שלהם, ונראה לי שגם את מודאגת מהנזק שנגרם לבריאות שלך.
יקרה, אני מניחה שיש לך סיבות רבות לכך שניסית להתאבד, ונראה שאת גם רוצה להסביר למה, לתת פורקן למחשבות שמציקות. הרשי לי להציע לך לבוא לשוחח בצ'אט ללא הזדהות עם מתנדב שלנו של סה"ר לו תוכלי לספר מהן הסיבות שהביאו אותך לנסות ולסיים את חייך. המתנדב שלנו יקשיב לך ללא שיפוט, ויתמוך בך ככך שיוכל. 
בואי המוקד שלנו פועל מדי ערב בין תשע לחצות. 
אתר סה"ר

גם ההורים כבר לא סביבה תומכת, נשארתי לבד.. ואין לי כוח יותר להתמודד, אין לי כוח יותר, להתאמץ, אין לי כוח יותר לנסות ולא להצליח! כמה מטומטמת אני? אפילו למות אני לא מצליחה..

אנונימית יקרה, אולי תשתפי אותי בסיבות שהביאו אותך לייאוש הזה ?? האם קיבלת את העיצה שבהודעה הקודמת והתקשרת לשתף ? יקרה, אנשים מסביבך, תמיד ירצו לתת תקווה ויאמרו שיהיה בסדר . כובד המשקל נופל עלייך, דהיינו היכולת ליצור שינוי. אני לא יודעת מה עברת ומה עשית ומה השתנה . אך אם תספרי,  אשמח להקשיב. 

הי לך יקרה. היכן את מאושפזת ?, האם בבית חולים כללי? אם כן בקשי את לראות פסיכולוג/ית או עובדת סוציאלית ספרי לה מה אירע ובקשי טיפול. הרבה מצוקות והובילו אותך לנסיון הזה. תחושה קשה של ״אין מוצא״ אבל יד מלמעלה כנראה מנעה את הניסיון הנ״ל משום שכנראה יש לך עוד על מה לעבוד כאן. קראי את הפוסט של שיר ואחרים כאן שהרגישו כמוך וחייהם השתנו מן הקצה לקצה. תני לעצמך סיכוי אמיתי לחיות. חשוב שתהיי מטופלת גם תרופתית וגם נפשית.
מה דעתך?

היי,
אני בבית חולים כללי, מקווה לעוף מפה כבר! 
ראה אותי פסיכיאטר ששיחרר אוי מבחינה פסיכיאטרית כבר באותו ערב, משאירים אותיי בבית חולים רק בגלל הכבד..
היה טיפשי מצדי לחשוב שאבא יבין את הרמז ויקבל את זה שאני צריכה עזרה.. מבחינתו אני בן אדם חזק, זאת הייתה מעידה ואני לא צריכה שום טיפול, שום עזרה וצריך פשוט לשכוח שזה קרה..
אבל הנה, בקושי עבר שבוע ושוב מריבות, שוב עצבים, כאילו כלום לא קרה.. 
אני שונאת את זה אבל הגעתי למצב שפשוט אמרתי לו שאין לו מה לדאוג ושאני מבטיחה שבפעם הבאה זה יצליח (ואני הכי לא בן אדם שיגיע למצבים האלו של לנסות להתאבד או להפסיק את החיים או משהו כזה..)
זה משגע אותי! מצד אחד הוא הבן אדם הכי יקר לי בעולם ושאני הכי אוהבת, הוא כל מה שיש לי! אבל מצד שני זה פשוט לא עובד! אנחנו לא מפסיקים לריב, אנחנו פשוט רבים על כל דבר! מרגיש לי כאילו אנחנו זוג נשוי מהסרטים שלא מסכים על שום דבר וזה מטריף אותי! הוא מוציא ממני צדדים כל כך רעים, שלא ידעתי בכלל שקיימים אצלי..
אבל אני לא יכולה ממש לעשות עם זה כלום, במצבי הרפואי (בכללי, לא רק בגלל המקרה), אני לא יכולה להרשות לעצמי לגור לבד, ואין לי ממש אף אחד לעבור אליו, יש לי רק אותו..

אנונימית יקרה, נשמע שאת נמצאת במצב של מצוקה נפשית ופיזית וזקוקה יותר מכל לעזרה. נראה שאביך אינו מבין את סוג המצוקה בה את שרוייה ולכן הוא לא נותן את המענה המתאים. אני רוצה שתדעי שבפורום הזה יש אנשים שמוכנים לשמוע את הסיפור שלך ולהכיל את הקושי שאת חווה.קשיים רפואיים, קשיים נפשיים, אפילו מקרים שקרו לפני שנים והשפיעו על אופן החשיבה שלך. חשוב שתשתפי. זה מקל על התחושה הנפשית ומאפשר לאנשים לעזור לך.
מאחל לך שתרגישי טוב ושתתחזקי.
גרגוריו

אנונימית, אפשר לשאול איזה נזק נגרם לך? הכבד כבר מתפקד בסדר? ואני מאוד מבינה את התסכול שלך זה נשמע פשוט נורא. מקווה שההורים יבינו גם בדרך רגילה ולא בשום קיצון. את בטיפול פסיכולוגי?

היי, אחרי שבועיים מלאים באינפוזיות של אססיטילסטיין, השתחררתי היום, הכבד מתפקד יותר טוב, הבעלים שלו לא כל כך..:/ הייתי בטיפול פסיכולוגי עד שהפסיקו לי אותו כי המשכתי לרדת במשקל (מרפאה להפרעות אכילה..:/), הרופאת משפחה דיברה איתם והסכימו לקבל אותי חזרה אז כנראה ששוב אחזור לטיפול למרות שאני לא רואה בזה טעם.. הם הרי לא מאמינים שאני יכולה לצאת מהמצב הזה, מבחינתם אני מקרה אבוד, אחרת לא היו מפסיקים את הטיפול, ואם לא האמנתם בפעם הקודמת מה שונה הפעם הזאת? הם גם יודעים שאני מרגישה ככה, כשהפסיכולוגית שאלה אותי למה חזרתי שוב אמרתי לה שרק בגלל הרופאת משפחה, כי באמת אכפת לה, הם לא האמינו בי, והכי עצוב, הם גרמו לי לוותר על עצמי ולאבד את הטעם והרצון לחיות, שזה משהו שלא הגעתי אליו לפני כן, כמה שהיה לי קשה, תמיד הייתה איזה שהיא תקווה, ועכשיו כבר לא..

אויי אני בוכה בגלל מה שקורה לך.
כי אני מבין.
זה מצב מורכב, של כמה מעגלים שכל אחד רואה את זה אחרת.
וכל אחד מנסה לעשות הכי טוב ופוגע באנשים יקרים לו, כשכל הכוונה היא לא לעשות את זה.
אז קודם כל אני לא יודע אם זה בעל ערך, אבל קחי חיבוק ממני, גם אם וירטואלי, ואם את לא רוצה חיבוק, אז לא אתן, אני מכבד את הבקשה שלך.
דבר שני, אני מבין לליבך כי יש לי בעיות דומות, ואני מנסה לפתור אותם.
אחד מהם היה להכנס לראש של אנשים אחרים להבין מאיזה זווית הם מסתכלים, ואז הפתרונות והמצב מתבהר.
נתחיל מאבא שלך, לא פגשתי אותו, אבל ממה שכתבת נראה לי שהוא מאוד אוהב אותך, אבל כגבר הוא לא יודע אך להביע רגשות, והוא לא יודע לתקשר, או להפגין חולשה או רוך, או לתת לך מקום להפגין חולשה או רוח.
הוא כמו רופא/מהנדס/שוטר, מה הבעיה, אם היא רפואית, מה עושים, יש סכנה אך מטפלים, אוקיי טיפלנו, זהו סיימנו, רגשות-לא מעניין אותי לא מכיר בזה.
אני לא יודע אבל אני מנחש שזה בגלל שככה הוא גדל, וככה אבא ואמא שלו היו איתו, משם אנו אוספים את הדפוסים האלה.
יש לי עצות פרקטיות להתמודד איתו והאחרים אשאיר אותם לסופ, ההחלטה כמו תמיד היא בידיים שלך.
דבר שני הרופאים והמערכת הפיסיכיאטרית שלא עוזרת לך.
רופאים עובדים ככונן 12 שעות ויותר, הם רואים מוות, התאבדות, ירי, חולי, חולים סופניים שהולכים למות, קטיעת איברים, חוץ משוטרים, רופאים רואים אנשים במצב הכי נורא שלהם, הם מנסים להציל את חייהם ואז המטופלים מתים להם, או חוזרים עם אותה פגיעה, כמו פקיד בביטוח לאומי שרואה סבל אנושי כל היום, כדי להתמודד הם נהיים כהי חושים, זה לא פייר וזה לא צודק, זאת פשוט המצב.
ולכאן את נכנסת.
את עוד חולה מס#3571 , לטפל, להכניס לתיק הרפואי, ולשחרר.
זה לא פיייר, זה לא הוגן, אבל לצערי זה המצב, ואולי זה יעזור לך להבין קצת יותר למה הוא ככה.

נקסט הפסיכולוגית, היא חלק ממערך ציבורי, יש מעט פסיכולוגים עם שכר נמוך ומיליון מטופלים, אין להם זמן, כוח או אנרגיה לטפל בכולם.
ולכן את מקבלת טיפול לקוי, שוב זה קקי, אבל זה המצב.

ומכאן נגזרות ההמלצות שלי.
כמתמודד נפש.

להבין שהאנשים שאנחנו הכי אוהבים ואוהבים אותנו יפגעו בנו, לא מתוך כוונה רעה אלה בטעות כי הם לא יודעים מה הם עושים.
הדבר שבעיניי הכי חשוב, הוא להחליף פסיכולוג/פסיכיאטר, אם את מרגישה שהם לא יכולים לעשות את העבודה שלהם, אז הם לא יכולים, סיימנו סיפור, יש לעבור לאיש מקצוע אחר.
הכי חשוב זה החיבור שלך עם האיש/ת מקצוע, והאמת מידה היא, האם הם גורמים לך להרגיש נוח לשתף את הדברים הכי עמוקים, כי הם מה שאני קורא לו המעיין המורעל שממנו זורם החוצה הרעל שגורם לנו להתנהגות הרסנית.
דבר שני הם יכולים לעזור לנו לנתח את המחשבות והתנהגות שלנו, ולהבין למה אנו מתנהגים בצורה הרסנית כלפי עצמינו, יש תאוריה ששמעתי שכל התנהגות הרסנית היא באנגלית MALADAPTIVE BEHABVIOUR התנהגות שמנסה לטפל או לתקן סיטואציה אבל עושה את זה בצורה יותר גרועה.
כמו לדוגמא בחרת להתאבד, ורצית שידברו איתך על הבעיות רגשיות ונפשיות, אבל גם זה לא עבד.
פסיכולוג/אטר/ית טוב ידבר איתך ויאפשר לך  התנהגות חיובית שמאפשרת לפתור את הבעייה כמו למצא דרך לתקשר עם אבא שלך שבו את יכולה להביא את הרגשות שלך, הוא יוכל להביא את מה שהוא יוכל, מבלי שזה ייכנס לקרב צעקות, המטפל/ת אולי יעזור לך להבין אותו יותר טוב.
ויותר טוב מה הם הצרכים הרגשיים שהובילו אותך להתאבדות, אנורקסיה, וכל התנהגות שלילית אחרת שגורמת לך נזק.
וחשוב להפנים שאנו לא קורבנות/מטופלים, אלה צרכני בריאות הנפש, כלומר, כצרכן זכותך המלאה לומר, הרופא הזה לא טוב לי, אני הולכת לרופא אחר.
וממשיכה להסתובב עד שאת מוצאת אחד שיש חיבור טוב.
חשוב להבין, חלק מהפגישות יהיו קשות, אבל אולי אלה הן איפה שהפריצת דרך, כי שם אפשר לדבר על מה שכואב.
אם תרצי לדבר על כל דבר אני כאן.